כבר לא מאלחש: כך חילץ ניצב יצחקי את המפכ"ל מתפקיד המשת"פ

עכשיו, ערב הודעת המשטרה על סיכום התשתית הראייתית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיקי טובות ההנאה שקיבל מגבירים והתן-וקח עם מו"ל ידיעות אחרונות ארנון מוזס, ובמקביל גם ההודעה על סיום כהונתו של ניצב מני יצחקי כראש אגף החקירות והמודיעין (אח"ם) במשטרת ישראל, ברור שהאירוע החשוב ביותר ואולי המכריע בחקירות נתניהו התרחש בסוף מאי 2016 ולכאורה לא נגע כלל בנתניהו עצמו. במבט לאחור, בשים לב לעמדותיהם הנוכחיות של המעורבים בניצוח על החקירות, המפנה שהתחולל לפני כשנה וחצי, כשחומת ההגנה שעמל להקים סביבו נסדקה בלחצי כוחות פנימיים, סימן חץ למצבו הקשה כעת.

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כיהן אז בתפקידו כארבעה חודשים בלבד. מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, קדם לו בחודשים מעטים. שניהם – מינויים של נתניהו, באמצעות מסננות שקופות, ועדת איתור ליועץ והשר לביטחון פנים למפכ"ל. כשחוקרי המשטרה, למשל בתיק 3000, רכש כלי-השיט, מגלים שאחד החשודים היטיב עם חשוד נוסף שנים לאחר שהחלטה של החשוד השני הועילה לראשון, הם טוענים לקשר סיבתי בין ההחלטה להטבה: המאוחר מגלה את המוקדם. זה, כמובן, וחלילה, ולא יעלה על הדעת, אינו המקרה כשמדובר בחוקרים עצמם. אצלם מדובר בשתי פעולות נפרדות לחלוטין, עצמאיות וממלכתיות. רק מוח מעוות יכול לשער שהממנה אדם לתפקיד בכיר מצפה ממנו לתמורה, ושהמתמנה גמל לו, כשהחלטה בתוקף סמכותו מיטיבה עם הממנה.

כשמנדלבליט ואלשיך הגיעו למישרותיהם הרמות במערכת אכיפת החוק, עדיין – או כבר, בשים לב לתיקו הפלילי שנסגר בשנת 2000 - לא התנהלו חקירות נגד נתניהו. ראש הממשלה לא היה זקוק מהם לחסד בעניין תיקיו-הוא, רק בעניין פעוט, משפחתי – תיק המעונות, שהחשודה הידועה ביותר בו היא רעייתו, שרה נתניהו. די היה במבטי תחינה ובקריאת מחשבות. לא נדרשה פנייה מפורשת ליועץ ולמפכ"ל. שניהם בגירים מנוסים ופיקחים. מן הנמנע שמנדלבליט, בשנותיו כמזכיר הממשלה, לא הבחין בהתנהגותה של אשת הראש, או שמא ראשת הממשלה בפועל, היחידה מאז גולדה מאיר; וגם אלשיך, סגן ראש השב"כ עד שגויס למשטרה, שמע בהכרח דבר או שניים על ביבר הזכוכית של לשכת נתניהו.

היחידה הארצית לחקירות הונאה, יאח"ה, מצאה בתום החקירה, שנפתחה בעקבות תלונות מני נפתלי ובדיקת מבקר המדינה, תשתית ראייתית להעמדת שרה נתניהו לדין בשלוש פרשיות מרמה. הודעות המשטרה על סיום חקירות והעברת החומר לפרקליטות, בהמלצה לאישום או לסגירה, מיועדות לאזן בין רצונם של אנשי-ציבור (כי חשודים סתמיים אינם מסקרנים) לאפס את הפגיעה בשמם לבין זכות הציבור לדעת וחובת הרשויות ליידע אותו. אבל במקרה המועדף של שרה נתניהו הצטוו יצחקי והדוברת המיומנת של אח"ם, סגן-ניצב ורד ויניקוב, להיתמם ולא לנקוב במהותה של התשתית הראייתית – לשבט או לחסד. בגישה ממעיטה זו, האהובה במיוחד על שרים בממשלות הליכוד, אח"ם הוא סוג של מז"פ. כמו ששוטרי המחלקה לזיהוי פלילי מגיעים לזירה, חובשים כסיות ואוספים ממצאים להעברה למעבדה, כך גם ימוזערו החוקרים לליקוט ראיות ולשינוען לפרקליטות, מעשה חתול בשק, בלי לאפיין את טיבן ולמסגר אותן בתוך הקשר משמעותי.

