מאה שנה אחרי, פצעי המהפכה ששינתה את העולם טרם הגלידו

לפני מאה שנה בדיוק התחוללה המהפכה הרוסית של 1917, ואות הפתיחה לה הייתה הסתערות הרואית על ארמון החורף. למעשה, הייתה זו בעצם המהפכה השנייה, וחילופי השלטון השלישיים ברוסיה אותה שנה. ההסתערות הדרמטית על ארמון החורף כנראה מעולם לא הייתה, ודאי לא כפי שהוצגה לימים. אבל כל עם, ובמיוחד כל מהפכה, זקוקים למיתולוגיה שלהם, בדומה להסתערות המקבילה על הבסטיליה במהפכה הצרפתית.

גם בזמן אמת היה ברור שמדובר באירוע חסר תקדים, וגם עם חלוף הזמן אנו רואים שהמהפכה הזו שינתה את ההיסטוריה – לא רק של המדינה הגדולה ביותר בעולם ולא רק של שכנותיה, אלא היו לה גלי הדף סובבי עולם, המגיעים עד זמננו והלאה. התנגשות הציוויליזציות של הפרופסור סמואל הנטינגטון - תיאוריה מאוד ידועה ושנויה במחלוקת - רואה במהפכה הרוסית את נקודת המעבר ממאבקי המדינות למאבקי האידאולוגיות, שעיצבו למעשה את כל המאה ה-20, מהמהפכה הרוסית ועד לנפילת חומת ברלין.

רק שנים ספורות קודם לכן מהפכה ברוסיה נראתה עניין בלתי סביר. כשהוזהר מפקד המשטרה החשאית בווינה מהקושרים המתכננים מהפכה, שאל בלעג:" מי בדיוק יעשה מהפכה? אדון ברונשטיין שיושב בקפה צנטראל?" הוא צדק. אדון ברונשטיין – לב ברונשטיין, שישנה את שמו לטרוצקי, יעשה מהפכה, שתרעיד את העולם הישן עד היסוד. למתבונן מפוכח מהצד השאלה לא הייתה מדוע פרצה המהפכה, אלא כיצד התמהמהה כל כך.

בניגוד לאנגליה, למשל, ברוסיה היה בית מלוכה אחד, בית רומנוב, על תהפוכותיו והדם הגרמני הרב שנמהל בו, אבל הייתה זו שושלת רציפה במשך 300 שנה. עם זאת, למעט שליטים בודדים, בראשם פיוטר הגדול ויקתרינה הגדולה, הצארים היו ברוטליים, חדלי אישים, שליטים גרועים שטובת עמם מעולם לא עמדה לנגד עיניהם. יש סיבה מדוע אחד הצארים הידועים ביותר נקרא איוון האיום.

האימפריה רחבת הידיים, שבקושי ניתנת לשליטה ולו על ידי שליטים מוכשרים ביותר, החלה להיפרם במאה ה-19. שילוב של לחצים פנימיים – אצילים דורשי רפורמה, מעמד בורגני המבקש זכויות, איכרים שקצו בחייהם כצמיתים באחוזות של העושר הבלתי נתפס, והתעוררות של לאומים – בראשם הפולנים המבקשים עצמאות.

מבחוץ, גברו האיומים כשהקונצרט האירופי השמרני, שניהל את מרכז ומזרח אירופה, החל להתפרק עם סילוקו של ביסמרק, קנצלר הברזל, על ידי הקייזר הלא יציב וילהלם השני. מרד הדקאבריסטים דוכא, אמנם, והאצילים ונשותיהם גורשו לסיביר, אבל אי אפשר היה לכלוא את כל המהפכנים – בתחילה האידאולוגים של המהפכה.

זה לא מקרה שמייסדי הזרם האנרכיסטי היו אצילים רוסים – מיכאיל באקונין ופיוטר קרופוטקין. הגותם מצאה אוזן קשבת ברחבי אירופה כולה ואף באמריקה, כשהאיכרים והפועלים קצו בשלטון האריסטוקרטים, במהפכה התעשייתית שהביאה להם חיי ניצול ועוני וסילוק מאדמותיהם כשלא עמדו בחובותיהם.

רוסיה אמנם קרטעה אל המאה ה-20 עם נתונים לא רעים כלל, ואולי אילולא פרצה מלחמת העולם הראשונה ייתכן שבית רומנוב היה יורד מבמת ההיסטוריה בדרכי שלום ורוסיה הייתה עולה על דרך המלך. אבל זו רוסיה, והחזון הזה, שממילא לא קרה, היה לא סביר אף אז.

