שנה לבחירות בארצות הברית: טראמפ מבסס אחיזה

טור זה אולי היה נכתב גם אם לפני שנה היו שדרי הרשתות האמריקניות והעולמיות, חלק גדול מהם באנחת רווחה מוסתרת או גלויה, מכריזים שכן, כצפוי, ויסקונסין, ומישיגן הצביעו עבור המועמדת הדמוקרטית. וכמו שחזו הסקרים הילרי קלינטון, יקירת הממסד או מרביתו הצליחה להביס את המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ. במקרה כזה הוא היה נכתב כמה היה קורה אילו, או כתרגיל במדע המדינה. התרגיל היה למציאות – מה קורה כאשר מועמד ומנהיג פופוליסטי עומד בראש מפלגה ממוסדת, ותיקה?.

בחוגים לממשל, במאמרים מלומדים בעיתונות אנו קוראים, כותבים, מתדיינים, על המתח המתמיד בין מפלגה שמרנית ממוסדת לבין מפלגת ימין פופוליסטית - הדברים אמורים כמובן גם כאשר מדובר בשמאל - המתייצבת מימינה והשתיים מתחרות על אותו מאגר קולות. לעתים המפלגה השמרנית תרחיק עצמה מהמתחרה שבעיניה אינה לגיטימית – כך קרה בגרמניה השנה. לעתים היא תשבור ימינה ותגנוב לפופוליסט את הקולות שלו – כך קרה בהולנד השנה. אבל מה קורה כאשר פופוליסט, ולא אחד שצמח במפלגה אלא בא מבחוץ משתלט עליה? לזה אין כמעט תקדים. וכמו במקרים רבים אחרים, טראמפ משנה את כל הכללים.

המילה פופוליסט, הבאה מהמילה עם, מציינת במקור מנהיג הפונה לרגשות העם. היא היתה עם השנים למילת גנאי – בניגוד לאחותה, פופולארי – אבל קלינטון למשל למדה זאת על בשרה כמו מנהיגים רבים אחרים בעולם הדמוקרטי באחרונה: העמים מרגישים שהתעלמו מהם ושלא שומעים את מצוקותיהם.

הם חשים שהמפלגות הממוסדות, המאובנות, שחילקו ביניהן את העוגה כל כך הרבה שנים עד שאין ביניהן כמעט שום הבדל, וכל נציגיהן רוקדים את "ריקוד הפוטומק" הוושינגטוני ומה שקורה מעבר לבועה הוושינגטונית כמעט ולא קיים עבורן - הן חייבות קריאת השכמה דחופה.

לכל מנהיג כריזמטי מודבקת המילה פופוליסט על ידי מתנגדיו. האם אנו רוצים מנהיגים משעממים? או כאלה היכולים להלהיב אותנו? להלהיב למה בדיוק, באה כעת השאלה מהקהל? יפה. זאת בדיוק הנקודה.

הפופוליסט אינו דווקא הכריזמטי – וטראמפ כריזמטי. אינו בהכרח מי שבא מבחוץ. הפופוליזם הנוכחי הוא מתן תשובות פשוטות, או פשטניות, לשאלות מסובכות. וטראמפ גאון בזה. ותשובותיו מנחמות את שומעיו. השאלה הגדולה היא אם הן ישימות. ולא, חלקן לא.

בעולם מורכב ומסובך, עולם של כוחות גלובליים רבי-עוצמה, של מעצמות אזוריות מסוכנות, טרור, מטבעות וירטואליים ואיום על מה שנקרא דרך החיים האמריקנית מנהיג שמבטיח בסמכותיות שיחזיר את המישרות הביתה, יפתור את בעיית האיום הקוריאני, יבטל את ההסכמים הרב-לאומיים שארצות הברית חתמה עליהם – לשיטתו הגרועים בהיסטוריה – יש לו יתרון מובנה על מתחרה שינסה לאמר שלא לכל דבר יש פיתרון, ודאי לא פיתרון פלא והימים הטובים ההם לא בהכרח יחזרו.

וכן, ברור שמנהיגים בכל מקום, ודאי בעידן הכותרת החד-שורתית נותנים פתרונות והצהרות קצרים וקליטים. נכונים או לא – הארכיון, ולעתים רק הוא, זוכר.