בארגון ממושמע עם שרשרת פיקוד, להוראות יש להצדיע ולציית. ההודעה פורסמה בצהרי היום כשהיא מנופה מהמלצות יאח"ה, שאושררו בידי יצחקי. פחות מחמש דקות אחר כך, בזכות זריזותה של העיתונות העברית, הצליחו כתבים לפענח את החידה ולהודיע בשמם-הם מה שאלשיך ניסה להסתיר. המפכ"ל התבזה פעמיים – גם נתפס בקלקלתו, בשליחות טיוח, וגם נכשל במשימתו. ברקע ריחפה התוכנית הגדולה להחלשת אח"ם ובמרכזה הפרדת יחידות החקירות המאוגדות במסגרת-העל להב 433 מאחריות ראש אח"ם והכפפתן למפכ"ל. מי שמתמנה בידי הדרג הפוליטי ומתחכך בו יהיה לא רק קצין המשטרה הראשי, אלא גם קצין החקירות הראשי.

זה היה, מבחינתו, רגע של להיות או לחדול. הוא, שנודע בערמומיותו כמגייס סוכנים ומפעילם, עלול להצטייר בסוף מסלולו כמשת"פ של נתניהו, מי שמאשר בהתנהגותו את כל הספקות שליוו את מינויו, את ההערכה שהולבש בתחפושת של רב-ניצב רק כדי להרדים את המשטרה, לאלחש – לאלשך – אותה. האמנם ריצויו של נתניהו חשוב לו עד כדי להשליך לפח שלושה עשורים וחצי של צבירת מוניטין בשירות ביטחוני? ולמען מי? המשתעבדים לזוג נתניהו, למישאלותיו ולגחמותיה, אינם רשאים לטעון ליושרה, לאינטגריטי; אבל התפכחות, ולו גם מאוחרת, יכולה להציל להם קצת הדרת כבוד עצמי, דיגניטי.

בנובמבר 2017, כשנתניהו ושליחיו מסתערים על אלשיך ותובעים ממנו להסתיר את המלצות המשטרה בתום חקירותיה, קשה להאמין שבמאי 2016 טען המפכ"ל כי בבקשו להחביא את ההמלצה נגד שרה "סבר ערכית כי לא ראוי לפרסם את העברת העמדה ולהפוך את הדיון המשפטי-מקצועי לדיון ציבורי". זה היה רוני א', שהוכיח לממונים עליו שהוא רוצה, אף שאינו יכול – לא רוני ב', היודע שנתניהו במגמת נפילה ושהממונה האמיתי על המפכ"ל אינו פוליטיקאי, אלא החוק.

לבטיו של אלשיך נפתרו בשיחה נוקבת, אולי גם נרגשת, עם יצחקי. מה בדיוק נאמר בה, לפני החיבוק הגברי בסופה, רק שניהם יודעים. ברור מה קרה אחר כך, כש-2017 הפכה לשנת חקירות נתניהו. כהונת יצחקי, שהיתה אמורה להסתיים בקיץ אשתקד, בנימוקים סבירים (הגעה לגיל הפרישה, שלוש שנים בתפקידו), הוארכה שוב ושוב, בכל פעם בחודשים שהסתמנו כנחוצים להשלמת תיקי נתניהו. בחדר מולו, בקומת אח"ם בבניין המטה הארצי בירושלים, המתין בסבלנות יורשו המוכרז, תת-ניצב (בקרוב ניצב) גדיאל סיסו. בבית יצחקי, ללא סבלנות, המתינה משפחתו; והחקירות התמשכו, הרבה מעבר לטעם הטוב, אך ככל שהזמן חלף, עם פחות הפרעה מההשגחה העליונה של מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן – הממונים המקצועיים, להבדיל מהאירגוניים, על ראש אח"ם.

זה יקרה, סוף-סוף, בשבועות הקרובים, לפני החגים - ערב חג ההודיה, בשלהי חודש זה, או לקראת חג המולד בחודש הבא. שנת 2018 תורשה להיכנס רק לאחר שסיסו יענוד דרגות ניצב ויעבור את חמשת המטרים המפרידים בין חדריהם.

