הקפיצה הגדולה קדימה: נשיא סין לא מסמן יורשים - והופך לשליט כל יכול

המראה יכול היה להיות זהה לחלוטין פעם, אולי למעט העובדה שכיום הוא בצבע. האולם הגדול של העם, מלא בשורות שורות של אפראטצ'יקים המוחאים כף בצייתנות למשמע נאומו החדגוני של המנהיג, דגלים אדומים מתנפנפים, מס שפתיים למנהיגים הקודמים הדגולים והתואר מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית. בדיוק התואר שהיה לחבר סטלין. כמו שכבר אמר מאו דזה דונג – המפלגה חייבת לשלוט ברובה, לא הרובה במפלגה.

מאו, מייסדה של סין הקומוניסטית, הוזכר השבוע בכותרות שוב ושוב, אחרי שהנשיא הנוכחי שי ג'ינפינג הגיע למעלתו - לקרדו של חוקת המפלגה הקומוניסטית הסינית הוכנס העיקרון, כמעט אפיפיורי בסמכותו ואולי יותר מכך, "הגותו של שי ג'ינפינג על סוציאליזם עם מאפיינים סיניים לעידן חדש". וזה כלל לא משנה שהדבר האחרון שאפשר לאמר על סין של ימינו הוא שהיא קומוניסטית.

הגותו של שי היא עתה חלק ממערכת האמונה של המדינה המאוכלסת בעולם והכלכלה השנייה בגודלה בעולם, מעצמה הממשיכה לחתור בשקט במחשבה לטווח ארוך לעמדת דומיננטיות רבה עוד יותר.

שי, שכבר כיום הוא מנהיג בלתי מעורער ורב עוצמה מועלה לכן הגבוה שעליו נמצאים בסין עוד שלושה בלבד: מאו דזה דונג, המנהיג המיתולוגי, ויורשו של מאו, האיש שחולל את המהפכה הסינית השנייה והחשובה אולי יותר – דנג שיאופינג. ההבדל הגדול – השניים הראשונים זכו לכך שהגותם תעוגן בחוקת המפלגה אחרי מותם, ואילו שי בחייו. בתרבות של סמלי שלטון ושל רמזים דקים זהו הבדל משמעותי.

הכינוס ה-19 של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ננעל, הצירים מתפזרים. כמה הוחלפו בצמרת, רבים יותר במעגלים הנוספים, כמקובל. ואולם, בניגוד לעבר לא סומן מיד בתום הכינוס מי יהיה היורש המיועד לשי, כשהוא יסיים את כהונתו השנייה בשנת 2022. שי, כך נראה, מתכנן להישאר בסביבה עוד זמן רב, להמשיך ולמשוך בחוטים.

גם לכך יש תקדימים. דנג הנהיג את המהלכים המהפכנים ביותר בתולדות סין כשהוא היה רק יו"ר הוועדה הצבאית של המפלגה הקומוניסטית, ויו"ר איגוד הברידג' הסיני. סטלין היה "רק" מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. תארים הם חשובים, אבל לא מהם נובעת ההשפעה והעוצמה.

במשך אלפי שנים, סין הייתה הממלכה התיכונה, מקור התרבות והמנהגים של מזרח אסיה, מדינה ששלחה לים מאה שנה לפני כריסטופר קולומבוס צי שבו היו 70 אוניות, שכל אחת מהן גדולה יותר משלוש האוניות של קולומבוס גם יחד. ממלכה שבה הומצאו המצפן, הנייר ואבק השריפה. אבל היא שקעה וקפאה על שמריה. כשהאירופים הגיעו עם ציי מלחמה, תותחים ונשק חם, הם החלו לבתר את האימפריה.

מלחמת האופיום הראשונה, שפרצה ב-1839 כי האנגלים רצו להאביס את סין באופיום – מישהו הרי צריך לקנות את תוצרת האופיום של חברת הודו המזרחית המגדלת אותו בהודו ואפגניסטן - הייתה תחילת התקופה המדממת של סין.

אחריה התרחשו מלחמת האופיום השנייה, עלייתה של יפן, דיכוי מרד הבוקסרים, עידן אילי המלחמה, מלחמת העולם השנייה – שבה רק לברית המועצות היו אבדות יותר מסין. לסין היו במלחמת העולם השנייה יותר הרוגים מגרמניה ויפן גם יחד.

עם תבוסת הקוומינטנג הלאומניים, החל עידן מאו האלים, שבו ניסה המנהיג הקומוניסטי להפוך במהלומה אחת מדינת ענק מפגרת טכנולוגית למעצמה תעשייתית. סטלין הצליח בכך כי ברוסיה הייתה תשתית. מאו נכשל – ולא כי לא ניסה.

עשרות מיליונים מתו ברעב ב"זינוק הגדול קדימה" לבדו בסוף שנות ה-50. ולקראת תום ימי מאו, כשניסה לשוב ולכבוש את השלטון, באה מהפיכת התרבות. במאה וחמישים שנה מתו יותר מ-150 מיליון סינים באלימות, שהשתוללותה תמה רק עם מות מאו בשנת 1976. מאו הושם בפנתיאון, דיוקנו משקיף על בייג'ינג – ועל סין כולה, הגותו משוננת בצייתנות – אבל סין של היום אינה עוד סין של מאו. היא סין של דנג.

