בתי הדין לעבודה הם מוסדות אפורים, העוסקים בעניינים יגעים, אם גם חשובים לתובעים ולנתבעים, ולעתים לציבור כולו - פיצויים ועיצומים, זכויות ושביתות. אין הצדקה אמיתית לקיום מערכת נפרדת לדיני העבודה, עם הרכבים משולשים (או מחומשים, בבית הדין הארצי) הכוללים לצד שופטים מקצועיים גם נציגים של עובדים ומעסיקים. זה שריד מתקופת מלכותה של ההסתדרות, כמקורבת למפלגת השלטון.
כדי להפיג את שיממונם של בתי הדין לעבודה הומצאה שרה נתניהו. התביעות נגדה, במיוחד זו של מני נפתלי, הפיחו רוח חיים בבית הדין האזורי בירושלים ובארצי, גם הוא בבירה. בתי הדין לעבודה הוטלו מהשוליים למרכז, עם עורכי דין המתנצחים ביניהם גם לטובת יציע התקשורת. כאשר פקדה את האולם נתניהו בעצמה, אם כי לא בהכרח בכבודה, היו הדיון וסביבתו, עם הבזקים ומאבטחים, למופע.
הנשיאה הקודמת של האזורי בירושלים, דיתה פרוז'ינין, קלטה כהרף עין את סיפור המעשה והעמידה את הדברים על מכונם. נתניהו ופרקליטות המדינה הוכו והובכו. לכך התייחס בא כוח אחר של נתניהו, עו"ד יעקב וינרוט, שלא ייצג אותה בתיקים אלה. בראיון ל"עובדה" היכה וינרוט על חטאה של נתניהו, שהפקירה את גורלה בידי "שופטת בשר ודם" במקום להיענות איכשהו לתביעת נפתלי.
וינרוט טעה: לא היה ביכולתו של הזוג נתניהו, או של עושה דברו עזרא סיידוף, לממש את ההבטחה להעניק לנפתלי משרה קבועה בשירות המדינה. אבל המסקנה נכונה. פרקליט נבון היה ממהר לחוש את הרוח הנושבת באולמה של פרוז'ינין, לצמצם חזית ולספוג מכה קלה ונסבלת. כך, בהסתייגות אחת - הטוב שבפרקליטים יכול רק להמליץ ללקוחותיו כיצד לנהוג, ויש לקוחות ששום עצה לא תועיל לריסונן.
בבוא תביעתה של שירה רבן, שמחו במחנה נתניהו על שפרוז'ינין פרשה ושאת מושבה מאייש נשיא חדש, אייל אברהמי. מלכתחילה היתה ציפייה שראשיתו של אברהמי תהיה נוחה לנתניהו יותר מאחריתה של פרוז'ינין. הוא לא אכזב. התבטאויותיו באולם בשבוע שעבר, לשמע בקשה למחיקת שרה מרשימת הנתבעים, גרמו לעו"ד יוסי כהן לבשר לשולחיו על ניצחון. גם בעיתונות רווחו כותרות כאלה. עוד רגע, והשמפניה במעון נתניהו היתה נשפכת כמים המחטאים מאה פעם ביום את ידי המנקות.
בסוף השבוע פורסמו התבטאויות תמוהות של השופט אברהמי, כולל אדישותו לשאלה מי תישא בפיצוי לרבן, אם ייפסק - שרה או המדינה. הוא נמלך בדעתו. הערכת מקורבי נתניהו, שבבוקר יום א' יורה אברהמי למחוק את שרה מהתביעה, התבדתה. נדרשו לו יומיים נוספים לכתיבת החלטה הנותנת לכאורה סיפוק מסוים לכל צד, אך למעשה מעניקה לנתניהו, בשלב מקדמי זה, הפסד בנקודות. אפשר, עד להחלטה חדשה, להחזיר את השמפניה למקרר, אם כי לא למילצ'ן.
לטובת נתניהו, הורה אברהמי לתקן את כתב התביעה, כך שיימחקו ממנו ביטויים פוגעניים ובראשם "שפחה" - בין משום שהפגיעה היא בעובדת נוספת ובין משום שהמינוח אינו הולם דיון משפטי. ניצחון, אבל זעיר, כי הביטויים נועדו לזירה התקשורתית והשיגו בה את תכליתם; ואולי אף ניצחון פירוס, כי אם יוכח שנתניהו הטיחה ברבן ובעובדים אחרים ביטויים מעליבים, יתבקש בית הדין האנין לראותם בחומרה דומה ואף גדולה יותר, בנוגעם לליבת התביעה.
לרעת נתניהו, עוכב בכחודשיים מועד ההחלטה אם למחוק אותה כנתבעת. שלושה שבועות לניסוח מחודש של כתב התביעה, עוד חודש לכתב ההגנה, אחר כך זמן למחשבה, ובין כה וכה עודנה מובילה את טבלת הנתבעים, כשברקע צרותיה המשפטיות האחרות, מהשימוע בפרשה הפלילית של המעונות ועד לחלקה, כצרכנית טובות הנאה, בחשדות נגד בעלה וקשריו עם הנדיבים הידועים.
שוברת השוויון היא הפעם הפרקליטות, שעברה צד, תומכת בהשארת נתניהו כנתבעת ורומזת בכך שהיא עשויה לשנות גם את עמדתה ולהסכים לדרישה הציבורית להשית על נתניהו את הפיצוי לרבן, אם תזכה בתביעה. למעשה, בלי לומר זאת במפורש, עונה הפרקליטות לשאלת אברהמי, שלמדינה חשוב מי תשלם, היא או נתניהו.
לאחר פחות משבוע בלב המהומה, אברהמי מבין בוודאי שנחת רבה כבר לא ירווה מהתיק. מכל עבר יחבטו בו. מישהו ייזכר שגם הוא בשר ודם. אולי משום כך הבליע בהחלטתו שורה על ההרכב שידון בתיק, כלומר לא בהכרח הרכב בראשותו; יש והשופט הדן בשלבים המקדמיים אינו זה היושב בדיון עצמו. אמנם נשיאים נוהגים להקצות לעצמם תיקים עסיסיים כאלה, אך בנדיבותם כי רבה הם מסוגלים להקצות אותם לשופטים אחרים.
בסך הכול, אם כך, התמקד השופט אברהמי בהחלטתו הראשונה בתביעת רבן נגד נתניהו בסדר ונקיון. הוא קרצף את כתב התביעה, איבק ומירק, הבריק וליטש אותו לכדי גימור מושלם. מי כמו הנתבעת מספר 1 יכולה להעריך נקיון כזה.