חזן, אבי גבאי או ראידמן? ישראל מנסה לפצח מי הטראמפ המקומי

בשנה האחרונה, מאז בחירתו המדהימה של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, בלא מעט שיחות סלון בישראל עולה השאלה "מיהו טראמפ הישראלי". בשונה מארצות אחרות בעולם המערבי, שם הפוליטיקה הפופוליסטית והתנהלותו הבוטה של טראמפ מעוררת דחייה ושאט נפש, אצלנו הוא דווקא בא טוב; סקר של מכון פיו ביוני האחרון הראה שישראל ורוסיה הן מהמדינות היחידות בעולם שבהן רוב הציבור מחזיק בדעה חיובית על הנשיא ה-45 של ארצות הברית. כך, באופן טבעי, במערכת הפוליטית הישראלית כבר קמו לא מעט טוענים לכתר "טראמפ הציוני" וכאלה שחולמים לייבא גם לארצנו הקטנטונת את הקונספט של מופע פוליטי שמתחיל כקוריוז ובסופו של דבר מנצח נגד כל הסיכויים.

התופעה הססגונית והמרובדת שקרויה דונלד טראמפ כנראה תייצר עוד עבודה רבה לחוקרי פוליטיקה ומדעני מדינה, אך כבר כיום יש הסכמה רחבה שהיא מייצגת שיא של תהליך פרסונליזציה של הפוליטיקה בעידן המודרני, ובו המנהיג הוא לב העניין והמפלגות הן רק מכשיר שמשרת אותו. אצלנו, בארץ הקודש אנחנו כבר מזמן שם: חלק ניכר מהמפלגות בארץ –יש עתיד של יאיר לפיד, כולנו של משה כחלון, התנועה של ציפי לבני – הן מפלגות שהוקמו סביב אישים, וגם בליכוד כבר מזמן היטשטשה ההבחנה בין המפלגה לבין נתניהו המנהיג.

גם הלאומיות, השנאה והפחד ששולטים ברטוריקה של טראמפ וגורמים לשינויים פוליטיים דרמטיים במדינות נוספות מעבר לים נטועים עמוק בפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות. ואף שבארץ עדיין לא מעירים אותנו בחמש בבוקר עם ציוצים תוקפניים, רוב הפוליטיקאים שלנו כבר למדו שהדרך ללב העם היא לא דרך התקשורת הקלאסית, אלא דרך הפייסבוק והטוויטר.

מצד אחד, התנאים בשלים: אחרי כמעט עשור תחת שלטון נתניהו, ישראל היא מועמדת מובילה לזכות ב"אפקט טראמפ" משל עצמה - מועמד אאוטסיידר מפתיע שירכב על גל האנטי פוליטיקלי קורקט עד לרחוב בלפור. מצד שני, לנו יש כבר מנהיג לאומי ופטריוטי שלועג לתקשורת, מסית מפעם לפעם נגד מיעוטים, ושתמיד נבחר כנגד כל התחזיות וכל הסקרים. אבל הוא, בניגוד למיליונר שבנה אימפריה בתוכנית ריאליטי, הכי ממסדי שיש. כך שאם מפרקים לגורמים את הנוסחה המנצחת של טראמפ, שכבשה את המפלגה הרפובליקנית והביסה את הילרי קלינטון, ייתכן שעוד נמצא אותה עושה עלייה ארצה.

"עם כל הכבוד לדונלד, הרבה לפניו עבדתי עם שנאת זרים – מהסודנים ועד האשכנזים", צעקה דמותה של שרת התרבות מירי רגב במערכון של ארץ נהדרת במרץ אשתקד, וחברה למפלגה, ח"כ אורן חזן, הכריז מיד לאחר בחירתו של טראמפ לנשיא כי הוא בעצם הראשון שזיהה את הטקטיקה: "היו שקראו לו ליצן (נשמע מוכר?) ואני עניתי - מדובר בנשיא הבא". ואכן, הפופוליזם והרעש שטראמפ מייצר בשנתיים האחרונות מצויים בשפע בספסלי מליאת הכנסת וסביב שולחן הממשלה בישראל.

