בקיבוץ עין חרוד מאוחד הלכה השבוע לעולמה עדנה וולף, בת 109, מהאזרחים המבוגרים בישראל. וולף, חברת מושב שבי ציון שבגליל המערבי, נולדה בשנת 1908 בגרמניה בשם ארנה לוונבאום. וולף, שבחייה נהנתה מקריאת מגזינים רפואיים, ציוותה במותה את גופה למדע.
כשהיתה בת 16 נאלצה להפסיק את לימודיה, משום שחוותה התעמרות בשל יהדותה. למרות שלא זכתה לאחר מכן להשכלה ממוסדת, קראה רבות והתעניינה במגוון רחב של נושאים.
וולף, אחותו של אוסקר עץ-חיים, ממייסדי שבי ציון, ב-1948 עם קום המדינה. עץ-חיים, שהיה חירש- אילם, נפטר כעבור 15 שנים. השניים לא הספיקו להביא יחד ילדים. וולף לא נישאה מחדש ולא הקימה משפחה.
לקראת סוף שנות ה-20 החלה לעבוד בבית הכלבו המפואר של משפחת שוקן בעיר קמניץ שבגרמניה. לפני שלוש שנים, כשנחנך במקום מוזיאון, דיווח העיתונאי עופר אדרת בעיתון "הארץ" כי לרגל המאורע, חיפשו עיתונאים גרמנים מישהו מצוות העובדים והצליחו לאתר את וולף. היא סיפרה להם כי היא זוכרת את מעסיקיה, בני משפחת שוקן כ"אדונים חברותיים ואדיבים, גם בזמנים קשים. הם יכלו לסמוך על העובדים שלהם, והם גם ציפו זאת מהם", אמרה.
בנוסף, סיפרה לאדרת כי בשנת 1935, כשעזבה את עבודתה קיבלה ספר עם הקדשה אישית, שאותו שמרה כל השנים. "חייתי בשביל העסק הזה, בשביל מחלקת הסידקית שלי", ציינה. את העבודה שכה אהבה עזבה וולף בשל הפצרות אחיה, אוסקר עץ-חיים, כי תעזוב את גרמניה לטובת ארץ ישראל. "הוא ראה שהקרקע בגרמניה בוערת ושכנע את הוריו, אחיו ושתי אחיותיו, בהן עדנה להצטרף אליו לארץ ישראל", סיפרה רותי שדה, בתו של אוסקר.
עץ-חיים עלה ארצה בשנת 1923 והיה ממקימיו של קיבוץ עין חרוד. וולף הצטרפה אליו, אולם לדברי אחייניתה עזבה כעבור שנה כי "החיים בקיבוץ לא התאימו לה". היא עברה להתגורר בירושלים ועבדה שוב אצל משפחת שוקן, כאם בית בביתם במשך שנתיים. בשנת 1948 הכירה את בעלה, אלברט וולף ועברה להתגורר עימו במושב שבי ציון.
בשבי ציון יזמה וולף את הקמת הבית הסיעודי עבור המייסדים, אולם באיזור היא מוכרת דווקא בשל תרומתה ארוכת השנים למרכז הרפואי לגליל שבנהריה. בבית החולים סיפרו כי לאורך השנים תרמה סכום כסף משמעותי, אבל הדגישו כי וולף זכורה לא רק בשל תרומתה הכספית, אלא בזכות "האכפתיות והעניין שגילתה בבית החולים ובמאושפזים".
בעיקר גילתה עניין רב בשלומם של חיילים שהיו מאושפזים במקום ולא פעם, בחגים, היתה מתקשרת לבית החולים ומבקשת כי יקנו חבילות שי עבור החיילים ולאחר מכן שילמה עבור הקניה. במשפחתה סיפרו כי במשך כמה שנים גם תרמה כסף לבסיס צה"ל באיזור. ביום הולדתה המאה, העניקה לה הנהלת בית החולים תעודת הוקרה על תרומתה.
וולף נהגה מדי שנה לנסוע לשוויץ או לגרמניה, "היא נשאה אתה זכרונות יפים מגרמניה של ילדותה ונעוריה", סיפרה אחייניתה, אך הוסיפה כי את ישראל אהבה יותר מכל "היא היתה פטריוטית, ולכן גם ראתה חשיבות לתרום". לפני חמש שנים עברה וולף לגור בעין חרוד, לצד בני משפחתה עימם בילתה את ימיה האחרונים.