פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רצח רבין: שנאת האחים לא התחילה בכדור ההוא

      22 שנה מופנית אצבע מאשימה כלפי הימין הישראלי והציבור הדתי-לאומי. המסר ברור: יגאל עמיר לחץ על ההדק, אתם שלחתם אותו. אראל סג"ל על החיידק הטורף שמאיים עלינו מאז ומתמיד

      ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין (AP , Charles Tasnadi)
      השנאה לא חדשה. יצחק רבין (תצלום: רויטרס)

      רצח הוא רצח הוא רצח, קל וחומר רצח שביקש לפגוע בדמוקרטיה הישראלית ולחבל בריבונות ממשלה נבחרת. רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין הייתה שעת שפל בהיסטוריה העברית. לא מעט דמוקרטיות חוו התנקשויות פוליטיות. אנחנו לא לבד בסיפור. חלק ממציאות אנושית היסטורית, אבל עבורינו, עם שחזר להיסטוריה רק לאחרונה, רצח רבין הוא מאורע בסדר גודל טקטוני. בוססנו בבוצה רעילה, כשלנו באפלה, מלחמת אחים עמדה כלהב החרב המתהפכת. נמנענו מזאת, או לפחות זו מלחמת אזרחים שקטה. השנאה בין המחנות נותרה רוחשת בין רכס לבקעה. היא לא חדשה. השנאה. היא הולכת איתנו מראשית הציונות ואולי בעצם כמו שאטען בהמשך, מראשיתנו הקדומה.

      שליחות קטלנית

      22 שנה מופנית אצבע מאשימה בחודש חשוון כלפי הימין הישראלי והציבור הדתי-לאומי בפרט. אני זוכר כיצד לאחר הרצח, עיתונאי מוכר קרא להחרים נשק מחיילים חובשי כיפות סרוגות, ובמיוחד אלו המשרתים ביחידות מובחרות.

      המסר ברור: יגאל עמיר לחץ על ההדק, אתם שלחתם אותו. העובדה שמחנה השמאל בחר להגדיר את זהותו באמצעות הטלת אשמה קולקטיבית הביאה את המחנה שמנגד לפתח נוגדנים. לפעמים מכוערים ומתריסים. רצח רבין הפך למיתוס מכונן של השמאל בהתייחסותו לימין, השיא במאבק הפנימי בין ימין ושמאל. מורשתו של רבין נוסחה לכדי כתב האשמה קולקטיבי. המעשה הנפשע של יגאל עמיר נתפס בשמאל כשליחות קטלנית ובמהלך היסטורי אירוני דומה שהיה בהתנהלות הד נושן לדוקטרינה הנוצרית הטופלת על כלל העם היהודי את האחריות על רצח ישו. אשמתכם קבועה ונצחית עד שלא תמירו את אמונתכם.

      ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס אזכרה ה 22 ליצחק רבין בהר הרצל (רויטרס)
      רצח וירש, בעיני השמאל. בנימין נתניהו (תצלום: רויטרס)

      באופן מסוים, רצח רבין הפך לתמונת מראה של רצח ישו. מנהיגי הימין היו לסנהדרין ויגאל עמיר לפואנטיוס פלטוס. המיתוס של רבין כקדוש השמאל , כמרטיר של השלום מול רודפיו מימין. מחנה שלם נשא אות קין. ואיש אחד, יותר מכולם. בנימין נתניהו שהפך לבובת וודו של השמאל. נצחונו בבחירות לאחר הרצח קיבע את מעמדו בעיני השמאל כמי שרצח וירש.


      שלא תטעו, אני לא שוכח אף פעם, למרות טקס ההרשעה בכיכר, האינדוקטרינציה הפוליטית, שכתוב ההיסטוריה ועבודת האלילים הכרוכה בסגידה לדמות ערטילאית של משיח שלום שנצלב ולחזון אוסלו שקרי. אני לא שוכח שראש ממשלה נרצח פה. אסור להתבלבל. אסור להקל ראש ברצח עצמו, ברעידת האדמה שפקדה אותנו בנובמבר ההוא. אסור לנו להתעלם מעוצמת השנאה שהביאה יהודי לנסות לשנות את מהלך ההיסטוריה באמצעות ירייה. אבל חשבון הנפש הוא לא רק של מחנה אחד. ואני בכוונה מתעקש על זה. השנאה לנתניהו בשמאל מאז ובכלל לא פחותה מזו שהופגנה כלפי רבין על ידי הימין. כמות הפעמים ששלטון נתניהו הושווה ומושווה לשלטון הנאצי בשנות השלושים, כן, לפאקינג נאצים, ולא בפשקוויל פוטומונטז' גרוע שסוכן שב"כ מפיץ בהפגנה אלא בטורים מכובדים בעיתון המכובד "הארץ" היא בלתי נתפסת.