פעם אחת בלבד, בשלהי שנת 2000, התעקש דרג פוליטי על מינוי ראש אגף החקירות (אז עדיין ללא המודיעין) כלבבו, על אפו וחמתו של המפכ"ל המיועד. השר לביטחון הפנים בממשלת אהוד ברק, שלמה בן-עמי, התרשם ממשה מזרחי וכפה את מינויו על שלמה אהרונישקי, עד כדי איום בביטול מינויו של המפכ"ל אם יעמוד במריו – נדרשת חתימה כפולה, אך פקודת המשטרה מסמיכה את השר להחליט על מינוי קצינים בכירים. הממשלה הבאה, של אריאל שרון, חיפשה אמתלה להיפטר ממזרחי, עד שבסיועו של היועץ אליקים רובינשטיין הצליחה.

כשיצחקי הגיע לראשות אח"ם, באוגוסט 2013, עדיין לא קלט נתניהו את מרכזיותו של התפקיד. היו לנתניהו יועץ משפטי ידידותי, יהודה וינשטיין, ומפכ"ל אוהד, יוחנן דנינו, שניהם מינויים שלו. תיקי הזוג נתניהו טרם נראו באופק, וכשבצבצו – מוסמסו. המלצת ראש אח"ם היוצא, ניצב יואב סגלוביץ, למנות לתפקיד שהתעקש לפנות את המועמד הטבעי, מפקד "להב" יצחקי, התקבלה על דעת דנינו, ידידו של סגלוביץ. נכון יותר לומר, המועמד הטבעי מבפנים, כניצב השני באח"ם, כי המשטרה לא הצמיחה מתוכה קציני חקירות מסוגם של עורכי-הדין דנינו וסגלוביץ'. המסלול המקובל לקידום הוביל מפיקוד על תחנה למרחב למחוז, עם קצת מטה והדרכה וסגנות בדרך. בנסיבות אלה העדיף דנינו לגייס ראש אח"ם מהפרקליטות או מבית-המשפט המחוזי, כדי שיהיה בן-שיח ראוי לדיונים עם היועץ המישפטי ופרקליט המדינה. לנוכח הסירובים ששמע, הסכים.

גבולות הגזרה בין הפרקליטות והמשטרה חדים על הנייר ועמומים במציאות, כמו התיחום שבין המחקר והאיסוף במודיעין. יש הזנה והכוונה הדדיות; התהליך אינו טורי, אלא מקביל או מעגלי. ראש אח"ם, לעתים מתוגבר במפקדי "להב", יאח"ה, היחידה הארצית לחקירות בין-לאומיות (יאחב"ל) והיחידה הכלכלית, יכול בעמדה תקיפה ומנומקת להשפיע על החלטות, בעד או נגד. לא תמיד השוטר רע והפרקליט טוב. בפרשת שופט העליון יורם דנציגר, למשל, היה סגלוביץ' סלחני יותר מפרקליט המדינה משה לדור – ושיכנע את וינשטיין.

בהכללה, עם זאת, ניתן לומר שבניידות של החקירות ראשי אח"ם לוחצים על דוושות הבנזין ופרקליטי המדינה – על הבלמים. הפרקליטות זהירה יותר בבחירה בין חלופות לסעיפי אישום; כמעט תמיד תעדיף קצת פחות מהמסתמן כאפשרי מאשר להסתכן בשאפתנות מופרזת. המשפטנים דנינו וסגלוביץ היו קרובים לאסכולה זו יותר מיצחקי.

המפכ"ל חיצוני לשרשרת יועץ-פרקליט-ראש אח"ם. השפעתו עקיפה; הוא יכול לעודד את החוקרים ולבודד אותם מלחצים, או להיפך, לאותת להם שלא יתלהבו מדי. דודי כהן, מפכ"ל שבתחילת כהונתו בממשלת אהוד אולמרט הרעיף על החשוד אולמרט איחולים מביכים להתמדה בתפקידו, התעשת והתייצב במלוא משקלו המקצועי – כהן היה ראש אח"ם המאוחד הראשון, בין מזרחי לדנינו – לצד חוקרי אולמרט. בלשכתו התל-אביבית, בבניין מטה המחוז, שאליו נהג כמקובל לנדוד מירושלים בימי חמישי, קיבל שם מראש יאח"ה שלומי איילון עידכונים ליליים לקראת חקירות יום שישי במעונו של אולמרט. לא הייעוץ היה חשוב – איילון וצוותו ערכו הכנה מדוקדקת, עם מקרים-ותגובות, ואולמרט הופתע למרות רמזים מאתגרים בעיתונות – אלא הגיבוי.

