כמדי שנה, גם השנה לקראת תחילת נובמבר החלו להתעורר ויכוחים פוליטיים ערים, דבר שהפך כנראה חלק סוג של מסורת כחלק מהאירועים לציון רצח ראש הממשלה יצחק רבין. איך ומה ראוי וצריך להנציח ממורשתו? האם זה הזמן לדבר על המלכד והמאחד או הזמן לזכור בשם מה הוא נרצח? האם הופקו הלקחים מהרצח הפוליטי ששבר את כללי המשחק הדמוקרטיים, ומה אפשר ללמוד מההסתה של אז לגבי ההסתה של היום? גם 22 שנה אחרי, הסוגיות הללו מסעירות ומלהיטות את בכירי הדעתנים, מימין ומשמאל, ומספקות הוכחה ניצחת שהפצע שנפער בלבה של החברה הישראלית באותו לילה בכיכר מלכי ישראל רחוק מלהגליד.
מסורת נוספת שהולכת ומתקבעת במשך השנים היא ההתקוטטות השנתית סביב העצרת בכיכר, שכבר נקראה מזמן על שמו של רבין, האירוע המרכזי שבו הציבור בישראל חולק כבוד ומציין את זכרו של ראש הממשלה. האירוע נוטה ליפול לפוליטיקה קטנה של אנשים, מפלגות וארגונים שמתווכחים על סדרי הנואמים ועל הסלוגן שיוביל את האירוע. הערב (שבת), כשההמונים יגיעו לכיכר, המסר שיקבל את פניהם הוא "אנחנו עם אחד", והכוונה המקורית של מארגני העצרת תנועת מפקדים למען ביטחון ישראל ותנועת דרכנו - הייתה להתרחק מכל מה שמפריד בין הימין לשמאל, להתמקד בממלכתיות ובערכים משותפים, לא לדבר על שלום וגם לא על הסתה. לקרב אל הכיכר כמה שיותר אנשים ולהרחיק ככל האפשר את הפוליטיקה. כנראה שזו משימה בלתי אפשרית.
בשבוע החולף מארגני העצרת חטפו מכל הכיוונים. ששת הרמטכ"לים החיים סירבו להופיע יחד על הבמה, בטענה שמדובר באירוע פוליטי; דרכנו ומפקדים למען ביטחון ישראל אמנם ניסו להתרחק מעברן, אך שתיהן מוכרות וידועות כביקורתיות כלפי הממשלה הנוכחית; המתנחלים דווקא נענו להזמנה, אבל בשמאל השיבו במקלחת קרה; המתנחלים ששובצו ברשימת הנואמים עוררו סערה בקבוצות הווטסאפ, שגם ככה כבר היו בפעילות יתר אחרי שהמודעה הראשונית שפורסמה לאירוע השמיטה את המילה "רצח".
בעקבות הסערה, יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, הודיע שהחל מהשנה הבאה המפלגה תיקח אחריות על העצרת. אבל בינתיים השנה, מחנה השמאל, מחנה השלום המחנה שרבין הוביל לא יעמוד על הבמה בכיכר, ולא ממש ירגיש בבית, ובכלל אולי חש שקצת אבודה לו הדרך.
השמאל ידוע בוויכוחיו האינסופיים, אבל העצרת היא כנראה רק תסמין של מחלות הרבה יותר קשות שהשמאל מתמודד איתן מאז רצח רבין, כך הסכימו השבוע רבים מראשי המחנה והפעילים הבכירים בארגונים האזרחיים. נראה שהפסיקו לדבר על השלום.
"יש מתח כבר שנים בתוך מחנה השלום בין חיזוק היסודות לבין הרחבת המחנה - והוא בא לידי פוליטיקאים, בארגונים, ובאירועים שאנחנו רואים. אם מדברים על שלום, אז עושים את זה במובן הכי רחב של המילה כדי שיוכלו להכיל ולפתוח מעגלים", אומרת יעל פתיר, מנהלת ג'יי סטריט בישראל, בשיחה עם וואלה! NEWS. "זה מביא לדלדול הולך ומידרדר של המסרים שלנו, מול קמפיין מאוד אגרסיבי של השלטון והימין לקעקע ולעשות דה לגיטימציה לפעילות למען שתי המדינות. אבל רוב הציבור בישראל כן תומך בפתרון שתי המדינות - אז למה בשביל להרחיב את השורות צריך לא לדבר על זה?".
אסף שרון, ממייסדי מכון מולד, אומר שהוויכוח סביב העצרת היא "מקרה מובהק" שבו מתגלם מה שהוא מכנה "כלי הנשק האולטימטיבי" שדרכו הימין הצליח לבצר עצמו בשלטון. "יש לימין נוסחה מאוד אפקטיבית, שהגיעה לנקודת קיצון ברצח רבין, שאומרת שבכל פעם שתופסים אותם עם המכנסיים למטה או שהם עושים משהו שמזמין תגובה מהצד השני, מיד נשלף הצו העליון של אחדות העם: הסכנה היא מלחמת אחים והתשובה היא אחדות בעם", הוא מסביר. "אחדות בעם משמעותה הקונקרטית היא שאסור לדבר על הפוליטיקה, אסור לדבר על העמדה שמתנגדת, כי זה לפלג את העם. נוצר מצב שבשם האחדות בעם - השמאל נדרש שלא לדבר על המניעים לרצח ולא על המקור שממנו הגיע הרוצח, ולא על ההסתה ולא על הרבנים".