אז במה טראמפ שונה מאחרים? הוא האאוטסיידר. קצת מצחיק לדבר על מי שהיה אחד האישים הידועים בעולם עוד לפני מסע הבחירות כעל אאוטסיידר, אבל הוא הגיע למערכת הפוליטית עצמה מבחוץ – ותוך שנה ביצע השתלטות עוינת על המפלגה הרפובליקנית.

חלק מנשיאיה הגיעו מבחוץ – דווייט אייזנהואר, למשל, אבל הוא היה גיבור אמריקני, או רונלד רייגן – אבל אחרי שהיה שחקן קולנוע, ובעצם גם כשהיה שחקן קולנוע הוא היה בפוליטיקה, ולא הגיע ממסך הכסף לבית הלבן אלא אחרי שהיה מושל קליפורניה.

מעולם לא הייתה, אך סביר שבהחלט תהיה, תופעה כמו טראמפ בפוליטיקה האמריקנית. אדם שבא מבחוץ, מתמודד בפריימריז פתוחים לעיני האומה מול תריסר ויותר מועמדים, יקירי הממסד המפלגתי ברמה זו או אחרת ומסלק אותם בבוז כמעט קומי מהדרך. ותוך כדי כך גם דורך עליהם. והמפלגה הממוסדת חסרת אונים לחלוטין, כי הוא לא עובר על חוקיה וכלליה אלא להיפך – הוא מנצל אותם לטובתו. והוא מגיע בעת המושלמת, עידן של חוסר שביעות רצון של הלבנים – עדיין הרוב בארצות הברית, בעיקר הגברים הלבנים, של חשש ונוסטלגיה לימים היפים יותר, עם הבטחה שהם יחזרו.

טראמפ לא בא לבד. כמו כל נשיא אמריקני, או מנהיג לעתיד, הוא הביא איתו את נאמניו – במקרה הזה הנאמנים לו אידיאולוגית. אלה שתיעבו – ומתעבים בלהט היום – את המפלגה הרפובליקנית, זו שתחת דגלה הם רצו לבית הלבן ונבחרו. הם – בעיקר האידיאולוג של טראמפ, סטיב באנון, אינטלקטואל שגם הוא בא מלב הממסד – בנק גולדמן סאקס, לא פחות – ושואף להרוס את הממסד עד היסוד, כלשונו.

המלחמה הגדולה ביותר שלהם אינה נגד השמאל, נגד הליברלים יפי הנפש, הפמיניסטיות, המיעוטים, הלהט"בים – היא נגד הממסד הרפובליקני המצוחצח. מנהיג הרוב בסנאט מיץ' מקונל, יו"ר בית הנבחרים פול ריאן, הסנאטורים ג'ון מקיין ולינדזי גרהאם. הוותיקים, הממוסדים ובעלי הערכים והעקרונות מפעם. אלה שטוענים שאפשר, צריך אפילו להגיע מדי פעם לפשרות עם היריבים מעבר – כלומר הדמוקרטים. בעיניי באנון ונאמניו, כל פשרה היא נסיגה במלחמת הקודש שהם מנהלים על נפשה של אמריקה.

וזה מעלה שאלה גדולה –אם כך מדוע הם נמצאים עם טראמפ? הרי הנחת היסוד, כל הזמן היא שלפופוליסטים בכלל וטראמפ בפרט אין עקרונות מוצקים, אלא הם רק מתיישרים לכיוון מה שהעם מכוון אליו?

ולכך יש שתי סיבות. ראשית האידיאולוגים יודעים שהם בדרך כלל לא יכולים להיבחר. ומצד שני לעתים המנהיג הפופוליסט צריך את גיבוש וזיקוק הרעיון על ידי אידיאולוג, על ידי פילוסוף מדיני אם תרצו ולהפוך אותו לסדר יום פוליטי שאפשר להעביר. והסיבה השנייה היא, שלמרות מראית העין – לדונלד טראמפ בהחלט יש סדר יום. יש לו אג'נדה המנחה אותו ואת אמריקה.

טראמפ מבקש להחזיר את אמריקה לימי הגדולה. זו לא רק סיסמה – ובעיניו זה ניתן לעשייה. בראייתו אמריקה חתמה על שורת הסכמים בינלאומיים הרסניים – אם בתחום הביטחון כמו הסכם הגרעין עם איראן, אם בתחום הכלכלה החופשית והגלובליזציה כמו הסכמי הסחר – TPP או NAFTA, אם בתחום איכות הסביבה כמו הסכם פאריס וכמובן בתחום הפנים המדינה הפכה רכרוכית יותר, ליברלית יותר, מוטת זכויות הפרט.