כהן בא לתפקיד המפכ"ל מבפנים, מבין הניצבים, לאחר שנפלה מועמדות המפכ"ל המיועד הקודם, גם הוא ניצב (ורב-גונדר בשירות בתי הסוהר), יעקב גנות. מקרה אלשיך דומה רק בכך שגם הוא התמנה לאחר שנחסמה מועמדות גל הירש. הוא שונה, מפני שהירש ואלשיך הובאו מחוץ למשטרה, כביכול כדי לשקם אותה ובפועל כדי לסוכך על משפחת נתניהו, להעניק לה חומת מגן – המבצע הצבאי שהירש הצטיין בתיכנונו, כקצין אג"ם פיקוד המרכז.

הבאת אלשיך למשטרה היתה השתלטות עויינת. נתניהו מנסה להקיף את עצמו בשלוש טבעות. הפנימית ביותר משפחתית, כולל דודנו דוד שימרון וגיסו של הדודן, יצחק מולכו. ביום ב' תידון בבג"ץ בקשת הפרקליטות למחוק את עתירת עו"ד שחר בן מאיר נגד הפעלת מולכו כשליח נתניהו, בעודו ממשיך להחזיק במשרדו הפרטי ולייצג בו לקוחות. בן מאיר סירב לראות בהודעת המדינה על התפטרות מולכו בעוד ארבעה חודשים סיבה מספקת למחיקת העתירה; גם אם היא תימחק, כמבוקש, חשוב מה ייאמר בבית-המשפט.

הטבעת השנייה, הנושאת טביעות אצבעות ברורות, היא של דתיים ודתיות. מישהו במשפחת נתניהו מאמין, או לפחות האמינה עד שהוגשה תביעת העובדת שירה רבן, שיועץ משפטי, ראש שב"כ (הקודם, יורם כהן), ראש המטה לביטחון לאומי (יעקב עמידרור, יעקב נגל, מאיר בן שבת), ראשי לשכות ויועצים (נתן אשל, גיל שפר, ארי הארו, רון דרמר) ומפכ"ל יהיו צייתנים יותר ושעובדות הלשכה והמעון תהיינה חסודות יותר. לקבוצה זו היה אלשיך צפוי להשתייך.

הטבעת השלישית היא של נודרי הנאמנות, לבקשת נתניהו. לא תמיד הם עומדים בדיברתם, ולעתים הם נדהמים לשמע האמירה המפורשת, אך הדברים נותרים תלויים בחלל.

נתניהו לא המציא את המטרה – אילוף הסורר, הכנעת מנגנון עצמאי מדי. דוד בן גוריון עשה זאת בשיטות שונות, מפירוק המטה הארצי של ההגנה כדי להיפטר מישראל גלילי ומטה הפלמ"ח כדי לסלק תיווך פוליטי בעייתי בין שר הביטחון והמטכ"ל לבין שלוש חטיבות, רבע מובחר מכוחו של צה"ל, דרך מינוי אלופים יבשתיים (שלמה שמיר וחיים לסקוב) לפקד על חילות הים והאוויר שהסתייגו מעליונות כוחות היבשה ועד להבאת אלוף מאיר עמית לפקד – הוא ולא אחד מנאמניו הפנימיים של איסר הראל – על המוסד, כשאיסר התפטר. בן-גוריון אמנם נקט בשיטות אלה כדי להגדיל את עוצמתו ולאכוף אותה, אבל התכלית היתה לאומית, ממלכתית, לא לטובתו הפרטית, או כדי להגן על פולה. אצל נתניהו העניין אישי, וגם אישתי, לחלוטין. שיפור המשטרה מעניין אותו כקליפת הכלום.

כמו שגרירים המאכזבים את שולחיהם, כי הם מאמצים את זווית הראייה של מארחיהם ומייצגים אותם, כך גם ההשתלטות העוינת נכשלת כשהילידים שובים את הזר שהוברג מעליהם. בשיטור הרגיל, בסדר הציבורי, אלשיך אינו מפכ"ל מצליח. ההישג הנכבד היחיד שלו, השקול כנגד כל הכשלונות, עומד להירשם דווקא במקום שאותו עמד להחריב – באח"ם/להב, בתיקי נתניהו, 1000-2000 (ב-3000, כלי-השיט, אינו חשוד; גירסתו תימסר כעדות).