במאמר שעומד להתפרסם במגזין האמריקני "The New York Review of Books", שרון קובע כי רצח רבין היא "נקודת האפס של הפוליטיקה הישראלית בת זמננו" שאחריה נקבעו יחסי הכוחות שאפשרו לימין להשתלט על הפוליטיקה הישראלית. עוד הוא קובע כי יורשיו של רבין בהנהגת השמאל שותקו מעוצמת האיום במלחמת אחים ושיתפו פעולה עם ההידלדלות האידיאולוגית. "לא היה זעם בשמאל אחרי רצח רבין, היה בכי והיה חיבוקי, אבל לא זעם, וזה לא תורגם אחר כך לעשייה פוליטית. זה ייצר מנהיגות שכל הזמן בורחת מלהביע עמדה ומנסה להצטייר כאילו היא בעצם ימין אמורפי ולא ברור", הוא אומר.
"לא היה לנו מנהיג מאז שדיברו בצורה ברורה"
לא כל מה שקרה לשמאל בשנים האחרונות זה רק בגלל רצח רבין. היו גם כישלון שיחות קמפ דייוויד והכרזת ה"אין פרטנר" של אהוד ברק, אינתיפאדה שנייה רצופת פיגועי טרור פלסטיניים שדרדרה את רמות האמון, ועוד ניסיון משא ומתן כושל שאותו הוביל בכלל אהוד אולמרט מהמרכז. כולם מסכימים שיש בעיה אחת גדולה בהנהגה. "מהרגע שהפסקנו לדבר עם הפלסטינים, נוצר ואקום ובימין נולדו תכניות של סיפוח וסיפוח חלקי, שרוב רובן לא מתעסקות בשתי מדינות ומתעלמות מהנרטיב הלאומי הפלסטיני שלא הולך להיעלם", מסביר אבי בוסקילה, מנכ"ל שלום עכשיו. "בעוד בימין מחדדים קוים אידיאולוגיים, ויש היום קו אידיאולוגי מאוד ברור בממשלה בעניין ההתנחלויות ובחקיקה אנטי דמוקרטית, אצלנו במחנה עדיין מנהלים דיון אידיאולוגי אם תכנית שתי המדינות היא התכנית הנכונה - על אף שכל העולם והימין תומך בה ומכיר בה. אז בתוך הפער הזה צריך לקחת את זה חזרה ולמלא את זה בתוכן, ולצערי, לא היה לנו מנהיג או מנהיגה מאז שדיברו בצורה מאוד ברורה".
מי שעומד כיום בראש המחנה, גבאי, לא ממהר להציב בינתיים אלטרנטיבה אידיאולוגית שתחזיר עטרה ליושנה למחנה השלום, ומקפיד לקרוץ ימינה במסע שלו לכיבוש בוחרים חדשים. תוצאות הסקרים של השבוע האחרון מוכיחות שהוא כנראה צועד בדרך הנכונה. לדברי פתיר, "יש שני וקטורים של זמן - הראשון זה הבחירות הבאות, מה שהוביל לבחירתו של גבאי, ויש טווח אחר שהוא של עשר שנים. בסופו של יום מחנה השלום מפסיד בקרב וככל שנכיר בזה יותר מהר נוכל לנצח במלחמה. צריך לבנות את היסודות של הדבר הזה. אם כל הזמן נעבוד לטווח הקצר על התמרכזות והרחבת המחנה ולא על השורשים הערכיים של המחנה ותפיסת העולם השלמה, אז גם הטווח הארוך לא יתקיים".
בוסקילה דווקא סבור שיש כאן הזדמנות פוליטית נדירה למרצ, שנמצאת בעיצומו של קרב פוליטי סוער שמובילה יו"ר המפלגה, זהבה גלאון, להחלת פריימריז פתוחים במפלגה ופתיחת השורות. "השמאל צריך עכשיו לדעת לנצל את ההזדמנות הפוליטית שנוצרה", הוא טוען. "כמו הימין, אנחנו צריכים ללמוד לצופף שורות, ולאפשר לגבאי רצועת ביטחון ומרחב פעולה עצמאי עם גבולות גזרה גבוהים, שמאפשרים להכיל קהלים חדשים. ובינתיים למרצ יש הזדמנות פוליטית, שלא תחזור, לחדד מסרים ולהגיע לעשרה מנדטים. בעבודה יש מאוכזבי גבאי, כאלה שהוא מחשיב כשמאל קיצוני, וברשימה המשותפת יש מי שנחשב כשמאל מתון, ובשילוב עם מהלך של פתיחת השורות בפריימריז פתוחים, אפשר שתהיה עכשיו כניסה של כוחות חזקים וחדשים לתוך הזירה הפוליטית ממרחבים שלא נגענו בהם בעבר".
גם שרון מצליח לחלץ אופטימיות מסויגת. "למרות שכבר 20 שנה שומעים רק ימין - עדיין יש חצי מהעם שלא ממש חשוב לו להחזיק בקבר רחל וחצי מהעם שממש לא אכפת לו לפרק את בית אל וקריית ארבע, ויש פה הפוטנציאל לתקומה. ברגע שהמערכת הפוליטית תבריא ותקום מנהיגות אמיצה שלא תפחד להתעמת". הוא מוסיף, לצערו, שהוא עדיין לא רואה "אף אחד בכיוון".