היו כבר בתי חרושת, מסילות ברזל וחנויות מפוארות. הצמיתים שוחררו בידי הצאר המשחרר, אלכסנדר השני, שנרצח בידי אנרכיסטים. אחריו יעלה אלכסנדר השלישי, שיוחלף בידי הצאר ניקולאי השני, הצאר האחרון. שני שליטים איומים, בתקופה הבעייתית ביותר.

המאה ה-20 החלה מבחינת רוסיה במאבק נגד אויב חדש – מעצמה שקמה באסיה, יפן. מלחמת רוסיה-יפן הייתה השפלה נוראית לרוסיה – בשורת קרבות, החשוב שבהם הקרב הימי במיצרי צושימה, הביסה יפן בקלות את רוסיה הענקית, שלה יתרון של פי ארבעה בכוח אדם בכל קרב. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שמעצמה לא אירופית מביסה מעצמה אירופית.

התבוסה הובילה למהפכת 1905 בסנט פטרבורג, או פטרוגרד, הבירה. אחד האירועים הידועים בה היה המרד של מלחי אוניית המלחמה פוטיומקין, שהונצח בסרט הנודע של הבמאי הסובייטי סרגיי אייזנשטיין. אבל המהפכה דוכאה. בשנה אחריה אמנם מתו מיליונים ברעב ,אבל נראה היה שאחרי תקופת בהלה קצרה שלטון בית רומנוב שב כימים ימיה על כנו.

עם זאת, בפרק זמן של שנתיים וחצי בלבד, שהיו שקטות יחסית, אחרי המהפכה, בין 1910-1908 ציינה האוכראנה, המשטרה החשאית של הצאר, 19,957 התקפות טרור, שבהן נרצחו 732 פקידי ממשלה ועוד 3,051 אזרחים. זאת בידי האנרכיסטים לבדם. בין הנרצחים היה הדוכס הגדול סרגיי, דודו של הצאר, שעל שמו חצר סרגיי בירושלים, ראש ממשלה ושני שרי פנים ובראש ובראשונה הצאר אלכסנדר השני.

רצח הצאר הוטל על כתפי היהודים והצית את פוגרומי סופות בנגב, שהמשכם היה הגירתם של 2.5 מיליון יהודים מרוסיה מערבה – אחוז אחד מהם הגיע לארץ ישראל והיה לעלייה הראשונה, השאר הגיעו ברובם אל ארצות הברית.

בנוסף למחשבה האנרכיסטית ברוסיה, היו זרמים נוספים שרצו לחסל את השילוש של הצאר, הכנסייה הפרבוסלבית ואצולת הקרקעות. בשנת 1903, עוד לפני מהפכת 1905, באירוע שאיש כמעט לא שם לב אליו בזמן אמת, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית התפרקה לשתי סיעות – מנשביקים ובולשביקים, ששאפו שתיהן להפיל את המשטר. הבונד הסוציאליסטי, הציונות, ליברלים תומכי דמוקרטיה – כולם רצו להפיל את השלטון המושחת, הלא יעיל, הנסמך על כידוני הקוזקים והמשטרה החשאית.

לחלקם לא היו אשליות באשר לאופי האדם. "קחו את המהפכן הקיצוני ביותר, הושיבו אותו על כס כל הרוסים (כס הצאר) והעניקו לו סמכויות דיקטטוריות, ובתוך שנה הוא יהיה גרוע מן הצאר", אמר באקונין כבר ב-1870 - וצדק לחלוטין.

האירוע שהאיץ את בוא המהפכה יותר מכל היה מלחמת העולם הראשונה. רוסיה חברה לבריטניה וצרפת, ובקרבות בחזית המזרחית אמנם היו לה הצלחות נגד האויבת הוותיקה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, אבל היא הובסה שוב ושוב בידי גרמניה. כשהמרירות בקרב החיילים גואה, כשאין להם ציוד ומזון, כשנשותיהם וילידהם בעורף רעבים ומחיר המזון מעבר להישג ידם, כשניהול המלחמה כושל והצאר לוקח על עצמו את הפיקוד על הצבא כך שהאשמה על תבוסות נופלת עליו ולא רק על הגנרלים, כשמקורבו – ומקורבה של הצארינה, הנזיר רספוטין נרצח בידי אצילים, השלטון התמוטט ב-1917. בתוך חצי שנה, הוא יוחלף שלוש פעמים.

