בשנאת נתניהו ננוחם: איפה הברקס המוסרי שלכם?

אפשר ללמוד משהו סימבולי על רוח התקופה שלנו מהתגלגלות התביעה של שירה רבן נגד שרה נתניהו. לא רק השימוש הבזוי במילה שפחה (לעג ורש לטראומה האפרו-אמריקנית) אלא גם בשקרים שנחשפו. רבן טענה שהחלה לעבוד ב-27 באוגוסט, אלא שבפועל, הגברת החלה לעבוד בבית ראש הממשלה רק בשלושה בספטמבר. הסיבה כנראה לבלבול היא הסמס ששלחה ביום עבודתה הראשון. השקר השני הוא שעות עבדותה. בעוד רבן טענה לעשר שעות עבודה התברר כי בפועל היא עבדה רק חמש שעות. התירוץ על פי רבן הייתה הטענה המעט מטפיזית, "כשמתעללים ומתעמרים בך, כל רגע הופך לנצח".

ביום רביעי הגיבה עו"ד נעמי לנדאו, פרקליטתה של רבן, על פרסום דו"ח שעות העבודה בתכניתה של יעל דן בגלי צה"ל. "חמש שעות של איסור אכילה והליכה לשירותים זה המון. אין הבדל בין הטרדה מינית של דקה או שעה". שימו לב, השקר שנחשף מנופנף בניד עפעף ומושווה להטרדה מינית (שזה התקדמות, כי הקליינט השני של לנדאו, מר נפתלי, השווה את העבודה בבית ראש הממשלה לשואה). למרבה הצער, יעל דן, שעוסקת לא מעט בעבירות מין בתכניתה, לא התקוממה על ההשוואה המופרכת. אתם כבר יודעים למה.

בשנאת נתניהו ננוחם. השנאה, העיוות, הרצון לפגוע בו ובמשפחתו מנגבים כל טיפת הגינות מהמחנה המתיימר לדבר בשם זכויות אדם, נאורות ושלטון חוק. כשזה נתניהו מותר לשקר, מותר לספר הכול ולצאת מזה בשלום מבלי לשלם מחיר ציבורי. בני האור מטעם עצמם מרשים לעצמם מוסר כפול והשתנה מהמקפצה. אין פלא אם כך, שגורמים אחרים, פקידותיים, חשים שמותר להם להדליף חומרי חקירה ולהיתמם שאין אצלם הדלפות. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

ועד היכן מגיע הטירלול, שימו לב. יגאל סרנה כותב בפייסבוק כך: "מכיר את נתן זהבי ואת נשמתו הגדולה שמלאה חמלה לכל חלש וגם את הפה ג'ורה שלו. מקווה הפעם שייחלץ מן ההאשמות. בתוך גל ההאשמות החשוב מאוד, החיוני לטיהור, הולכת וצצה ונדחפת גם איזה נימה של רדיפת מתנגדי שלטון. זהבי הוא מאלה שאינם חדלים לרגע מרדיפת הפושע הגדול מכולם. האם יד זדונית אינטרסנטית, מנצלת את הניקוי כדי להשתיק את מעט ההתנגדות שנותרה לשליט בתוך ים הדוממים? יש להיות ערניים גם לאופציה זו. כי עת תעתועים היא זאת".

אתם מבינים, אחרי שאלדד יניב טען שנתניהו סגר לו את הפייסבוק, מר סרנה מציע תיאוריה על פיה יד זדונית פועלת במחשכים כדי להרשיע את זהבי משום שהוא רודף את הפושע הגדול מכולם, דהיינו, נתניהו. דומה שבשנאתו היוקדת, מר סרנה זקוק יותר מהכול לסיוע נפשי אבל העובדה שעוד רבים וטובים, כאלו שרק שלשום היו מוכנים להוציא את גופתו של גנדי מהקבר ולגרור אותה מפיקוד מרכז ועד הבקעה, מגנים כעת על זהבי מעוררת שאלה על ישרתם.

גילוי נאות, אני לא סובל את גזית וזהבי והם לא סובלים אותי ויחד עם זאת, בטח כלפי זהבי, יש בי גם הכרת הטוב על תחילת הדרך וידידות עבר ואני מאחל לו כעת רק טוב. וכן, גם אני תוהה על הנסיבות ועל הטענות כלפיו. סקס מזדמן, אלכוהול, הנגאובר וחרטה של בוקר אחרי הם לאו בהכרח אונס. האופן שבו אדם מורשע ברשת מבלי יכולת להגן על שמו היא לא דמוקרטית במהות ונוגדת את הרעיון הבסיסי של חזקת החפות. זה נכון גם לגבי גנדי וטומי לפיד. מצד שני, הצד הכואב, זקוק למזור, לקתרזיס לסגירת מעגל.

