פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אוהבי אדם בקליפה ריקה | אראל סג"ל

      כשהמצלמות כבות, קפוצי תחת חמוצים המתהדרים באהבת אדם מתגלים כתרגיל יח"צ עלוב. את הפליטים הם כולאים בחדרים ללא אוויר, ומאכילים אותם באוכל שלא היו נותנים לכלביהם. ואם כבר קליפות ריקות, מי הוציא 6 פאקינג מיליון שקלים על פתק עם קלישאות?

      טוביה טננבאום הוציא ספר חדש, ספר מרתק בעיני בשם "שלום פליטים!". ספר מסע המתעד את קליטת פליטי המזרח התיכון בערי גרמניה, במתקנים שונים ומשונים שאולי נכון יותר לכנות אותם מתקני כליאה. זהו הפרויקט של אנגלה מרקל שעלול לפרק את אירופה. ביד אמן קלילה ומשעשעת, טננבאום משרטט לקורא את התובנות, את המחיר של פרוגרסיביות חלולה אבל בלי לדחוף לגרון מסקנות. מכיוון שאף לא עיתונאי אחד כתב ביקורת על הספר, נחצוב אנחנו בהר השתיקה.

      גילוי נאות. אני אוהב את טוביה טננבאום. הוא מצחיק אותי. הוא מרתק אותי. הוא שמן. והוא שמן בלי ייסורי מצפון. הוא נהנה מזה. כי הוא אוהב לאכול, לשתות ולעשן. והוא יודע לכתוב. ולמרות ששמאלנים אוהבים לכנות אותו פשיסט גזען - ואני זוכר איך אלונה קמחי כתבה עליו "את טננבאום הזה הגיע הזמן לעלות על המוקד. יש לי כמה ידידים בלוד שישמחו לעשות את העבודה השחורה וסאלמאת בחולות של ראשון" - טננבאום הוא אחד האנשים הנחמדים והנעימים בסביבה.

      טוביה טננבום (מערכת וואלה! NEWS , איזי טננבום
אהוד עזריאל מאיר)
      אחד האנשים הנחמדים והנעימים בסביבה. טוביה טננבאום (צילום: אהוד עזריאל מאיר)

      בניגוד לקפוצי התחת החמוצים, שמרוב אהבת אנושות שונאים בני אדם, טננבאום דווקא אוהב בני אדם ולא רעיונות חלולים על אוניברסליזם. מכל הדתות, הצבעים, הגזעים והמינים. והנה, למרות שטננבאום כמו כל אדם ריאלי רואה באסלאם הקיצוני על גרורותיו סכנה ברורה ומידית, הוא אינו שונא מוסלמים. להפך, מדפי הספר המתעד את חווית הפליטים בגרמניה נושבת רוח הומנית, אמפתית. טננבאום לא קונה בולשיט.

      אחת התובנות החשובות בספר נוגעת בציפור נפשם של אלה הקוראים לעצמם ליברלים, פרוגרסיביים, שמאל, אוהבי אדם וכו'. אלו שיום וליל גאים בדאגתם, בחמלתם, באהבתם לשונה, לזר לאחר, כמו למשל לפליט האסלאמי, הם הרי יעשו הכל כדי לעזור. לא? אבל מה קורה כאשר המצלמות כבו והמיקרופונים נדמו. מה קורה כשהשער נסגר במרכז הפליטים, למשל, האנגר מטוסים ענק מחולק לתאים המופרדים בסדינים, בחום בלתי אפשרי של אוגוסט. בלי מזגן. מה קורה כשעין הזולת לא רואה ולא שומעת?

      כפי שטננבאום משרטט בספר, בתיעוד רגיש לפרטים ולבני אדם, ברגע שהמצלמות כבו, אוהבי האדם מתגלים בקליפתם ריקה כתרגיל עלוב ביחסי ציבור. את פליטי אהבתם הם כולאים בחדרים ללא אוויר, מאכילים אותם מה שלא יאכילו לכלביהם, אוסרים על זרים להתקרב ומכריזים על עוצר בלילות ואז יושבים ומסתכלים כיצד פליטים אלה דוקרים אחד את השני בלילות ארוכים ומיוזעים. הם כמובן לא טורחים להפריד בין יריבים ותיקים, הרי כל הערבים אותו דבר.

      מרכז חלוקת מזון במוגדישו, סומליה, 25 בפברואר 2017 (AP)
      מאכילים אותם מה שלא יאכילו לכלביהם, ומכריזים על עוצר בלילות (צילום: רויטרס)

      הגרמנים מבקשים לפתור את רגשי האשמה המובנים שלהם באמצעות מחווה ריקה. הפליטים נכנסים אבל גורלם בגרמניה, כליאה. ויש כמובן גם את השקרים שהפוליטיקאים שלהם מספרים, במיוחד אלו משמאל. כן, הם אומרים, אנחנו הבאנו להצבעה בבונדסטאג הצעות חוק כנגד ההסכם של מרקל עם ארדואן. אך כאשר הם נשאלים לפרטים של מתי ומה בדיוק היו הצעות חוק אלה לפתע מתגלה שלהד"ם. הם לא הציעו דבר ולא אמרו דבר.