אחרי הפגנות ושביתות, שלטון הצאר התפורר. הוא ויתר על כיסאו בחודש מרץ לטובת אחיו מיכאיל המסרב לקבל אותו. אציל ליברלי, גיאורגי לבוב, מרכיב ממשלה, אבל כמעט מיד נאלץ לוותר ולהעביר את השלטון לראש הממשלה הסוציאליסט אלכסנדר קרנסקי. ("מהפכת פברואר" – שמכיוון שרוסיה נהגה לפי הלוח היוליאני הישן, היא בעצם מהפיכת מרץ. זו הסיבה גם ש"מהפכת אוקטובר" מתרחשת בעצם בנובמבר).

לבוב וגם קרנסקי רצו להמשיך במלחמה נגד גרמניה. כך גם כמה ממנהיגי הבולשביקים, שרצו לשתף פעולה עם הממשלה החדשה, ובהם אף יוזף סטלין. במהלך גאוני, הזריקה גרמניה רעל לעורקיה של רוסיה. הרעל הוא כמה אנשים, אפילו לא לוחמים, אבל מסוכנים יותר מכל לוחם. היא שולחת ברכבת לרוסיה, דרך קווי הלחימה, את האדם המבוקש ביותר בה – ולדימיר איליץ' אוליאנוב, המכונה לנין, מנהיג הבולשביקים.

לנין הגיע למדינה קורסת, שבה הצבא מרד, הפועלים שובתים, אנשים מתים ברעב והצבא לא יכול להילחם עוד. הבולשביקים יבעטו בדלת – אבל הדלת היא נייר בלבד. השלטון היה פרי בשל למי שירצה בו – והם היו נחושים יותר, אכזריים יותר ומתואמים יותר – ועם חזון קורץ לרוסים. המאבק בבירה סנט פטרבורג היה קל - למרות הסרטים המתארים הסתערות דרמטית וקרבות עזים בארמון החורף של הצארים. בכל ההשתלטות על מבני הציבור והממשל באחת האימפריות הגדולות בעולם היו שני הרוגים וכמה פצועים.

הם תפסו את השלטון שלא כחוק, וגם לאחר מכן לא בדיוק שעו להצבעות ועניינים קטנים כמו רוב או מתן זכות למתנגדיהם – סוציאליסטים כמותם בדרך כלל – לדון בסדרי השלטון החדש. קמה ממשלה ובה יושב ראש - לנין, ושרים – קומיסרים עממיים. כעבור 20 שנה, נותר אחד בלבד – הקומיסר לענייני מיעוטים ולאומים, סטלין, שחיסל בקור רוח את אויביו – ובעיקר את עמיתיו.

ההשתלטות על הבירה – וההשתלטות על הבירה לעתיד, מוסקבה, שהושלמה רק כמה חודשים אחר כך לא היו סוף המהפכה אלא תחילתה. רוסיה נכנעה לגרמניה בלית ברירה, והחלה מלחמת אזרחים של האדומים – כלומר הבולשביקים - נגד הלבנים, תומכי השלטון הצארי. הלבנים לא היו מתואמים ביניהם, ולמרות שקיבלו תמיכה ממדינות המערב, בריטניה בראשן, הובסו.

כמה מהצבאות והגנרלים הלבנים היו אנטישמיים קיצוניים. הם זיהו את האידאולוגיה החדשה עם היהודים. ואין זה פלא - העם הנרדף בידי שלטון הצאר, העם שעליו המציאה המשטרה החשאים הצארית את כתב הפלסתר הגרוע בהיסטוריה – הפרוטוקולים של זקני ציון, העם שספג פוגרומים, לא הורשה לצאת מתחום המושב והושפל והופלה בכל מקום בעולם ודאי שתמך באידאולוגיה של שיוויון בין כל בני האדם. של עולם ללא לאום וללא אפליה. בין המנהיגים הראשונים של המפלגה הקומוניסטית היו יהודים רבים – טרוצקי מייסד הצבא האדום המזהיר בראשם, אבל גם קמינייב, קגנוביץ', זינובייב.

יתרה מזאת, מכיוון שהבולשביקים ידעו שהם אינם פופולריים, הם לא סמכו על העם שבו ביקשו למשול. האיכרים הרוסיים נחשבו נאמנים לצאר, לכנסייה ולמסורת. רצח הצאר שנמשח בחשד האל, חיסול הכנסיות והרג כמרים נתפסו בעיניהם כחילול קודש. על כן, המהפיכה בתחילתה מסתמכת על אנשי ביצוע יהודים ופולנים. הם היו בצ'קה, המשטרה החשאית, מעל ומעבר למספרם באוכלוסייה. ראש הצ'קה הראשון היה פולני, פליקס דז'רז'ינסקי. יורשו היה יהודי, אנריך יאגודה. במערכת הגולאג – מחנות הריכוז - ההנהגה הייתה יהודית, כמו ראש המערכת נפתלי ברמן. באירוניה מרה, גם האסירים יהיו יהודים מעל ומעבר למספרם באוכלוסייה.