      כדור קדמון

      בכל שנה ביום הזיכרון אני חוזר לטקסט נושן ומזוקק של הסופר הארגנטינאי האהוב עלי, ח.ל בורחס, מסה קצרצרה שנכתבה מיד לאחר רצח ג'ון קנדי, "לזכר ג'ון פיצג'רלד קנדי". בורחס מספיד את קנדי ונוגע בשורש העניין. "הכדור הזה הריהו קדמון", מספר לנו בורחס, ואותו כדור הרג את לינקולן, "תוך מעשה מאגי או נפשע של שחקן אחד שמלותיו של שייקספיר הפכוהו למרקוס ברוטוס, רוצחו של יוליוס קיסר". בורחס מתכוון לג'ון וילקס בות', רוצחו של לינקולן שהיה השחקן השייקספיריאני הגדול בארה"ב של המאה ה-19. אחת הדמויות המזוהות איתו והאהובה עליו הייתה מרקוס ברוטוס, האציל הרומי, חברו הטוב של יוליוס קיסר שהצטרף לקשר ורצח אותו בסנט.

      קודם לכן היה הכדור דברים אחרים, ממשיך בורחס, הוא היה המערפת שביתרה את ראש המלכה, המסמרים בגוף הגואל, הוא היה הרעל בטבעת הברזל של חניבעל והגביע המורעל ממנו גמע סוקרטס. "בשחר הזמנים", כתב בורחס, "הוא היה האבן שהשליך קין בהבל אחיו והוא יהיה הרבה דברים שכיום איננו מסוגלים כלל להעלות בדמיוננו, ואפשר שק?צו יבוא רק עם ק?צם של בני אדם ושל גורלם המופלא והשברירי". ואנו היהודים יודעים זאת שבעתיים, שנאת אחים גדולה מכל השנאות. כי בספר תשתית האדם, ספר בראשית, פרק ד', אח קם על אחיו. ובהמשך לבורחס, הכדור שהרג את ג'ון קנדי, היה גם גם הכדור שנורה מאקדחו של יגאל עמיר, והוא גם היה רסיסי הרימון שפגע באמיל גרינצוויג ז"ל. אבל אל תטעו, אותו כדור נורה גם מהבית האדום, מפקדת הפלמ"ח בזמן פרשת אלטלנה לעבר ניצולי האונייה הטבועה. הבית שפיקד עליו רבין.

      יגאל עמיר משחזר את רצח יצחק רבין, נובמבר 1995 (AP)
      אתם שלחתם אותו. שחזור הרצח (תצלום: AP)

      בקלטת הצוואה של חיים חפר, הוא מספר ששאל פעם את יצחק בן אהרון שהיה אז למעלה מבן תשעים, מה מחזיק אותו.

      בן אהרון ענה לו: "השנאה, חיים, השנאה".

      בן אהרון ידע לשנוא. כי השנאה בתוכנו היא לא דבר חדש, אנחנו שונאים מדופלמים. בשנות השלושים, בן גוריון כינה את ז'בוטינסקי וולדימיר היטלר, השנאה הגיעה לאלימות ולרצח. המנה הראשונה במאבק בין הישוב שנשלט על ידי מפלגות פועלים לבין הימין. השנאה קלקלה את השורות. במרד גטו ורשה, שתי מחתרות יהודיות, ימין ושמאל, לא הסכימו לאחד שורות נגד האויב הנאצי, האויב הנורא ביותר שקם לעם היהודי.

      הסיפור הוא עתיק והוא מתחיל ביצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, 12 האחים שהופכים לשבטים. שבטים שלא פעם ולא פעמיים יקיזו דמים זה לזה. ומהשבטים תוקמנה שתי ממלכות. יהודה וישראל. המאבק השבטי משנה אדרת אבל בבסיסו הוא נותר. חשמונאים ומתייוונים, פרושים וצדוקים, רבניים וקראים, חסידים ומתנגדים, רפורמיים, תנועת ההשכלה, סזון, אלטלנה, רבין.

      השנאה תלבש ותפשוט צורות. שנאות חדשות יבנו על חורבות שנאות ישנות אבל שנאת האחים כמו חיידק טורף תמיד בסביבה. שנאה פנימית אינה סגולה ייחודית של עם הסגולה. איבה פנימית קיימת באנושות כולה מאז ומתמיד. כולנו הרי צאצאי קין והבל. תבל ומלואו אוחז בגרונו.

      אפשר לקוות

      אני לא אופטימי ולא פסימי. אני ריאליסט. החברה הישראלית מקוטבת, אך מצד שני מעולם לא היה מצבנו כה טוב. מעולם לא הייתה ריבונות יהודית כה חזקה. אולי השנאה היא מחיר השקט היחסי. וכמובן, לא לשכוח, לא לעולם חוסן.

      אפשר לקוות. זה מותר. אז אני רוצה לסיים בשיר. מחוות פיוס למי שכועס מהטור הזה. ראו את התפילה של רבי אלימלך מליז'נסק, "אדרבה", כפניה ישירה, תפילה שהיא הכנה לתפילת שחרית. אולי יום אחד נגשים בקטנה את תפילת הרב: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה...".