השגרירים הבולטים של אסכולות "הפוליטיקלי קורקט מת" ו"כל האמת בפרצוף" של טראמפ בישראל הם רגב, חזן, ח"כ דוד ביטן וח"כ בצלאל סמוטריץ', שמתנערים כולם ממלים מכובסות וצביעות ונלחמים, כל אחד בסגנונו הוא, מלחמה עיקשת באליטות – התקשורתית, התרבותית, המשפטית, הביטחונית וכמובן איך לא, התל אביבית – בגובה העיניים, ללא התנצלויות וללא עכבות. כמו המופע נטול הפילטרים של טראמפ, התקשורת בישראל שותה בגמיעה את הסקנדלים התקופתיים וההתבטאויות ההומופוביות, הגזעניות או המיזוגניות שמייצרים "הטראמפים הישראלים"; כך נוצר מעגל קסם, בדיוק כמו באמריקה, שבו הברנז'ה אולי מזדעזעת ממה שרואה עיניה, אך היא נשבית ברייטינג ובקליקים, ובפועל - מסייעת להם להגדיל את כוחם.

שני הפוליטיקאים הבולטים באופוזיציה ששואפים לרשת את מקומו של ראש הממשלה אולי יסתייגו מסגנונו הוולגרי והלאומני של נשיא ארצות הברית, אך כנראה שאף אחד מהם לא יתנגד למעט משיירי ההצלחה הפנומנלית שלו שהובילה לכיבוש החדר הסגלגל, ושניהם מאוד אוהבים לדבר על "פוליטיקה חדשה". כמו טראמפ, גם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, התחיל את דרכו ככוכב טלוויזיה, ורכב על גבי הפופולריות הזו לפוליטיקה, עם הצהרות יומרניות על מלחמה בממסד הישן והמסואב וסיסמאות קליטות להמונים. במרץ האחרון, בכתבה נרחבת במגזין פוליטיקו האמריקני, תחת הכותרת "האיש שינצח את ביבי", לפיד הוגדר כתשובה הישראלית לטראמפ.

"סלבריטאי שנכנס לאחרונה לפוליטיקה, ללא אידיאולוגיה מובחנת ועם כשרון לסיסמאות פופולריות", אבל לפיד כנראה יעדיף את ההשוואה למודל הצרפתי, של עמנואל מקרון, שמבחינתו מסמל את הקאמבק של מפלגות המרכז. עם זאת, לפיד, במובן מה, הוא כבר סחורה ישנה, כי הוא כבר פוליטיקאי מנוסה וממולח, ולא באמת נתפס כמי שמייצג פוליטיקה חדשה.

כך שאבי גבאי, שכבש בסערה את מפלגת העבודה בקיץ האחרון, הוא מתחרה הרבה יותר טרי על התואר, וקשה להתעלם מנקודות ממשק בולטות בינו לבין הנשיא הג'ינג'י באמריקה: איש עסקים, שמתהדר ביכולות ניהול ובמגע זהב שעושה כסף, שנכנס למרוץ מרובה מועמדים במפלגה מדשדשת, ונבחר בהפתעה מבלי להציג קווי מדיניות או אידיאולוגיה ברורים וחדים. כמו טראמפ, שתמך בעבר במפלגה הדמוקרטית, גם גבאי הודה שהצביע לליכוד בעבר, השתלט על מפלגה קיימת, ולאט לאט מנטרל את האידיאולוגיה שלה. כמו בכירי המפלגה הרפובליקנית, שממלאים פיהם מים ומעלימים את הביקורת כלפי טראמפ, גם אנשי הממסד המפא"יניקי חוששים לבקר את גבאי, מחשש לפגוע במפלגה.