אז מה עושים? הנה הצעה, תמימה תאמרו אולי אבל אני מעז ומעלה אותה על השולחן בשלוף. הקמת מערך בוררות משפטי לעבירות מין שחלה עליהן התיישנות. הרכבים של משפטנים, אנשי רוח ונבחרי ציבור (בסגנון ארגון "תקנה" הדתי לאומי). וכך, רגע לפני שפורצים עם פוסט לפייסבוק או דיווח רדיופוני, תהיה אפשרות וולונטרית כמובן לנסות אלטרנטיבה. הנפגעות והנפגעים ישטחו טענותיהם בפני הרכב בוררים. גם לנאשם, כמובן בנפרד מהנפגע/ת תינתן ההזדמנות להגן על שמו. בסופו של יום, הבוררים יכריעו ויוכלו להשית פיצוי כספי במידה וימצאו את האשמות נכונות. אולי אפשרות של התנצלות פומבית ומחילה. אולי גלות ציבורית מרצון של הפוגע. כמובן שבמידה והפוגע המורשע לא יכבד את החלטת הבורר, הביוש הפומבי יחכה לו בפינה.

תראו, לעניות דעתי, פיצוי כספי יעיל יותר מביוש ברשתות החברתיות. הלינץ' הציבורי לא מחמיא לנו כחברה. אני מבין את הרציונל שלו אבל מתקשה לקבל את עיקרון "כשחוטבים עצים עפים שבבים". לא בכדי היהדות, החליפה את "עין תחת עין" בפיצוי כספי. רעיון. תחשבו על זה.

בשמונה בדצמבר 1793, הוצאה להורג מאדאם דובארי בגיליוטינה שהוצבה בכיכר הקונקורד בפריז. דובארי, יצאנית על (קורטיזון בצרפתית) נודעה כמחליפתה של מאדאם דה פומפדור כפילגשו של לואי ה-15. בית דין מהפכני הרשיע אותה בהברחת תכשיטים וסיוע לאצילים צרפתיים להימלט מדין הרפובליקה. עונשה הלא מקורי היה גיליוטינה. זה יכול היה להיות עוד יום של מוות מיותר בהיסטוריה העקובה מדם של המהפכה הצרפתית, אלמלא דבריה האחרונים על הגרדום. רועדת מאימה, בטרם הונח ראשה במגרעת הגיליוטינה, התחננה מאדאם דוברי בפני התליין: ""Encore un moment, monsieur le bourreau, un petit moment, "רק עוד רגע אחד, אדוני התליין, רגע קטן אחד".

הנוסח מובא ב"אידיוט" מאת פיודור דוסטוייבסקי שחזרתי אליו השבוע. תשומת לבו של הגאון הרוסי (והאנטישמי, כמה חבל) נתפסה לתחינה צובטת הלב של האישה המבועתת. הוא מתאר כיצד בדרכה לגרדום, דובארי מתחננת לרחמים. באימה שמעוצמת לכדי טירוף, דובארי פנתה להמון המוסת והפצירה בהם לעזור לה, להציל אותה מהמערפת. אך הם, אספסוף צמא דם, לעג לה, הקניט אותה. וככל שדובארי התחננה יותר כך התעצם יצרם הסדיסטי, הם ממש נהנו מייסוריה, התענגו על סבלה בעודם מסורים לרעיון המהפכה. עבור החירות, השוויון והאחווה. הם השליכו עליה חפצים עבור החרות, בעודה מדממת, ירקו עליה בעבור השוויון והאחווה. דובארי אחוזת הפלצות ייללה כחיה בכלוב: "אתם הולכים להכאיב לי? למה?"

התליין המבוהל תחת ההמון סוגר על הגרדום. חרדתו גואה והוא נחפז לבצע את מלאכתו. ואז, ברגע הזה ממש, רק תארו לעצמכם, דובארי מפצירה בתליין שמדיף ריח זיעה ודם, לעוד "רגע קטן אחד". היא רק רצתה לחיות.

כמה לא מפתיע שהמהפכנים עם הלהט בעיניים, הצעירים האידיאליסטים שנשבעו בשם החירות האחווה והשוויון, אטמו לבם ברעל טהרנותם. בכל פעם שאני חושב על המהפכה הצרפתית, שלא רק הביאה לנו את הימין ואת השמאל (החלוקה ההיסטורית באספת הנבחרים) וכמובן את ההשראה למהפכה הבולשביקית האיומה עוד יותר, אני נזכר בעובדה המעציבה שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. שצעירים אידאליסטים על אורות גבוהים עלולים ובדרך כלל גם מאבדים כל ברקס מוסרי בדרך לאוטופיה הבלתי אפשרית בה הם מאמינים.