      וכמובן הנקודה היהודית, בימים אלו כשהגרמנים כ"כ גאים בהומניות שלהם, איך שהם יותר טובים מכולם, הם לא שוכחים להזכיר את ההבדל בינם, טובי האדם, והיהודים, תתי האדם. וכמה רעים היהודים שרוצחים בפלסטינים. האם שכחו היהודים את חובתם המוסרית לנכבשיהם? והאם שכחו היהודים את אשר אמר ישו, לתת את הלחי השניה? נהדר, גם מנקים מצפון על הפשע הגדול בתולדות המצפון וגם מקבלים היתר מוסרי להאשים את הקרבן. שווה קריאה.

      קלישאה ב6- מיליון שקלים

      ולעניין אחר. השבוע התבשרנו כי שני פתקים שכתב אלברט איינשטיין לנער שליחויות בטוקיו 1922 נמכרו ב-1.5 מיליון דולר בירושלים 2017. איינשטיין היה די מרושש אז וכשנער השליחויות נכנס לחדר לא היה לו כסף לטיפ אז הוא העביר לו פתקים עם חתימתו. באחד "חיים צנועים ופשוטים יגרמו ליותר שמחה מאשר המרדף אחרי הצלחה וחוסר המנוח המתמשך המלווה לכך". בשני: "אם יש רצון, יש דרך". הרבה כסף בשביל קלישאות.

      אספני ממורביליות הם עם מיוחד. המניע הנפשי לאספנות, השריטה הספציפית מרתקת. כי אם תרשו לי פסיכולוגיה בגרוש, סוג האספנות, התחום, האובססיה המסוימת מעידה על מסתרי נפשם. כל נפש ותשוקתה. אני מודה שקל לי להבין אספני רוי ליכטנשטיין או פיקאסו. פחות מתחבר לאספני חתימות למשל, או פתקי סלבס היסטוריים. אני מבין איכשהו את המוטיבציה להתחבר אל האישיות ההיסטורית, להתאבק בגדולתה באמצעות רכישת פתק עם קלישאה אבל פאקינג מיליון וחצי דולר?

      פתק שכתב אלברט איינשטיין ונמכר במכירה פומבית בירושלים, אוקטובר 2017 (רויטרס)
      קשקושים במיליון וחצי דולר. נוסחת האושר של אינשטיין

      שום דבר אגב לא חדש. באירופה של ימי הביניים למשל, שיירים מקודשים היו להיט היסטרי. מסדרי נזירים סחרו בכפיסי עץ מהצלב הקדוש, במסמרים חלודים שפילחו את גוף המשיח. בוקצ'יו מספר ב"דקמרון" על נזיר בשם האח צ'יפולה שמכר נוצה מכנפי המלאך גבריאל. נוצה שנשרה בחדרה של הבתולה מרים ממש בשעת ההתעברות האלוהית. מתועדת אפילו עסקה בה מכר נזיר פרנציסקאני ענף מהסנה הבוער של משה. שרוף, שרוף אבל יד ראשונה מנזיר. ז'אן קלווין הרפורמיסט, אבי הקלוויניזם קבע כי נוכח המספר העצום של כנסיות הטוענות כי הן מחזיקות בפיסות עץ מהצלב, מדובר במספיק עץ כדי לבנות ספינה בינונית.

      אגב, גם למוסלמים יש עניין עם שיירים ביולוגים או אביזרים בעלי חשיבות היסטורית. במיוחד לטורקים. אם יזדמן לכם לבקר בארמון טופקאפי באיסטנבול, אז במגדל הצדק תוכלו לבקר תצוגה מרתקת. ראשו של יוחנן המטביל, החרב של עלי, שיער מזקנו של מוחמד. המטה של משה, הטורבן של יוסף, החרב של דוד והשיא כמובן, הסיר של אברהם.

      מרים הבתולה (ShutterStock)
      חבל שהפסיקו להתעסק בערלה של ישו

      היהדות להבדיל, לפחות על פי תו התקן המקורי, מתנגדת להגשמה בסגנון מקברי. המוות טמא. אמנם לא חסרים אנו משתטחי קברים, גומעי מים קדושים ומלחכי אדמו"רים ובאבות, אבל בגדול לא שמעתם על טייקון שמחזיק שערה מהשפם של דוד המלך.

      נסיים כמובן בפריט האספנות המרתק ביותר, וגם כזה שזכה לעניין תאולוגי מיוחד, פריט שהוא כמובן נושא חיבורו המונומנטלי של התאולוג וספרן הוותיקן , ליאו אלטיוס: "De Praeputio Domini Nostri Jesu Christi Diatriba". ובתרגום מלטינית: "דיון בערלה של אדוננו ישוע המשיח". אכן, על הערלה של ישו נכתב חיבור בוותיקן. ליאו גרס במאמרו המלומד כי הערלה של ישו הפכה לטבעות סביב הכוכב שבתאי בשעה שישו נכנס לגן עדן. מעבר לריספקט הברור נוכח הגודל הגרנדיוזי, ליאו לקח את גורל הערלה לכיוון השמימי כי יש לציין שבאותה עת היו בעולם הנוצרי שמונה עשר מקומות שונים, כנסיות מנזרים וכו', שטענו בתוקף שהם מחזיקים בערלה הפיזית של ישו. מספר 19 טען כי הערלה משמשת כטבעת נישואין בלתי נראית על אצבעה של סנטה קטרינה מסיינה, שעל אף התכשיט הנועז, הייתה טיפוס אדוק מאוד שהתמסרה לטיפול בנכים זקנים וכו'. רק במאה העשרים, נוצרים הפסיקו להתעסק בערלה של ישו. חבל.