דונלד טראמפ פרץ לתודעה האמריקנית לא מעט בזכות שאגת ה"אתה מפוטר" בתוכנית הריאליטי "המתמחה" בהנחייתו, ולכן, כדי למצות את מסע החיפושים אחר טראמפ הישראלי, חובה עלינו גם לצאת מכותלי המערכת הפוליטית הישנה והמוכרת, ולתור אחר מועמדים שעשויים להגיע ממעוזי תרבות פופולריים אחרים ויכבשו אותה בסערה. אשת התקשורת הססגונית אופירה אסייג, לדוגמה, ממלאת לא מעט מהקריטריונים לתפקיד: מילדות ענייה בדימונה אסייג בנתה לעצמה אימפריה של אישה אחת, ומפינת ספורט של דקה ביום הפכה להיות אחת מהדמויות הבולטות בענף; היא ישירה ולא מאמינה באנדרסטייטמנטס, ויש לה אפילו ניסיון בריאליטי - כשופטת ב"אייל גולן קורא לכם".

מהצד השני בעולם הריאליטי, המעושר והמפונפן, אפשר לאתר את ניקול ראידמן, כוכבת "מעושרות" וחברתה הטובה החדשה של רעיית ראש הממשלה, שכבר הצהירה על שאיפותיה הפוליטיות ובינתיים משתעשעת עם ציבור האוהדים שלה באינסטגרם. טראמפ, מן הסתם, מעדיף את הטוויטר, שם ייתכן שנמצא את דמותו של איש הימין שמעון ריקלין כמועמד אפשרי להחליפו, או במילותיו של ריקלין, "אתם כבר יודעים למה". ואם נצלול במחוזות הספקולציות לפייסבוק, אז אפשר גם לדמיין קמפיין פוליטי שתומך במועמדות החייל אלאור אזריה. כך או כך, הרשתות החברתיות הן המפתח למהפך מפתיע שכזה, כי הן מאפשרות גם לשחקנים חדשים לעקוף את התקשורת הממסדית ולפרוץ לתודעה.

ייתכן שכל החיפוש אחר טראמפ הישראלי מיותר, כי התשובה כבר נמצאת לנגד עינינו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, יש האומרים, פיצח את הנוסחה של טראמפ עוד לפני שהוא בכלל ידע שהוא כזה. כמו טראמפ, גם נתניהו נהנה במרוצת הקריירה שלו מאלמנט ההפתעה, כשניצח בעקביות בבחירות נגד כל הסקרים; כמו טראמפ, למרות שבתדירות נמוכה הרבה יותר, גם נתניהו מנגן לקהל ימני וקבוצות חלשות על נימי השיסוי, הפילוג וההסתה נגד מיעוטים; ועוד הרבה לפני שטראמפ החל לצייץ על "פייק ניוז", נתניהו הוביל מאבק יומיומי בתקשורת והאשים אותה בציד מכשפות.

הדמיון בין השניים מתחדד עוד יותר כשלוקחים בחשבון את רצף החקירות והסקנדלים שמלווה אותם בחודשים האחרונים ואיך אפשר בלי בני המשפחה המורחבת, שגם אצל נתניהו וגם אצל טראמפ – לוקחים חלק פעיל בעשייתו הפוליטית. ייתכן שדווקא בנו הבכור של ראש הממשלה, יאיר, שסומן לא מכבר כ"יורש" למרות הצהרותיו על חוסר רצון להיכנס לפוליטיקה, מגלם בדמותו הרבה מה"טראמפיזם", של המשפחה; נתניהו הבן, שהשפעתו על אביו נחשבת להולכת וגוברת, הרבה יותר ימני מאביו בדעותיו, וכפי שהוכיח בשורה של פוסטים מסעירים בפייסבוק, גם הרבה יותר בוטה ומוחצן באמירותיו.

נתניהו, בניגוד גדול לחברו הטוב באמריקה, הוא אחד הפוליטיקאים המנוסים באזור, ובסופו של יום, בדרך כלל, הוא נותר בגבולות המוכר והממסדי כך שבאופן אירוני למרות הדמיון והחברות בין השניים, ייתכן ש"אפקט טראמפ" אינו מבשר טובות עבור נתניהו, אלא דווקא את רוח השינוי שעשויה להביא לסיום שלטונו. בינתיים, לא נראה באופק מישהו שבאמת עונה על התואר "טראמפ הישראלי", כך שנתניהו יכול להמשיך להיות הטוען הכי גדול לכתר.