אי אפשר לתאר את המאה ה-20 בלי תוצאות המהפכה הרוסית. המדינה שקמה מאפרה של רוסיה הצארית, ברית המועצות, הייתה לגורם משפיע בעולם עד להתפרקותה. הקומוניזם הסובייטי היה נקודת התייחסות לאוהדים – ויריבים. סין הקומוניסטית שאבה השראה מאירועי המהפכה הרוסית, כמו גם קובה. ברית המועצות עיצבה בדמותה – דמות שהפכה מהר מאד לרוממות סוציאליסטית המבוססת על שקרים מוסכמים ומשטרה חשאית יעילה ופחד – את אירופה המזרחית.

והיו מי שהבינו כבר בהתחלה, בעוד אירופים ואמריקנים תמימים רואים את העולם החדש שלכאורה נוצר, שאכן באקונין צדק והשלטון משחית. אנרכיסטית יהודיה צעירה, פייגה רויטבלאט ששינתה את שמה לפאניה קפלן וכונתה דורה, ראתה איך בבחירות 1918 הבולשביקים זכו רק ברבע מהקולות, לעומת הסוציאל-רבולוציונרים יריביהם שזכו ב-40% מהקולות, אבל בכל זאת כבשו את השלטון. היא טענה, ובצדק, שלנין בוגד בעקרונות שלהם הטיף בלהט כשלא היה בשלטון.

היא ניסתה להתנקש בחייו של לנין באותה שנה וכמעט הצליחה. אילו הצליחה, טרוצקי היה מנהיג ברית המועצות. יש סברה שניסיון ההתנקשות קיצר את חיי לנין, שמת בגיל 54 בלבד. אילו היה מאריך חיים, היה לנין מצליח לסלק את סטלין. ניסיון ההתנקשות שינה את מהלך ההיסטוריה, והביא לעליית סטלין, הדיקטטורה ופולחן האישיות, עם מעריצים בברית המועצות – אבל גם במערב, בעיקר עד הנאום הסודי המפורסם של ניקיטה חרושצ'וב ב-1956, שבו חשף כמה מפשעי שמש העמים.

על אף שאנו יודעים על הזוועות שחולל המשטר, על האסירים בסיביר, האמנים שהוצאו להורג על פי גחמה, המשפחות שבהן בעל לא מספר לאישתו ולהיפך במשך עשרות שנים שאביו הוצא להורג כקולאק – אויב המהפיכה – מחשש שיבולע להם, ששכן מלשין על שכן ובן על הוריו - היו אנשים שהאמינו בלב שלם בעולם האוטופי שהנה יגיע. שאכן אם יש כשלים, זה לא בגלל אופי האדם או חוסר יעילות. הרי קרל מרקס קבע שתחזיותיו הן מדע, לא אידיאולוגיה או תיאוריה – ואם יש כשלים אכן יש בוגדים ומחבלים. וצריך לטהר אותם. והם בצמרת. הם בכל מקום. רק החבר סטלין ישמור על העם.

היהודים, בהכללה, אכן התקדמו במעמדם תחת הקומוניזם. תחת הצאר הם הוגבלו לתחום המושב, במשטר הקומוניסטי הם הגיעו לצמרת האקדמיה, המדע והאומנויות. לזר קגנוביץ', בוריס פסטרנק, יורי לויטן, איליה ארנבורג, אילף ופטרוב, מיכאיל בוטביניק, לב לנדאו, דוד אויסטרך וגם מתנגדי השלטון ודלימיר ויסוצקי, אוסיפ מנדלשטאם – כל ילד סובייטי הכיר אותם והתגאה בהם. מהגרים מברית המועצות, בעיקר יהודים, חזרו מקיבוצים בעמק יזרעאל, מברוקלין, למולדת, לברית המועצות כדי לבנות עתיד טוב יותר – ונעלמו בגולאגים.

15 שנה אחרי המהפכה, כשהעולם הקפיטליסטי כמעט התמוטט בגלל המשבר הגדול, כשבניטו מוסוליני שלט באיטליה ואדולף היטלר היה לפיהרר בגרמניה, לא היה מופרך לחשוב שהעתיד הוא הקומוניזם. עיתונאים, דיפלומטים, אומנים, שוחרי טוב, פתאים ותועמלנים הגיעו לברית המועצות וראו ילדים שמנמנים שבעים ומאושרים במדינה שוויונית. מצג שווא כמובן – אבל הם לא ידעו זאת. זה נראה העתיד.