דנג שיאופינג, צעיר ממאו, ידיד, שותף לדרך – כולל פשוטו כמשמעו, הם צעדו יחד במסע הארוך המיתולוגי, ולימים יריבו האידיאולוגי והמעשי. האדם שאמר עוד בשנת 1961 – "לא משנה אם החתול הוא שחור או לבן. אם הוא תופס עכברים, הוא חתול טוב". כלומר, דנג הודה שהמטרה היא החשובה, לא הדוקטרינה. מותר לזנוח את האידיאולוגיה הקומוניסטית למען שגשוג המדינה ואזרחיה. דנג שילם על דברי הכפירה הללו, ולא פעם – האיש, עוף החול של סין, הודח והוחזר שלוש פעמים.

בפעם האחרונה, אחרי מות מאו, הוא החל את עידן הרפורמות. להסב את המדינה הענקית והכושלת כלכלית ממסלולה. הוא ביקר בסינגפור והחל לשלוח אליה אלפי סינים צעירים. הוא נסע לארצות הברית – ושם ביקש לבקר במרכז החלל, מטה קוקה קולה ומטה בואינג.

סדר העדיפויות של דנג היה ברור. והוא הסתכל קדימה: בשנת 1987, בגיל 84, הוא כתב מסמך כיצד על סין להיראות בעוד 70 שנה. אילו אבני דרך היא צריכה לצלוח כלכלית וחברתית. והיא עומדת בינתיים במשימה, בעצם מקדימה את לוח הזמנים.
מאו ודנג נולדו לאיכרים, בכפרים שבהם איכר שהיה נרדם בשנת 0 או אלף לספירה ומתעורר בשנת לידתם היה מזהה בקלות את המקום. הם מתו בעולם של טלוויזיה, פצצות מימן, טיסה לחלל ומחשבים.

סין כמעט ושבה לקומוניזם דכאני בנוסח הישן כשדנג היסס בזמן מרד הסטודנטים בכיכר טיינאנמן. אבל בסופו של דבר הוא שלח את הטנקים, המחאה דוכאה. בברית המועצות, בדיוק באותו זמן, מיכאיל גורבצ'וב היסס. דנג ראה אלימות כל ימיו, וגורבצ'וב משל במדינה קורסת, והוא עצמו לא היה איש דמים כסטלין, או לאוניד ברז'נייב.

כמעט 30 שנה אחר כך שתי המדינות הגיעו כמעט לאותו מקום – אוטוריטריות ברזל. רק שהמשטר הסיני חזק יותר, מצליח לא פחות בלי לעורר אויבים וטינה כמו האיש בקרמלין.

דנג עוד הספיק להשיג את השבת חבלי המולדת – הונג קונג ומקאו, להעלות את סין על המסלול שבו היא צועדת בביטחה עד היום. ואחריו המשיכו את המורשת שלו, לא של מאו, ג'יאנג דזה מין, חו ג'ינטאו, ושי ג'ינפינג. ג'יאנג וחו עדיין בחיים, אבל בתום כהונתם הם פסעו הצידה, והותירו את הבמה כמקובל ליורש.

במסורת השלטונית הסינית של המאה ה-20 מעולם, אפילו לא למאו, לא הייתה מקבילה לשלטון היחיד והעוצמה המוחלטת של סטלין או היטלר. למאו היתה אופוזיציה, לעתים רבת עוצמה, שהדיחה אותו למעשה אחרי כישלון הזינוק הגדול קדימה. לדנג הייתה אופוזיציה, וגם לממשיכיו. חילוקי הדעות כמיטב המסורת של מפלגות קומוניסטיות ותרבות סינית היו לעתים מרומזות – שום דבר הדומה נניח לקטטות הפומביות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עם סנאטורים ממפלגתו שלו, אבל אף אחד מהם לא היה קיסר. רחוק מכך.

וכעת שי, נשיא סין, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, מצטרף אל הפודיום הנישא של בעלי הגות, לצד מאו ולצד דנג. הוא ממשיך את המסע הארוך של סין מאז מות מאו – שגשוג כלכלי, מאבק ציבורי בשחיתות ושיפור איכות הסביבה הקורסת, גורמים הפוגעים באוכלוסייה הסינית.

הגורם המכריע בכל מאבק, בכל מקרה – שמירה על יציבות. לא לחזור לימי עידן אילי המלחמה, התוהו ובוהו של מאו. מדינה שבעה, מרוצה הצועדת קדימה יחד. האתגרים רבים – לאומיות ובדלנות, אוכלוסייה מזדקנת, סביבה אסטרטגית לא פשוטה – החל בקוריאה הצפונית והמשך ברוסיה והודו. שי ביצר סופית את מעמדו – ומתכוון להמשיך לחמש השנים הבאות, כנראה מעבר להן.

לפני 30 שנה בלבד קונן המערב על מעצמה אסייאתית העומדת לכבוש את העולם. מומחי כלכלה ושיטות ניהול נהרו אליה ללמוד. ספרים נכתבו כיצד המדינה העולה תהפוך את ארצות הברית למושבה שלה למעשה, כיצד עודפי ההון העצומים שלה הם הנשק שלה. המדינה הזו היא יפן. איש לא ראה אז, כשסין רק החלה להתאושש מהחורבן שמאו המיט עליה, את הפוטנציאל שלה. שי כעת הוא הרביעי בשורת מנהיגים מצליחים, חכמים, שכל אחד מהם ממשיך את מורשת קודמו ומוסיף עליה בדרך אל היעד.

עברו 30 שנה, והאמרה של נפוליאון, שלפיה "סין היא ענק ישן, וכשהענק יתעורר העולם כולו ירעד", מתחילה להתממש. סין אמנם מעדיפה את החיוך וההסכמה, אך העולם אכן מתחיל לרעוד.