ההרתעה הטובה ביותר היא הגנה: המשוואה החדשה של ישראל בעזה

למשולש החשוב ביותר בגיבוש הערכת המודיעין כלפי הזירה הפלסטינית אין שם רשמי, אבל אפשר לכנותו "100", לכבוד קודקודיו מרדכי-ארגמן-הלוי. האלוף יואב (פולי) מרדכי הוא מתאם הפעולות בשטחים, מושבו במשרד הביטחון ולא בבניין המטכ"ל אך הוא מקורב מאין כמותו לרמטכ"ל גדי איזנקוט ומקובל על הדרג המדיני בכללו. נדב ארגמן הוא ראש השב"כ והאלוף הרצי הלוי - ראש אמ"ן. 100 הוא שם זמני מאד, כי בחודשים הקרובים אמורים לסיים את כהונותיהם הלוי (בדרכו לפיקוד המרכז או הדרום) ומרדכי, ששדרג ללא הכר את מעמד המתפ"ש. הוא סירב לשנה חמישית ומעדיף לפרוש לחיים אזרחיים. בגלל הריק במשרד-החוץ, המתפ"ש נשאב בעל כורחו יותר ויותר לפעילות דיפלומטית-ביטחונית, כמעין שר ה"שטחוץ".

התייחסותם של ראשי ארגונים חזקים כאמ"ן ושב"כ למתפ"ש כשווה בין שווים, משקפת יותר מהוקרה אישית ל"פולי", שהצליח להתנער מהגישה התועלתנית המאפיינת מפעילי סוכנים ביחידת המודיעין הצבאי 504 ואינו מודד כל בן-שיח כמועמד לגיוס. כראש מנהלת התיאום והקישור בעזה, ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית ומתאם הפעולות בשטחים, צבר מרדכי ניסיון עשיר בהידברות עם נתיניו, עם ארגונים בין-לאומיים ועם אישים באזור - מצרים, ירדן ומדינות המפרץ הרי משפיעות על השטחים ומתעניינות בהם - ועם הנציגים האמריקנים, כדוגמת השליח ג'ייסון גרינבלט והמתאם הביטחוני היושב בקונסוליה הכללית בירושלים, גנרל פרדריק (רודי) רודשהיים. בקרוב יסיים רודשהיים שלוש שנות כהונה ויוחלף בגנרל אריק וונדט, מפקד ותיק בכוחות המיוחדים בצבאו, דגם אקסטרה-אקסטרה לארג' של האלוף טל רוסו.

המתאם האמריקני, הכפוף לאגף לאכיפת חוק וללחימה בסמים במשרד החוץ, הוא המפקח על הכשרת כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, "גדודי דייטון" על שם ראשון הקצינים בתפקידו. אלה תשעה גדודים ועוד שניים במשמר הנשיאותי, 5500 קצינים וחיילים בסך הכל. 11 גדודים, אילו פעלו תחת מפקדה משותפת, היו יכולים להוות אוגדה - הדיוויזיה הפלסטינית הראשונה. אבל הסיכוי להצעדתם בסך קלוש. היחסים בין מפקדי המנגנונים הביטחוניים הסרים למרותו של הנשיא מחמוד עבאס תחרותיים ולעתים מתוחים. מפקד המודיעין הכללי (מודכ"ל) מאג'ד פרג' נחשב לראשון בין שווים, אך אם תתלקח מריבה על ירושת עבאס ופרג' יחתור למנהיגות, כיחיד או כחבר בקבוצה שתתמודד עם אחרות, לא יוכל לסמוך על נאמנות עמיתיו.

