נושאים חמים

מדן בן אמוץ עד דסטין הופמן: המהפכה שאכלה את עצמה

שום דבר לא חדש, גם לא הצביעות, ולעבר אין שום צד תמים, להיפך. כל הנוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה מתרסקת מול המציאות, וצוהלי הקטינות של פעם הפכו לחותמי העצומות של היום

הבוגר (yes)
האיש שאהב לחפון. דסטין הופמן ואן בנקרופט ב"הבוגר"

קוראות וקוראים יקרים, כידוע וכמקובל, הסיפור האנושי מורכב, וגם הזמנים תמיד משתנים ומורכבים בדרכם המורכבת. ובמילה 'מורכב' אני לא מתחמק ומסתתר מתחת להגדרה אמורפית כדי לברוח מהכרעה ערכית מוסרית, אלא כי המציאות באמת מורכבת. אין סתירה בין החובה והצורך להיאבק בהטרדות מיניות לבין התנגדות לפוליטיקלי קורקט סותם פיות ומסרס מחשבה. אפשר גם וגם. בוודאי שלא כל הערה מטומטמת ברחוב היא שוות אונס ויש לאמץ חוש מידה, אבל התופעות שנחשפות כעת בהוליווד ובארץ הן לא ניג'וז טהרני של פמיניזם רדיקלי שונא גברים אלא דפוס של התנהלות חזירית בוטה. בחלק מהמקרים המתוארים, בעיקר בעניינו של הארווי ויינשטיין, מהדהדת "זכות הלילה הראשון" - ius primae noctis - איוס פרימה נוקטיס בלטינית. זכות הראשונים של השליט לשכב עם בתולות מבין הצמיתות לפני ליל כלולותיהן. בגמרא במסכת כתובות מסופר שבעקבות סכנה, העם החל לערוך את סעודות הנישואים בימי שלישי במקום בימי רביעי והאמורא רבה מסביר למה: "תיבעל להגמון תחלה", בגלל זכות הלילה הראשון.

הארווי ויינשטיין (GettyImages)
התנהלות חזירית בוטה. הארווי ווינשטיין (צילום: GettyImages)

ועד כמה הזמנים מורכבים ומשתנים? קחו כדוגמה לאירוניה היסטורית את האשמות הנוכחיות בהטרדות מיניות כלפי דסטין הופמן. האיש שאהב לחפון. בעוד חודש, בדצמבר הקרוב, יציינו חמישים שנה ליציאת "הבוגר" לאקרנים, סרט שאין מחלוקת שהוא ציון דרך לא רק בקולנוע ובפסקולי קולנוע (מיסיס רובינסון) אלא גם במהפכה המינית. יצירת מופת חדשנית, שהופכת את יחסי הכוחות המסורתיים בסקס מזדמן.

העלילה בקליפת אגוז (מבוססת על רומן של צ'רלס ווב) מספרת על אישה בוגרת, גב' רובינסון (אן בנקרופט) שמפתה גבר צעיר, בנג'מין ברדוק (דסטין הופמן), שבתורו מפתה את בתה איילין. במידה רבה, גב' רובינסון היא אם כל הקוגריות.

שני קווי העלילה המרכזיים בסרט כוללים פיתוי וסירוב לחיזור מיני. במושגי ימינו זה סיפור על אמא שמטרידה מינית בחור צעיר שמטריד באותו זמן ממש את בתה. במפגש הראשון בין הופמן לגברת רובינסון היא משכרת אותו ומנסה לגרור אותו למיטה למרות סירובו. לפני חמישים שנה קראו לזה אומנות הפיתוי. לשכנע את מי שבאופן זמני לא משוכנע. לא תדע אם תצליח אם לא תנסה. סירוב לא נתפס כסופי כי הרי רק חמור לא משנה את דעתו. היום, סוג כזה של שכנוע נחשב ניסיון אונס או תקיפה מינית, תלוי בחומרת השכנוע כמובן. מגע באזור המוצנע של אדם הוא תקיפה מינית. לפני חמישים שנה, אלכוהול היה אמצעי שכנוע נפוץ בדרך למיטה. כולם שתו לפני סקס. כולם שתו הרבה. היום, קיום יחסי מין עם אדם שיכור נחשב בחלק ממדינות המערב לאונס בנסיבות מחמירות.

ב-67', האישה היא זו שמנצלת את שכרותו של הגבר הסרבן כדי לגרור אותו למיטה. הטוויסט ב"בוגר" הוא שהתקיפה המינית לא נחשבה לתקיפה מינית אלא למהלך משחרר ומתקדם אך ורק משום שאישה ביצעה אותה.
"הבוגר" ייצג את רוח שנות השישים כמו פסטיבל וודסטוק באותה שנה. המהפכה המינית בשיאה, אבל כמו כל מהפכה, הליברליזם הפרוגרסיבי אכל את עצמו כמו נחש האורבורוס הבולע את זנבו. המתירנות פגשה בצד השני טהרנות ופוריטניות אדוקה יותר מאשר קתוליות למתקדמים.