בתקופת סגלוביץ' ובהנחייתו חדלו יחידות החקירה להכתיר את תיקיהן בשמות המזמינים פיענוח – "תפוח רקוב" (דודי אפל) ו"שופטים באדום" (שחיתות בכדורגל) – ועברו למיספור אקראי למחצה: 242, 512 וכדומה. המספרים הגדולים של סדרת האלפים נשמרו, כנראה, לתיקים המיוחדים של האישים רמי-המעלה או של הנושאים הרגישים.

בקיץ 2006 הגיעה ליחידות להב ולחטיבות אח"ם עתודת פיקוד החקירות של המשטרה, הקצינים שמתוכם יצמחו ראשי אח"ם ומפקדי להב בשנים הבאות – ארבעה ניצבי-מישנה שקודמו לדרגת תת-ניצב. ביניהם, שלא בטובתו של נתניהו, כורש ברנור, שהתמנה לראש יאח"ה ולפיכך גם לחוקרו של נתניהו, כשהבדיקות הפכו לחקירות. קצין צנוע, ישר ואמיץ, שאינו קד לשררה.

ברנור למד בפנימיה הצבאית בתל אביב, שנה מתחת לגל הירש, שנה מעל אלוף פיקוד הדרום איל זמיר. במחזור שלו התחנך גם סגן המפכ"ל, ניצב זוהר דביר. ברנור התגייס לצנחנים, דביר לגולני. שניהם השתחררו מצבא הקבע, השתעממו בחייהם האזרחיים והתגייסו למשטרה, דביר לימ"מ ולפיקוד, ברנור לחקירות. ניצב דביר בכיר יותר, אך עתידה של ישראל נמצא בחוד העט של חתימת ברנור על ההמלצה בסיום חקירות נתניהו.

לפני מינויו לראש יאח"ה חזר ברנור לשנה לגלילות, לפנימיה הישנה והסגורה שלו, הפעם כחניך במכללה לביטחון לאומי. הוא מתנזר מראיונות לעיתונות הישראלית אך נעתר להפצרות ידידיו מהאפ-בי-איי, הנספחים המישפטיים בתל אביב קרי גליישר ורסטי רוזנטל, להצטלם לאתר הבולשת הפדראלית. גם למשטרת ניו יורק, NYPD שותפת-מתחרה של FBI, נציג בארץ. אלה קשרים חיוניים ליאח"ה, ליאחב"ל, ליחידה הכלכלית ולרשויות המסים ואיסור הלבנת ההון. לחקירות נתניהו קצה בין-לאומי בכלל ואמריקאי בפרט, שמיצויו מחייב רצון טוב של סוכנויות החוק כלפי מקבילותיהן הישראליות.

בכירי אח"ם ויחידות להב מפקחים על החקירות מקרוב. באחד המסעות האחרונים לבירה עולמית גדולה, לתישאול עד בבניין שגרירות ישראל, יצאו החוקרים למזנון סמוך, להפסקת צהרים ולדיון המשך, כדי ללבן מה ששמעו ולתכנן את סדר השאלות הבאות. לפתע עט אלמוני על יצחקי וחבק-חנק אותו קלות בצווארו. השוטרים נדרכו; במהרה התברר שהיה זה מכר מפוקפק מתיק פלילי ישן, שהתרגש למראה החוקר שלו.