בין המועמדים הנוספים להנהגה הקבוצתית בגדה – ג'יבריל רג'וב (לשעבר מפקדו של פרג'; יחסיהם מורכבים), סגן ראש הפתח מחמוד אל-עלול וראש הממשלה ראמי חמדאללה (בבריאות קודמו סלאם פייאד, חביבם של האמריקאים, אובחנה הרעה פתאומית). בעזה צפויה התמודדות מעניינת בין שני שכנים ממחנה הפליטים חאן יונס, יחיא סנוואר מחמאס ומוחמד דחלאן מפתח. אם מרוואן ברגותי יחליט להתמודד על הנשיאות מכלאו, סיכוייו לנצח מוערכים כטובים מאוד. המצב המורכב של יישות פלסטינית הקרועה בין שתי מחציות ושתי תנועות יסתבך אז עוד יותר, כי הבחירה בברגותי לא תביא לשחרורו והרשות תנוהל בידי ממשלה החסרה נשיא כלוא.

לאמ"ן ולשב"כ חומר גלם מצוין על הזירה הפלסטינית. רמת החדירה האיסופית גבוהה ביותר, אבל התועלת הגלומה בה איכותית פחות. אחד מראשי אמ"ן לשעבר נהג לומר, ברמז לציתות לשיחות בין יעדיו, "לכאורה, אני יודע מה אחמד אמר למוחמד, אך למעשה שמעתי רק את אחמד משקר למוחמד". קל למדי לדעת מה הפלסטינים אומרים, קל פחות לדעת מה הם חושבים והכי קשה לדעת מה לפיכך יקרה, בגלל הפער בין המחשבה והאמירה לבין הפעולה.

לכן חשוב כל כך המגע הישיר עם האוכלוסיה, לרבדיה, שמקיימים קציני המתפ"ש בגדה, על גבול עזה ובמטה, שם כותב ומנתב את ההערכות אל"מ מיכאל מילשטיין. אל"מ מילשטיין הוא קצין-מודיעין עתיר רקע בזירות הפלסטינית והאיראנית, חוקר זכרון ה"נכבה", מנתח מיומן של הרבדים החברתיים המשתקפים ממודעות האבל ביומוני ירושלים ופלסטין, דובר (בין השאר) ערבית, פרסית ורוסית. אמ"ן אחראי להערכה המדינית ונערך למלחמה נגד החטיבות והיחידות שמעבר לגבול. השב"כ יודע הרבה על מעט - על מה שנחוץ לו לסכל פיגועים - והדור הצעיר של הרכזים, בתריסר השנים שמאז פינוי עזה, שוב אינו נושם את סימטאות המחנות, אלא אוסף מודיעין בשלט-רחוק. פילוח הרשתות החברתיות מפתה את המודיעין להצטייד בכלי המתגלה לעתים כמפזר הבטחות-שווא. להלכי-הרוח וזרמי-המעמקים בציבור הפלסטיני ובמיוחד בנוער המובטל והמתוסכל, הנוטה להתעלם ממשאלות הוריו, מוריו ומנהיגיו, מומחים במתפ"ש. עם גבור משקלה של דעת-הקהל, לעומת זו של שרשרת הפיקוד, מומחיות זו, הניזונה ממפגשים תכופים ומהזמנת סקרים, חיונית להבנת התהליכים ולחיזוי האירועים.

הנטייה הקבועה של מעריכים מודיעיניים היא לשרטט קווים רציפים, עולים או יורדים, אך ללא תפניות חדות - פחות מסוכן להתנבא, אין חשש רב להתבדות, שמחר יהיה דומה לאתמול. מכאן הערכת-החסר של סיכויי הפיוס בין חמאס לעבאס וההפתעה מהצלחת המהלכים, עד כה. טענת ההגנה היא שהפיוס נובע בעיקר מלחץ מצרי, במידה פחותה מרצון אמריקאי והכי פחות נלהב ממנו עבאס, הנוטר לחמאס - עד כדי סירוב לרופף את העיצומים שהטיל על עזה - וחושד בו.

ציר הפיוס הצטלב בציר "נגדע באיבו", מבצע צה"ל להשמדת המנהרה של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בדרום עזה. התברר שהפיוס, בשלביו הנוכחיים, כה חשוב לחמאס, עד שהדבקות בו ריסנה את יצר הנקם.

