פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      22 לרצח רבין: עם אחד? שלושה כדורים

      ראש הממשלה נרצח בזמן שניסה להשלים את יעדו - המלחמה לעבר השלום - ולכן מגוחך לדבר על אחדות בעצרת לזכרו. יגאל עמיר היה רק האקדח, שנטל בברכת הרבנים את הסמכות ללחוץ על ההדק שעצר את מי שניסה לעשות שלום עם ערפאת כשהוא מפוכח ולא שוגה באשליות גיורו

      יצחק רבין כרמטכ"ל במהלך מלחמת ששת הימים, 1967 (משרד הביטחון , ארכיון משרד הביטחון)
      מת במלחמת השלום. רבין כרמטכ"ל (צילום: ארכיון משרד הביטחון)

      באותו פברואר גשום של 1980, כשמפקד הפלמ"ח יגאל אלון נקבר בקיבוצו גינוסר, ספד לו יצחק רבין במלים האמורות לשקף שבחי חיילים: "הוא מת נעול במגפיו". במילותיו התכוון רבין לנעלי גיבורים, נעלי לוחמים - אך מעיני המאזינים לא נעלם גם ההקשר החקלאי.

      יחסי רבין עם אלון, כמפקדו - גם בחזית הדרום - ולימים, בהיפוך מעמד, כסגנו ושר החוץ בממשלתו, יכולים לפרנס מחזה או סרט. כך גם יחסי רבין עם מתחרהו שמעון פרס. פעם מתחתיו, פעם מעליו, תמיד מולו, פעמיים נבנה ממפלתו. גם יחסי רבין עם הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי בממשלו של ריצ'רד ניקסון ואחר כך שר החוץ של ניקסון ושל יורשו ג'רלד פורד. איך התפתחו קשרי השגריר רבין עם היועץ קיסינג'ר כשרמטכ"ל מלחמת ששת הימים היה בשיא תהילתו האישית והלאומית בוושינגטון הנאנקת תחת התיקו ההפסדי של וייטנאם, איך ניהלו השניים את ערוץ ההידברות בין גולדה מאיר לניקסון, ואיך התמודדו עם המציאות החדשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, כשרבין היה לראש הממשלה וקיסינג'ר - כמדריכו של הטירון פורד - היה לשותפו-יריבו בעיצוב מזרח תיכון אחר.

      מזכיר המדינה של ארה"ב הנרי קיסינג'ר וראש הממשלה יצחק רבין בבלייר האוס בוושינגטון, 11 בספטמבר 1974 (AP)
      שותפים בעיצוב המזרח התיכון. רבין עם קיסינג'ר (ציום: אי-פי)

      אלה פרקים חשובים בקורות חייו של רבין, אבל הם ייבלעו לעולם בפרק האחרון, באפלת אותו הלילה בכיכר. אילו האריך ימים, היה רבין כיום בן 95. אין לדעת איך היתה עוברת עליו זקנתו ומתי היה בא לה קץ טבעי, כמו זה של פרס. רעייתו לאה מתה בנובמבר 2000, שבוע לאחר יום השנה החמישי לרצח. ודאי שהיה שמח לבלות עם צאציו, נכדיו וברבות השנים גם ניניו, אך כדמות היסטורית הלם אותו ההספד שלו על אלון. הוא מת במגפיו, בתפקיד, בתנועה אל היעד, במלחמה - מלחמת השלום.

      לכן מגוחך כל כך לדבר על "עם אחד" כנושא העצרת לזכרו. לא העם האחד הוא הנושא, אלא שלושת הכדורים שנורו מאקדחו של יגאל עמיר. המפגש בין הקורבן והמתנקש, לרוב מבוגר מול צעיר, מסעיר תמיד את הדמיון. אברהם לינקולן וג'ון וילקס בות'. הדוכס פרנץ פרדיננד וגברילו פרינציפ. ג'ון קנדי ולי הארווי אוסוולד. אנואר סאדאת וחאלד איסלמבולי. רשימה ארוכה, שצירפה אליה את רבין ועמיר.

      אלא שעמיר היה בעצמו רק אקדח. העם האחד, אם מתעלמים - כרגיל - מהעם הנוסף כאן, לא היה נתון כולו למרותו של שלטון נבחר אחד. המיעוט שחלק על סמכותן של הכנסת והממשלה לחתום על הסכמים מדיניים ולממש אותם, במחיר נסיגה ופינוי עתידי של התנחלויות (רבין גידף את המתנחלים, אך לא סילק אותם), נטל בברכת רבנים, סמכות ללחוץ על ההדק. ב-1948 נדרש רבין, כקצין שעדיין לא נשא דרגות בצבא שקם זה עתה, למלא את הוראת הממשלה ולפקד על הכנעת "אלטלנה". ירי כוחותינו בכוחותינו, כשכוחותינו ב' מתגרים בשרשרת הפיקוד של כוחותינו א'. לאסונו של רבין לקראת ליל הכיכר, הוא לא היה בן-גוריון שייתן לרבין של תש"ח הוראה, ולא היה לרבין של 1995 מין רבין כזה שיבצע את ההוראה.

