יותר מ-25 שנים חלפו מאז חידוש היחסים בין הפדרציה הרוסית למדינת ישראל. במהלך השנים הללו המדינות עברו דרך ארוכה ומלאת מכשולים. לא קל ברגע אחד להתגבר על כל מה שהיה בזמן המלחמה הקרה. מצד שני, כפי שנוהגים ישראלים לאמר "במבחן התוצאה יש במה להתגאות". אפשר לדבר במונחים של שיתוף פעולה הדוק ומשגשג בתחומים שונים. אז מדוע למרות זאת, ישנם חוקים רבים שבאים ואורמים שישראל ורוסיה אינם בעלי הברית. שותפים אולי - כן, חברים קרובים - ממש לא.
ההישג הכי משמעותי כפי שהוא נראה בעניי הדיפלומטים הרוסים היום - העובדה שאין יותר קשר ישיר בין שיתוף הפעולה הדו-צדדי לבין תהליך השלום במזרח התיכון. בתחילת שנות ה-90 הייתה תחושה שרוסיה לא תרחיב את שיתוף הפעולה שלה עם ישראל כל עוד ירושלים ממשיכה לבנות בגדה המערבית. לכל דיפלומט סובייטי היה הרי ברור - ישראל היא זאת שמדכאת את העם הפלסטיני והיא זאת שמונעת ממנו את כל הזכויות למדינה עצמאית. ההתנחלויות היו אז הסיבה למכשולים רבים ביחסים בין מוסקבה לירושלים.
אך המצב השתנה. דור חדש קם ברוסיה, אנשים שכבר לא הכירו את הקרבות בשמי מצריים וסוריה בין מטוסים ישראליים וסובייטים. והדור זה רואה דברים בצורה שונה לגמרי. השינוי במדיניות החוץ הביא לשיתוף פעולה בתחומים רבים: כלכלה, טכנולוגיה, תרבות וכד'.
היום הצדדים מייחסים חשיבות רבה למאבק בטרור חוצה גבולות. יש לציין את התפקיד החשוב שיש ליחסים החמים בין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לבין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. שתי המדינות מדגישות את החשיבות הרבה של הגשר התרבותי בין המדינות הודות לקהילה היהודית ברוסיה ולקהילת דוברי הרוסית בישראל מאז העליה הגדולה בשנות ה-90.
אז מדוע בכל זאת, בישראל נוהגים לחשוב שרוסיה מעדיפה לקדם יחסים עם מדינות וארגונים ערביים ולא עם מדינת ישראל? הדבר הרגיש במיוחד עבור הישראלים הוא הקשר בין רוסיה לארגון חמאס. כן, בישראל לא תמיד מבינים שיותר מ-10 אחוזים מאוכלוסיה הרוסית היא מוסלמית. דבר זה הופך את רוסיה למדינה בעלת משקל משמעותי בעולם המוסלמי. יותר מזה, המגזר הזה נוטל חלק חשוב במדיניות הפנים של רוסיה, והפגנות לתמיכה בבני הרוהינגיה שנערכו במוסקבה ובערים אחרות, ותגובתם המתונה של השלטונות לאירועים אלה מעידות על כך.
שאלת היוקרה הרוסית
יש להוסיף שרוסיה מעוניינת בתהליכים במזרח התיכון בנושא הביטחון. אי יציבות באזור עלולה להוביל לחדירת המחבלים לקווקז, הדומה לאותה החדירה שקרתה במהך שנות ה-90 באזור צ'צ'ניה. במה שנוגע ליחסים עם ארגונים פלסטיניים כולל חמאס, רוסיה עושה כל מה שביכולותה כדי להחיות את תהליך השלום ולהקים מדינה פלסטינית; לרוסיה התמיכה הזאת הינה "שאלת יוקרה", שחוץ מזה תורמת לקידום היחסים עם מדינות ערב. מצדם, הפלסטינים רואים ברוסיה מדינה יחידה שמוכנה לסייע להם להקים מדינה, ורוסיה משתמשת בזה כדי לקדם את האינטרסים שלה באזור ובקהילה הבינלאומית.
בסופו של דבר יש להדגיש כי רוסיה שואפת לפרק סופית את התלות בין שיתוף הפעולה הכלכלי והתרבותי עם ישראל לבין תהליך השלום, ובישראל מבינים את זה. ישראל חשובה לרוסיה כגשר בינה לבין מדינות ערב וקודם כל בינה לבין ארצות הברית, וכמקור של השקעות וטכנולוגיה. עם זאת, רוסיה לא תנתק באופן דרמטי את יחסיה עם מדינות ערב כתנאי לשיתוף פעולה עם ישראל, הרי העולם הערבי רואה היום ברוסיה מעצמה עולמית בסדר גודל של ארה"ב לפחות בהקשר למתרחש במזרח התיכון. המבצע הצבאי בסוריה שרוסיה החלה לפני שנתיים רק מחזק את הערכה שרוסיה תמשיך לשחק תפקיד חשוב במזרח התיכון וישראל תוכל תמיד להיות זאת שתמצא דלת פתוחה במוסקבה.
רוסיה חזרה למזרח התיכון כי יש לה אינטרסים חדשים משלה, קודם כל מבחינת הביטחון. איננו יכולים לדבר על "מסורת של ברית המועצות" במדיניות החוץ של רוסיה אלא לדבר במונחים של עידן חדש, מדיניות חדשה ודור חדש שקרוב מאי פעם לדור החדש במדינת ישראל.
הכותב בעברית: גנדי בוגדנוב Gennady Bogdanov, סטודנט לתואר שני באוניבריסטה ליחסים הבינאלומיים במוסקבה MGIMO. חוקר בתחום יחסי ישראל-רוסיה ומלמד עברית לסטודנטים במוסקבה.
לתגובות: bogdanov.g.n@my.mgimo.ru