לחמאס ולג'יהאד שלושה סוגי מנהרות - הגנתיות, לעת קרבות בשטח הבנוי בצפיפות בעזה; התקפיות שנחפרו ומוכנות דוממות להפעלה; והתקפיות שעדיין לא הושלמו. מתוך עובדת השמדתה של המנהרה שחדרה לתחומי ישראל, לאחר המתנה סבלנית שחפירתה תתקדם ותחצה את הגבול, ומהפרסום היזום בדבר המערכת הטכנולוגית החדישה הנמצאת בידי צה"ל, ניתן להסיק רק שחופרי המנהרות יתגלו אם ינסו לפלוש לשטח ישראל, בין במנהרה חדשה ובין בהבקעת המטרים האחרונים בימ"ח - יחידת מנהרת חירום. אין בכך עדיין כל רמז, לחיוב ולשלילה, באשר ליכולת האיתור של ההגנה התת-קרקעית ושל המנהרות שחפירתן נעצרה לקראת הגבול.

כשמחברים את הגלוי והסתום, מתקבלת משוואה אסטרטגית חדשה, עליית משקלו של רכיב ההגנה בהרתעה הישראלית. לפנים, מול צבאות מדינתיים, ההרתעה הישראלית התבססה בעיקר על כוחו ההתקפי של צה"ל ועל הצידוק שיינתן להפעלתו לפלישה לשכנה עוינת. עכשיו, מול ארגונים, חיזוק ההגנה, ביירוט טילים ובסיכול מנהרות, מעקר את עוקצו של רעיון ההתגרות בישראל, כי היא עשויה להסתפק בבלימת ההתקפה, בתגובה באש אווירית ואחרת ובהימנעות מהכנסת כוחות למלכודת הקרקעית המחכה לה. התוצאה תהיה שלילת כל הישג מהארגונים, לצד גביית מחיר כבד מהם.

כדי למדוד הרתעה, מוגבלת וחולפת ככל שתהיה, נחוצים טווחי זמן שונים. בראייה מאוחרת, סמי תורג'מן, שהיה אלוף פיקוד הדרום בעת מבצע "צוק איתן" לפני שלוש שנים, אינו מסתיר את גאוותו על הצלחת המבצע ועל חלקו בה. במאמר באתר "מכון וושינגטון", שם הוא מתארח, נד תורג'מן במרומז למי שנחפזו לבקר את המבצע, השתרכותו ומחירו בחיים. תורג'מן אינו חד-משמעי, כי הדקויות במחלוקות בין הממשלה (ובתוכה) לבין המטכ"ל ובין שניהם לבין פיקוד הדרום, ובין אמ"ן לשב"כ, אינן מאפשרות לומר שהמערכת כולה עמדה היטב במבחן. היו בה חלקים שהצטיינו ואחרים שקירטעו.

בתום המבצע התבשר סגן הרמטכ"ל איזנקוט על מינויו לרמטכ"ל. איזנקוט העדיף למנות את השריונאי תורג'מן לראשון סגניו. ההיכרות האישית והמקצועית הטובה ביניהם נשענה על צמידותם בעת הלחימה בלבנון ב-2006 (איזנקוט כראש אגף המבצעים, תורג'מן כראש חטיבת המבצעים) ולאחר מכן בצפון (איזנקוט כאלוף הפיקוד, תורג'מן כמפקד האוגדה הסדירה 36, החשובה בעוצבות הפיקוד). מבוקשו של הרמטכ"ל המיועד לא ניתן לו. שר הביטחון, הצנחן משה (בוגי) יעלון, העדיף את הצנחן יאיר גולן, והיה צפוי שלסגן השני יתמנה צנחן נוסף, אביב כוכבי. בעולם הדימויים, תורג'מן מול שני אלופי הצנחנים כמוהו כסמי-טריילר מול ג'יפ סיור וכאשקלון מול כוכב יאיר. יש בכך עוול מסוים, כי סביר שתורג'מן, שכיהן גם כמפקד זרוע היבשה, היה מיטיב לסייע לאיזנקוט במאמץ העיקרי שלו, קידום התוכנית הרב-שנתית "גדעון".

