עבודות שגרתיות שהתנהלו אתמול בקיבוץ יראון שבגבול לבנון, חשפו שני צינורות בטון עבותים שיצאו מן האדמה. אורכם של הצינורות הוא שישה מטרים, ואינם סתם עודפי ייצור אלא מקלטים יוצאי דופן, עדות לאווירת החירום ששרתה בקיבוץ הספר. המקלטים הובאו במעלה ההר ליראון, כעודף שנותר ממפעל הקמת המוביל הארצי, והוסבו במהרה לאזור בטיחות, לפני כשישים שנה.
יראון הוקם בשנת 1949 על ידי יוצאי חטיבת יפתח של הפלמ"ח, שלחמו גם בגליל. לפי ותיקי הקיבוץ, גבול הצפון היה אז חשוף לחלוטין: ללא גדר מערכת, והקיבוץ היה ללא גדר כלל. מחשש להפגזות, הוקם בקיבוץ מקלט, אולם מי תהום גבוהים הפכו אותו ללא שמיש. החשש שחברי הקיבוץ יישארו ללא מיגון ראוי, הביאה את עודפי המוביל הארצי להתגייס למשימה.
במרכז הקיבוץ, ליד בתי הילדים, נחפרו שתי תעלות שבקצותיהן יצקו פתחי בטון. הצינורות הונחו בין שני הפתחים, וכך, בן יום, זכה הקיבוץ הצעיר לשני מקלטים. ואולם, חברי הקיבוץ מספרים כי מעולם לא נעשה שימוש באותם מקלטים, מאחר שגם אלה סבלו מחדירת מי תהום. לדברי רפי גיל, חבר יראון, היה בכל מקרה צורך בהקמתם מחשש שהקיבוץ יישאר ללא כל מקלט עבור הילדים.
לדברי גיל, חרף הקרבה לגבול, בשנות הקיבוץ הראשונות הבעיות היחידות שנוצרו בעקבות השכנות היו גניבות של צאן ובקר. "היו עוברים ללבנון, משלמים קצת, ומחזירים את הגניבה", סיפר. "היחסים היו כל כך טובים, שהיו מקרים שחסרה לנו תרופה כלשהי והיינו פונים לחברים מלבנון, בעיקר מהכפר ירון, ושליח מהצד השני היה מגיע עם התרופה לגדר ומעביר אותה".
עם השנים הגבול נהיה מתוח וסוער ביטחונית. ביראון הוקמו מקלטים ראויים, ומקלטי הצינור כוסו בעפר ונשכחו. השבוע, העבודות חשפו את המזכרת הנשכחת. קצין הביטחון של יראון, אילן עמר, הוזעק למקום, ולאחר בירור עם ותיקי הקיבוץ הבין את משמעותה כפיסת נוסטלגיה מיוחדת.