הפתרונות פשוטים – יציאה או ביטול ההסכמים הבינלאומיים, מעבר להסכמים בילאטרליים – כלומר מדינה מול מדינה שבהם לארצות הברית הגדולה והעשירה יש יתרון על הפרטנר, התמקדות בנושאים החשובים לאמריקה, כלומר התמקדות בחיזוק התעשייה האמריקנית על חשבון איכות הסביבה, התמקדות בביטחון המועיל לאמריקנים במקום ביטחון קולקטיבי – כלומר התמקדות בחיסול דאעש, ומה יקרה אחר כך בסוריה או במזרח התיכון פחות חשוב כל עוד לא נהרגים אמריקנים.

לשלטון הפופוליסטי יש אויבים. לא רק לו – גם לשלטון הטוטליטרי. כמו הסטליניזם למשל. הרי ברור שהמרקסיזם הוא מדע שאינו יכול לטעות, הרי ברור שהמנהיג – סטלין במקרה זה הוא מושלם. אז איך מסבירים שהדברים לא מתנהלים כיאות, שיש תקלות? התשובה היא שיש מחבלים במאמץ הלאומי. יש בוגדים, בכל פינה. וצריך לצוד אותם. וככל שמתרבות התקלות כך הבוגדים רבים יותר ונחושים יותר.

במקרה של טראמפ או מנהיגים פופוליטסים אחרים זה לא המקרה, אבל בהחלט יש מי שמחבל במאמצים להפוך את אמריקה, או פולין, או הונגריה, או מדינות אחרות, למושלמות: בית המשפט, התקשורת בראש ובראשונה, השמאל, המיעוטים, המהגרים. תמיד יש את מי להאשים. והמנהיג הפופוליסטי נמצא כל הזמן במערכת בחירות מתמדת, הוא כל הזמן בלב התקשורת. פעם זה אמר מסיבות עיתונאים, היום המשמעות היא ציוץ הבוקר התוקפני. וזה עובד.

אז טראמפ סילק מעל דרכו, בדרכים המסורתיות של המפלגה, את יריביו עד שהוכתר מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית. ולפני שנה היה לנשיא. מי שציפה לנשיא מפויס, מחבק, שעכשיו יחתור למרכז, כמקובל, אחרי מערכת בחירות פלגנית וקשה – לא הכיר את האיש, לא הכיר את האידיאולוגיה.

הוא במערכת בחירות מתמדת, ומדי יום תוקף את אויביו, אמיתיים ומדומים. וכך מדי יום הוא במצב שבו אם יש הישג, ובהחלט יש, הוא מקבל – או לוקח לעצמו את הקרדיט. ואם הדברים לא מסתדרים כמצופה זו אשמת מישהו אחר – כולל ובעיקר ממפלגתו שלו.

אין סיבה שטראמפ לא ישלים את מלוא שמונה השנים. המפלגה הדמוקרטית נמצאת עדיין בהלם הקרב המתמשך. במפלגה הרפובליקנית אין כרגע מי שיקרא עליו תיגר, וקשה על סף הבלתי אפשרי לסלק בפריימריז נשיא מכהן, אלא אם יש ממש קטסטרופה. ואין. השאלה היא אם טראמפ ישנה את סגנונו – ושוב, אין סיבה. זה הסגנון שהביא אותו בניגוד לכל הציפיות לבית הלבן, זה הסגנון האהוב על הבסיס הקשה של תומכיו, זה הסגנון שמשתק את יריביו.

אם זה הסגנון שיכול גם לקדם את סדר היום זו כבר שאלה אחרת. בכל מקרה, העולם כולו מתבונן בנשיא ארצות הברית, מנסה להבין אותו, לקטלג אותו, לא לגמרי בהצלחה. בטוח לגמרי רק שהוא מעורר רגשות עזים, לחיוב ולשלילה, וארצות הברית של הנשיא טראמפ היא מדינה שונה לחלוטין – ותמשיך להשתנות - מארצות הברית שהכרנו תחת נשיאים ממסדיים יותר ממלכתיים יותר.