אלא שזה אינו השיקול היחיד ואולי אף לא השיקול הגובר במינוי סגן רמטכ"ל. הסיוע לרמטכ"ל חשוב, אך חשוב ממנו מעבר המועמדים לרמטכ"ל הבא בתחנת סגן הרמטכ"ל, הן להתנסותם והן לבחינתם. נדיר בתולדות צה"ל למצוא קצין שהרשים הן כסגן רמטכ"ל והן כרמטכ"ל; הצלחה בתפקיד הראשון אינה מתורגמת תמיד לקידום, ודישדוש בסגנות ניתן לתיקון בידי הרמטכ"ל, מה שאין כן להיפך. שלא כתורג'מן, גולן וכוכבי סומנו כמועמדים עתידיים לרמטכ"ל לפני שנים, בין השאר בפי איזנקוט ב-2010, כשהמליץ על בני גנץ.

בנוסף, התבוננות בדיעבד אינה מחזירה את הרכבת שהפליגה לדרכה. אם שנות השקט שוות הרתעה שוות הכרה מאוחרת בהצלחה במערכה שספגה ביקורת קשה, הרגיעה בגבול לבנון נמשכת שמונה שנים יותר מזו שבגבול עזה. דן חלוץ, אודי אדם וגל הירש זכאים לתבוע לפחות מקצת מכבודם המקצועי שנפגע באותו קיץ. בעייתי גם ההיגיון המברך על "צוק איתן" כי בזכות המבצע הושגו שלוש השנים האחרונות. לפי אותו הגיון, טוב שנחטף גלעד שליט, כי בעסקת החזרתו שוחרר מהכלא הישראלי יחיא סינוואר, נבחר להנהגת חמאס ומוביל עכשיו קו מציאותי, שהפיוס עם הרשות והריסון מול ישראל הם הבולטים בביטוייו - הכל על תנאי, לעת עתה ובלי לפגוע בזכויות.

ויש גם מפגשי אינטרסים בין אויבים. דאעש בסיני הוא האויב המשותף של מצרים, ישראל וחמאס. השב"כ הקים במרחב הדרומי שלו תת-מרחב לסיני. בחטיבה המרחבית "שגיא" של פיקוד הדרום נמצא מחוז סיני של דאעש בראש מדרג ציון הידיעות החיוניות (צי"ח), לדברי קצינת המודיעין החטיבתית בשיחה עם שחר לוי ב"במחנה". פחות מובן מאליו העניין המשותף שיש לישראל ולדאעש/סיני, או לפחות לחלק השמרני בו בהיבטיו החברתיים-דתיים, בלחימה בהברחות - כשתיים בשבוע. כתמיד, המבריחים משתייכים ברובם לשבטים בדואים החצויים בין מדינות. "מחוז סיני מתנגד להברחות חומרים אסורים ושואף להשמיד אותן," אמרה רס"ן נ', קצינת המודיעין. "כשמחוז סיני תופס מבריחים או סחורות (בדרכם) לגדר ועושה את זה רחוק מהגדר, זה משרת את האינטרס שלנו ושלהם".

סיכול הברחות, בקצה הישראלי, הוא עניין משטרתי, אבל המשטרה עצלה מכדי להבליט את חלקה בו. המערכת הביטחונית, למרות פגמיה, עדיין יעילה יותר, וכמו שמלמד מפגש הראשים "100", יודעת להסתגל למצבים חדשים לפי המלצה נושנה של איזנקוט - להתגבר על אגו אישי ואירגוני. יתכן שהפיוס בין חמאס ועבאס ייכשל, אבל הפיוס בין אמ"ן ושב"כ, שיחסיהם סבלו ממדקרות חרב הדדיות בתקופת האלוף כוכבי במודיעין הצבאי ויורם כהן בשירות הביטחון, הוא כשלעצמו הישג של יורשיהם הלוי וארגמן.