      מאוהלי הפלמ"ח - לבית הלבן

      רבין לא היה פוליטיקאי טבעי, לא כחותר לעמדות השפעה בתוך מדרג ומנגנון ולא כמגייס כוח לתמיכה במצעו. הוא צבר מוניטין בזכות כושר הניתוח והארגון שלו בצה"ל של שנות ה-50' וה-60'. היו מפקדי שדה מוצלחים וסוחפים ממנו. כמפקד חטיבה, בן 26 בלבד, גיל של מפקד פלוגה כיום, ואחר כך כאלוף פיקוד, הרשים פחות מאשר כראש מחלקת המבצעים במטכ"ל - הוא שחיבר את שרירי צה"ל למרכז עצבים - ולבסוף כראש אגף המטה, סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל שהכין את הכוח למלחמת ששת הימים, אם כי נחלש לקראת הפעלת הכוח שבנה. לא היו לו מתחרים כקצין המבצעים וראש המטה של ביטחון ישראל. בהיעדר מצביא מעליו, נאלץ להוסיף לעצמו גם תפקיד זה, התחספס לתוכו ולבסוף התמיד והיה מהילד הצעיר ביותר בכיתה למנהל, עדיין באותו בית הספר.

      הקידום בצבא היה קשה אך פשוט. נדרשה התגברות על יחסו המעריך-מזלזל של הרמטכ"ל משה דיין וציפייה לסלחנות של המנהיג העליון, בן גוריון, שנטר לרבין טינה על הזדהותו המופגנת עם המחאה על פירוק מטה הפלמ"ח. הבטחה של בן גוריון למינוי לרמטכ"ל בעוד שלוש שנים הייתה טובה דיה להישארות כסגנו הנאמן של אלוף צעיר ממנו, צבי (צ'רה) צור; וכשבן גוריון המתפטר הוריש את המחוייבות לאשכול, אבי האמירה "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", הוכח שהבטחות של בן גוריון אשכול הקפיד לקיים.

      אשכול גם נתן לרבין, לראשונה מאז דיין, שנה רביעית כרמטכ"ל, שנת 1967, שבלעדיה היה נזכר כעוד רמטכ"ל בעשור שקט, מסדרת חיים לסקוב וצור. לאחר המלחמה, למרות כאבו של אשכול על התמוטטות רבין, שתרמה להופעת דיין וללקיחת תיק הביטחון מאשכול, הוא נתן לו גם את השגרירות בוושינגטון. שם, במעבר מאוהלי פלמ"ח לבית הלבן, שויפה הביישנות המופנמת של רבין, לוטשה והקפיצה אותו לליגה העולמית.

      יצחק רבין ושמעון פרס בישיבת לשכת מפלגת העבודה, מאי 1989 (ראובן קסטרו)
      נשאר וחתר. פרס ורבין, 1989 (צילום: ראובן קסטרו)

      גם את ראשות מפלגת העבודה, ואיתה את ראשות הממשלה, קיבל רבין מפטרון אחד, פנחס ספיר, בהסכמת גולדה (שלפני כן הפרה הבטחה להחזירו מוושינגטון לממשלה והעדיפה לקדם לשם רמטכ"ל אחר - חיים בר-לב) - העיקר לחסום את פרס. כאן נתקל רבין בהבדל הגדול בין שני גופים פוליטיים - הצבא והמפלגה. בצה"ל הורגל לכך שאלוף המתמודד על תפקיד הרמטכ"ל פורש כשיריבו מנצח, או נשבע לו אמונים.

      לתדהמתו, התברר לו שמערכת הבחירות אינה מסתיימת כשסופרים את הקולות, אלא נמשכת לנצח, ושיריבו בהתמודדות על ראשות הממשלה, מספר 2 בממשלתו, שר הביטחון, נשאר וגם חתר. זה גם היה הרקע לחולשתו של רבין מול גוש אמונים. מבצע צה"ל נגד המנהרה של הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני, בשבוע החולף, נקרא "נגדע באיבו". לנוכח התנגדותם של פרס והרמטכ"ל מוטה גור, לא היתה לרבין עוצמה מספקת להתנגש במפד"ל, הסבתא של הבית היהודי, כדי לגדוע באיבו את עץ-יער-ההתנחלויות, בטרם יאיים על סיכויי השלום ובעקיפין גם על רבין עצמו.

      לא בחל בחברים עשירים, אך הפריד בין הפרטי והציבורי

      בין יומו הראשון של רבין בראשות הממשלה ליומו האחרון בתפקיד הפרידו 21 שנה ושלושה ראשי ממשלה - מנחם בגין, יצחק שמיר ופרס. מאז יומו הראשון של בנימין נתניהו בתפקיד ראש הממשלה חלפו גם כן 21 שנה ושלושה ראשי ממשלה - אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט. איזה הבדל: רבין לא בחל, עם השנים, בקצת תענוגות ובהתרועעות עם עשירים, אך ידע להבחין בין הפרטי והציבורי, ובהחלטותיו כיוון אל התכלית הכללית, בניתוח קר ושכלתני, אם כי ללא האכזריות הבן-גוריונית שבלעדיה, בתוהו-ובוהו של ישראל, עלולה הכרעה מדינית להישאר המלצה ריקה.

      אף שהרמטכ"ל לשעבר ברק והאלוף בדימוס שרון היו אחריו לשני קצינים בכירים שהגיעו לראשות הממשלה, לא להם ולא לצמד שקדם ביריבותו לרבין-פרס, אלון-דיין, הזדמן לגלם בדמותם כמותו את השילוב הישראלי של החייל-המדינאי. על יצחק רבין אפשר היה לסמוך בכלל ובעניין השלום בפרט - הוא היה ספקן וחשדן ולא שגה באשליות גיורו של יאסר ערפאת, אלא ניתח היטב את רוח הזמן ואת מאזני הכוחות. בדיוק את זה יצא יגאל עמיר לרצוח.

      יגאל עמיר משחזר את רצח יצחק רבין, נובמבר 1995 (AP)
      יגאל עמיר בעת שחזור רצח יצחק רבין (צילום: אי-פי)