חוק הדגל של ישראל ביתנו, הקובע עונש מוות למחבלים, צפוי לעלות ביום ראשון הקרוב לדיון בוועדת השרים לחקיקה. החוק נועד להרחיב את השימוש בעונש מוות כלפי מורשעים בעבירות טרור, אך יו"ר הסיעה ח"כ רוברט אילטוב, שמוביל אותו בגיבוי יו"ר מפלגתו שר הביטחון אביגדור ליברמן, לא צריך ללכת רחוק בהיסטוריה כדי לנבא מה תהיה גורלה של חקיקה כזו - לפני יותר משנתיים, כשסיעתו הייתה באופוזיציה, הצביעו 94 חברי כנסת נגד הצעה דומה שהגיש ח"כ לשעבר שרון גל ורק שישה חברי הסיעה הצביעו בעד.
ב-20 השנים האחרונות הוצעו כמה הצעות חוק שדורשות להחיל עונש מוות בתנאים מסוימים. כולן, ללא יוצא מן הכלל, נבלמו משום שלא נתמכו על ידי הממשלה. בחודש יולי, מאז הפיגוע בבית משפחת סלומון בחלמיש, הדרישה להטיל עונש מוות על מחבלים חזרה שוב לסדר היום.
חברי כנסת ושרים בימין, ובראשם ישראל כץ, נפתלי בנט וליברמן, החלו להציג את הדרישה להטיל עונש מוות על עומר אל-עבד, המחבל שרצח את שלושת בני המשפחה - יוסף, אלעד וחיה. אל דרישתם הצטרף אחרי כשבוע גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר במהלך הניחום אצל המשפחה כי "זה דבר שהגיע הזמן לעשות".
עם זאת, אחרי שנים של ניסיונות, שרי הקבינט המדיני-ביטחוני יודעים כבר שכדי להטיל עונש מוות לא צריך בכלל חוק חדש. כבר היום, צו הוראות הביטחון בשטחים מאפשר להטיל עונש מוות על מחבל אם ההחלטה בנושא התקבלה פה אחד על ידי הרכב השופטים.
מסמך שהוכן על ידי הלשכה המשפטית של הכנסת ב-2013 העלתה כי בתי הדין הצבאיים גזרו עונש מוות לפחות בשמונה מקרים. במרביתם, השופטים גזרו את העונש מבלי שהתביעה הצבאית תדרוש אותו, ובסופו של דבר - העונש הומתק בערעור.
בחודש מאי אשתקד, כשליברמן ניהל משא ומתן קואליציוני על כניסתו לממשלה, הוא דרש שאחד מסעיפי ההסכם יהיה נושא עונש מוות למחבלים. ליברמן ונתניהו הגיעו לסיכום ולפיו חוק השיפוט הצבאי יעבור שינויים ויידרש רק רוב מבין שופטי ההרכב הצבאי במקום החלטה פה אחד.
הנושא הגיע לפתחו של הקבינט ובישיבה התברר כי אין כל מגבלה חוקית על עונש כזה, והבעיה היא מדיניות התביעה הצבאית שאינה מעוניינת ליטול על עצמה את האחריות לצעד חריג שכזה, ולכן נמנעת ממנו. שר בכיר הסביר אז כי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אמר כי אם המדיניות של הקבינט תשתנה - ההנחיה לתביעה צבאית תינתן בכפוף אליה.
מדיניות לא עקבית
עיון בהחלטות הממשלה מגלה שמאז סוף שנות ה-70 לא התקבלה אף החלטה רשמית על מדיניות בנושא. הפעם האחרונה שבה התקבלה החלטה מדינית הייתה ב-1979, אז נקבע שהתביעה הצבאית תהיה רשאית לדרוש עונש מוות בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה והגורמים המדיניים. להחלטה זו קדמו כ-15 שנה של מדיניות לא עקבית.
באוקטובר 1967 הממשלה החליטה להורות לתביעה הצבאית לא לדרוש עונש מוות, והיא דבקה בהחלטה זו גם חמש שנים אחר כך כשאחרי הטבח בנמל התעופה בנמל התעופה בן גוריון ב-1972 התעוררה דרישה להטיל עונש מוות על הטרוריסט היפני קוזו אוקמטו, שעמד מאחורי הפיגוע.
ב-1976 הקימה הממשלה ועדה סודית שתתיר לתובע הצבאי לדרוש עונש מוות אך ההחלטה גררה ביקורת ציבורית ובעקבותיה שונתה שוב, להחלטה הרשמית האחרונה בנושא - שאמנם התירה את דרישת עונש המוות, אך לא חודדה או אושררה מזה יותר מ-30 שנה.
מצדדי החלת עונש המוות טוענים כי מדובר בגמול ראוי למחבלים צוררים שירתיע אחרים מלבצע פיגועים נוספים. אולם, במערכת הביטחון יש שמערערים על היעילות של העונש כאמצעי מרתיע או מעניש, ומזהירים כי עונש מוות רק יגביר את המתיחות וטומן בחובו סכנה של הידרדרות ביטחונית.
גם במערכת המשפטית מסתייגים מעונש מוות, בין היתר לנוכח העובדה שמרבית המדינות המערביות הדמוקרטיות - מלבד ארצות הברית - ביטלו את עונש המוות בעשורים האחרונים. עם זאת, בקרב שרי הימין ישנה גישה רווחת שזה עונש ראוי והולם שצריך וכדאי להשתמש בו - במקרים מיוחדים כמו רצח משפחת פוגל ומשפחת סלומון בחלמיש.
דיוני הקבינט המרתוניים שנערכו בימים שאחרי הפיגוע בבית משפחת סלומון בחלמיש הוקדשו בעיקר למתיחות הנמשכת בהר הבית ולמשבר עם ירדן, והנושא לא נידון. חרף ההצהרות התקשורתיות של נתניהו ושל השרים, ההחלטה המדינית טרם התקבלה, ויש מי שמטילים ספק גם הפעם בסיכוייה של הצעת חוק פרטית שמבקשת לעשות שינוי משמעותי בסוגיה.