כמו בהימורים על כדורסל אמריקאי, כשרווח והפסד תלויים לא בזהות הקבוצה המנצחת, אלא בהפרש, אין שום ספק שהמשטרה תמליץ על הגשת כתב אישום נגד נתניהו, אבל זה רק חלקו הקטן של הסיפור. המאבק העיקרי הוא על סעיף האישום – מחלקה ראשונה, מחלקת עסקים או מחלקת תיירות, כלומר שוחד, מרמה בנסיבות מחמירות או הפרת אמונים. ככל שההמלצה תהיה רכה יותר, סיכויי נתניהו לשרוד בתפקידו לעת-עתה יגברו. שוחד הוא עמוד המתח הגבוה של הפוליטיקאים. מי שנוגע בו, נגוע בו, מתחשמל. אם המונח ייכלל בהמלצת החוקרים ויימרח לרוחב עיתון נפוץ כלשהו ("החשד: שוחד"), אלא אם במקרה מדובר גם באותו עיתון עצמו, הזעזוע הפוליטי לא ימתין להשתרכות במדרגות הפרקליטות אל היועץ ומכתב החשדות לשימוע ולבסוף להחלטה אם להגיש כתב אישום ולפי איזה סעיף. נסיעה של הניידת במחלקה הראשונה תהבהב בכחול את סוף הממשלה. הלחצים שמפעילים נתניהו ואנשיו על המשטרה אינם מכוונים להמלצה על סגירת שני התיקים. זה קרב אבוד שאין טעם לבזבז משאבים בניהולו. ההישג הנדרש, בלשון הצבא, הוא כיווץ ההמלצה לממדים נסבלים, שירתיעו את המפלגות השותפות בממשלה מרעיונות פרישה ממנה בטרם תדבק בהן השחיתות המיוחסת לנתניהו.

תיקי נתניהו הם חוד החקרון – מתחת לפני המים מתנהלות עוד חקירות שחיתות האמורות לפרוץ לתודעה בחודשים הקרובים. ספירת מלאי זו אינה מתייחסת לתיק 3000, הנראה יותר יותר כפח שלתוכו נפלה המשטרה בחפזונה, באדיבות עד המדינה מיקי גנור. התיק אינו מטפס מעלה, אלא זז לרוחב. קשה לתמוך את גירסאותיו של גנור נתמכות בראיות חיצוניות. אם החוקרים יבססו עבירות קלות, יחסית, זה יהיה רע כשלעצמו, אבל רחוק מפרשת השחיתות הנוראה ביותר בתולדות המדינה. תוצאות דומות אפשר להשיג בעיסקות ביטחוניות רבות. במקרה, ביצעו השוטרים ביופסיה בריקמה מסויימת אחת. באותה מידה, אפשר לבחור זרוע אחרת, יבשתית או אווירית, ולמצוא איומי שחיתות על בריאותן. אין, ומעולם לא היתה, יומרה מיתממת לדבקות במקביל המסחרי של סיסמת טוהר הנשק – טוהר המשק.

בקיץ הבא תחליט הממשלה להאריך את כהונת אלשיך בשנה רביעית – אם ירצה בה ולא יזדרז לצינון הפוליטי או למסלול כלכלי - או לחילופין להודות לו שירותו הממושך בשב"כ ובמשטרה ולהוציא אותו לגימלאות. אם עד אז יוגש כתב אישום נגד נתניהו, יהיה עליו, לפי הפסיקה המנציחה את אריה דרעי וללא קשר לשאלת ההתפטרות מראשות הממשלה, להתפטר מתפקידו הנוסף, שר החוץ. אם הליכוד עדיין ירכיב אז את הממשלה, עם נתניהו או בלעדיו, תרחיש סביר יזיז את גלעד ארדן למשרד החוץ ואת מירי רגב למשרד לביטחון הפנים, שם היא צפויה לתמוך במינוי מפקד מחוז ירושלים, ניצב יורם הלוי, למפכ"ל הבא. בעידן אלשיך, מעלים הניצבים, הלוי נותר הניצב היחיד המוכר מחוץ למשטרה. אחרי כישלון הניסוי באלשיך, לא יתמנה מועמד חיצוני.

הישגו של יצחקי בהעברת אלשיך לצד החוקרים, הנתפש בעיני נתניהו כמהלך עויין, הוא בעצם נצחונו של האירגון המשטרתי כולו ובמיוחד של אח"ם. רוח המשטרה, למרות פגמיה, גברה על רוח המפקד. הוא בא לביית ונמצא מבויית. אם זה קרה לרוני אלשיך, זה היה קורה לכל ראש זר שהיה מושתל על הגוף המשטרתי, אולי אפילו לדוד ביטן – וזה מופרך פחות ממה שזה נשמע, כי במשטרה כבר משרת דוד ביתן, ניצב, מפקד המחוז הדרומי.

"טורף", חתול המשפחה, לא שרד את תקופת יצחקי בראשות אח"ם. יצחקי נאלץ להסתפק בתחליף: הקצבת עשרות שקלים לשבוע למימון האכלת חתולי רחוב. על החתולים השמנים של השחיתות הפוליטית אינו חס. התוצאות, בקרוב, בהמלצות המשטרה.

(עדכון ראשון 2.11 17:00)