הידיים ידי הגברת לינוביץ' והקול קולו של ליאון

דיוקנה של פרשת תולדות כדיוקנן של הטלנובלות. תקציר הפרקים הקודמים: יצחק עומד למות. לקראת מותו הוא מבקש לברך את בנו עשו. עשו יוצא לשדה לצוד כמנהג תאילנדים. רבקה - מיד כשהיא מסיימת לדבר לעצמה כמנהג היפים והאמיצים - שולחת את יעקב בעקבי הצאן כדי להכין מהר ארוחה דשנה ולגנוב לעשו את הברכה. יעקב חושש שהמזימה הביזארית הזו תתגלה, שכן עשו היה שעיר בעוד גופו שייך לאסכולת איתן אורבך ומיקי החליקה. אבל רבקה לא מוותרת: היא שמה על ידיו החלקות של יעקב צמר עיזים (נשבע לכם, הכל בכתובים) ושולחת אותו עם המטעמים לקבל ברכה. יצחק הכמעט עיוור אוכל את העיזים ואת הלוקש, לא לפני שהוא מעיר: הידיים ידי עשו והקול קול יעקב (וואלה?!).

סיפורים כגון אלה מותירים אותי חצוי במידת מה. מצד אחד, מדובר בטקסטים בעלי אפיל טורקי מגניב לאללה, דרמות מהסוג שגננות אוהבות לאהוב. יחד עם זאת, מאבות האומה הייתי מצפה להתהלכות מעט יותר נורמטיבית. צמר עיזים על הידיים, גניבת ברכה, הכל מזכיר לי מדי את הגברת לינוביץ'.

הניחו לי להמשיך בקו בו אני נוקט בכל פרשנויותי ולטעון כי הסיפור אינו אלא משל. לא באמת התנהלה דרמה מוזרה כל כך. כלומר, כן באמת, אבל דרמה אחרת, רוחנית, שהסיפור המקראי הוא הדרך המוחשית לתאר אותו. עשו ויעקב מסמלים שתי דרכים. יעקב חלק ועשו שעיר. יעקב איש אהל ועשו איש צייד. שתי הדרכים הללו, הרוחנית והמעשית, הן שתי דרכים בהן ניתן לפעול בעולם. שתי גישות לגיטימיות. יצחק שעיניו כבדו באחרית ימיו - מטאפורה מובהקת לאדם הבוחן את המציאות באורח מוטעה - חשב כי האצלת הסמכות צריכה להגיע לאיש המעשה. רבקה מוכיחה לו, בעזרת הפיכת יעקב לבן דמותו של עשו, כי ניתן לשלב עשייה עם רוח. הידיים ידי עשו והקול קול יעקב.