דן בן אמוץ (Creative Commons)
זיקוק התופעה לכדי קריסטל. דן בן אמוץ (צילום: Creative Commons)

ואצלנו, שום דבר לא חדש, גם לא הצביעות. לעבר אין שום צד תמים. להפך. כל הנוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה מתרסקת מול המציאות. זהו עבר שמציב על עמוד הקלון בעיקר את האליטות התרבותיות של ישראל, אליטות שמתיימרות לדבר בשם הנאורות, המצפון והמוסר, לקו בזמן אמת בעיוורון ערכי ושיתוק מוסרי.

מסיבת המוות של דן בן אמוץ היא זיקוק התופעה לכדי קריסטל. כי לבן אמוץ, סופר, בעל טור, אדם מבריק ומקורי, היה צד אפל ומבחיל, הוא אהב קטינות. בפוסט שפרסמה בנובמבר 2008 המשוררת (המעולה אגב) יודית שחר, תחת הכותרת "הבוהמה הישראלית תמיד הייתה בהמית", היא מתארת מציאות מופרעת.

"אני הייתי שם. בשנות השמונים בקומפלקס של דן בן אמוץ מעל נמל יפו, אני הייתי העוזרת, בת עשרים, אחרי שירות צבאי, מנסה להתקיים כפרילנסרית ב'העיר'. העסקה הייתה שאני מנקה את הקומפלקס, בתמורה קבלתי חדר מגורים נפרד. לא הבנתי מה עושות שם שתי הילדות מבת ים, אחת בת שלוש עשרה והשנייה בת ארבע עשרה. דן היה מבשל, לארוחות שלו היו מגיעים עיתונאים, יוצרים ואנשי בוהמה, הם היו מגחכים כשדן היה מקניט בארוחה את הילדות. הייתי בת עשרים, חשבתי שאולי משהו לא בסדר אתי, שהרי הם היו בני חמישים שישים, כתבו ספרים ובעיתונים, דברו ברדיו, חשבתי אולי הם יודעים משהו שאני לא יודעת? כשסוף סוף הבנתי מה קורה שם, לא נרדמתי באותו לילה, חיכיתי לאור ראשון לתפוס אוטובוס. צררתי את מעט החפצים שהיו לי בכיסוי המיטה ההודי. דן בדיוק יצא לשירותים שהיו בחצר, הוא הופתע, הוא אמר: הולכת? הנהנתי, וסגרתי את דלת החצר אחרי".

בסרטו התיעודי של לוי זיני, "דן בן-אמוץ - סיפורו של גיבור מקומי" משובצים קטעי ארכיון שלו, בין היתר אינסרט מתוך כתבה שצולמה ליומן שישי של הערוץ הראשון. דב"א חותך סלט ולידו נערה. המראיין שואל לגילה והיא עונה "שש עשרה וחצי". רוב הסרט מתמקד במסיבת הפרידה מהחיים שערך בן-אמוץ לעצמו ב-1989 בהשתתפות 300 מוזמנים נבחרים. מסיבה שמי שהוזמן אליה הוגדר מעצם היותו מוזמן כמישהו. ומי שלא הוזמן – כחסר חשיבות.

נכחו: עמוס עוז, מאיר שלו, דן מרגלית, אמנון דנקנר, שלמה ארצי, טומי לפיד, נתן זהבי, מוטי קירשנבאום, שולמית אלוני, שאול ביבר, חיים חפר, נתיבה בן יהודה, אורי אבנרי. נורית גלרון, יהודית רביץ, יהונתן גפן, יוסי בנאי, עמוס איילון, גברי בנאי, רבקה מיכאלי, תיקי דיין, אמנון אברמוביץ, גדעון סמאט, יעקב אגמון, גילה אלמגור וכמובן הצ'ילבה עמוס קינן בהופעת אורח בלתי נשכחת. רינו צרור שנכח במסיבה תארה כ"אירוע קוסמי". אורי אבנרי קובע שזו הייתה מסיבת הסיום של הדור, לא רק של בן אמוץ.

אליטה? אין ספק, שמאל? בוודאי, זכויות אדם? פטנט על שמם. הבוהמה כולה התייצבה למסיבת ההצעדה לפדופיל בחמאם ביפו. עמוס עוז, המועמד הנצחי לנובל, נשא דברים בשבחו, מאיר שלו נתן קטע ואפילו שולמית אלוני, מייסדת רצ, אבירת זכויות האדם, צחקה כשיונתן גפן השובב חרז "אתה שומע על כיבושיו ונהיה צהוב, תגידו מתי יש לו זמן לכתוב - אחרי כל הקטינות?" הקהל צחק. צהל. חחח. כל חותמי העצומות העתידיות.

"מסיבת הפרידה" מדן בן אמוץ