ברית המועצות הייתה מעצמה צבאית בראש ובראשונה, אבל הצטיינה עד התפרקותה בספורט, במדע - הובילה בחקר החלל ושליחת אדם לחלל - ובתרבות. מצבם של אנשים רבים מאד היה טוב יותר תחת הקומוניזם מאשר תחת הצאר. האחרים – האצולה, הבורגנות, אויבי העם שסומנו חדשות לבקרים, הלאומים והשפות שנרדפו, האנשים שמתו בתכניות החומש הגרנדיוזיות ובטיהורים האתניים – עליהם לא דיברו.

מאה שנה אחרי האירוע ששינה את העולם, חנך נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, קצין הקג"ב לשעבר מהדור שראה את ברית המועצות הקומוניסטית שולטת בחצי העולם וקורסת, אנדרטה במוסקבה לזכר קורבנות הטיהורים הסובייטיים. מיליוני בני אדם, שחייהם נהרסו, הוצאו להורג, נשלחו לגולאג בלא סיבה הגיונית. על חלקם הלשינו שכנים, אחרים כי קצין במשטרה החשאית במחוז צריך היה להשלים מכסה. המהפכה החלה בחיסול אויביה, וכדרכן של מהפיכות חיסלה את בניה שלה, ואת מנהיגיה. היא הפילה משטר נורא – וכוננה משטר נורא, רק יעיל בהרבה.

לפני מאה שנה לא היה ברור שהאירועים בפטרוגרד ישנו את ההיסטוריה, לא היה ברור שהבולשביקים יצליחו להחזיק בשלטון שאותו כבשו. בנסיבות אחרות אולי שלטון אחר היה יורש את בית רומנוב. רוסיה בכל מקרה היתה עולה על מסלול אחר. כדי לנצח במהפיכה ומלחמת האזרחים חתמו הבולשביקים על כתב כניעה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה, אבל הכתובת היתה על הקיר גם למנצחת. בתום המלחמה ייפלו כל האימפריות היבשתיות האירופיות –הארמונות באיסטנבול, בווינה ובברלין לא יהיו עוד ביתם של הסולטן, הקיסר והקייזר.

הבולשביקים, לא רק ההנהגה, אכן האמינו בלהט במהפכה שלהם. הם היו פנאטים, הם רצו עתיד טוב יותר והיו מוכנים לכל מחיר כדי להביא אותו. את המחיר שילמו הם ועמם, העתיד הטוב יותר לא בא. לא זה שהם חלמו עליו – של עולם בלא קפיטליזם, בלא מדינות, בלא גבולות. הם הקימו בסופו של דבר מעצמה, בדיוק כמו בנות דמותה במערב. הניסוי ביצירת אדם חדש לא הצליח, לא יכול היה להצליח. שנים רבות אנשים, בברית המועצות, בישראל, בכל העולם אטמו את עיניהם מלראות את העוולות והפשעים של המהפיכה, של השלטון כי הרי מטרותיהם טובות, כי האימפריאליסטים מנסים להשחיר את פניהם שלא בצדק.

ידו של לנין הושטה אל העתיד באין ספור פסלים. כיום הפסלים האלה ברובם הופלו, ובמרכז מוסקבה יש פקקי תנועה בגלל מכוניות הפאר של האוליגרכים. אבל פוטין מכונה צאר, רוסיה עדיין תחת שלטון אוטוריטרי. רוסיה מתלבטת איך לציין את יום השנה המאה – כאירוע היסטורי חשוב, מתוך הערצה למהפכנים ששינו את העולם, וגם – או לחילופין ביראת כבוד דתית למשפחת הצאר שנרצחה. ואולי לא לציין אותו כלל, כי המסר שאפשר להפיל שלטון באלימות הוא תמיד בעייתי לשלטון הנוכחי.

רוסיה מתמודדת עם ההיסטוריה הסבוכה שלה, גאווה ובושה משמשים בעירבוביה לגבי כל תקופה, החל באיוון האיום ועוד לפניו ועד וכולל סטלין, שלמרות כל פשעיו בלעדיו הנאצים לא היו מובסים, יזכיר לך כל רוסי. ומול חומות הקרמלין נם לנין במאוזוליאום, ואינו יודע שהמהפכה שהנהיג בהצלחה חוסלה בטיהורים הגדולים בידי יורשו, הושחתה בידי אליטה מנותקת והופלה בידי המון שרצה לסלק את הדיקטטורה – לא של הצאר, הדיקטטורה שהחליפה אותו ובסופו של חשבון היתה גרועה ממנו.