בשביל אילן זילפה תן הוא מחזה שגרתי. הוא גדל וחי בבית שאן ואוהב לטייל הרבה בשטחים הפתוחים שליד העיר. "התנים הם חלק מהטבע", הסביר, "כבר 30 שנה שאני מטייל באזור ואף פעם תן לא הסתכל לי בעיניים. כשהם רואים בן אדם הם מיד מסתובבים ונעלמים". אלא שבשבת האחרונה התן ואילן הסתכלו זה לזה בעיניים, ממרחק של סנטימטרים, תוך כדי ששיני התן נעוצות עמוק ברגלו.
"בסביבות 17:30 הלכנו עם הילדים, כהרגלנו, למתקן משחקים בכניסה לעיר, סמוך לערוץ נחל חרוד", שיחזר. "הילדים שיחקו על המתקנים, והמבוגרים ישבו בצד ודיברו. פתאום ראיתי תן מתקרב, והבנתי שקורה כאן משהו לא רגיל: הוא לא פחד והמשיך להתקרב לילדים. גם צעקות וניסיונות להבריח אותו לא השפיעו עליו, ואני כבר הבנתי שהוא כנראה חולה בכלבת. חיה חולה מתנהגת באופן משונה".
ערב קודם לכן, כמה קילומטרים מזרחה משם, תקף תן ילד בן 8 באתר התיירות גני חוגה, ואילן חשש שמא גם התן הזה יתנפל על אחד הילדים. הוא חצץ בינו לבינם, ואז התנפלה עליו החיה ואחזה בכוח ברגלו. "התחלתי להרביץ לו וגם חבר שלי בא לעזרתי. התן היה ממש בטירוף ולא עזב אותי. היה לו מבט מפחיד בעיניים", סיפר. המפגש הסתיים בפציעות נשיכה כואבות ובסדרה כואבת של זריקות חיסון נגד כלבת.
את החוויה המפחידה של אילן עברו בשבועיים האחרונים ארבעה בני אדם נוספים באזור בית שאן. בכל המקרים היו אלה תנים שהתנפלו על בני אדם ונשכו אותם, ובכולם העלו בדיקות מעבדה כי החיות היו נגועות בכלבת. גם ביישוב מסעדה שבצפון רמת הגולן ננשך אדם על ידי תן נגוע, לאחר שניסה להפריד את החיה המשתוללת מכלביו. למקרים אלה מצטרפים מקרי נשיכות נוספים של תנים חולים מאז תחילת השנה.
נגע הכלבת לא מרפה מצפון הארץ כבר קרוב לעשור, ויש המנבאים כי המגמה רק תגבר. "הבעיה תלך ותחמיר", אמר פרופסור יורם יום-טוב, מהזאולוגים הבכירים בישראל, לוואלה! NEWS, תוך שהוא מזהיר מ"אדישות" של הרשויות להתפרצות. "המחלה לא הגיעה לתל אביב או לירושלים. באזור פארק הירקון מסתובבים הרבה תנים. כשהכלבת תגיע לשם, כנראה יימצאו התקציבים הדרושים להתמודדות עם הבעיה, או שחלילה, זה יקרה רק אחרי שמישהו ימות", הדגיש.
שישה וחצי מיליון חיסונים שפוזרו מהאוויר
מחלת הכלבת היא חשוכת מרפא ונגרמת על ידי נגיף שמועבר ברוק, בעיקר דרך נשיכה. מרגע הופעת הסימנים הקליניים הראשונים בבני אדם או בבעלי חיים, אין אפשרות להציל את החולה, והמוות הוא ודאי. ניתן למנוע את המחלה בבעלי חיים בחיסון הניתן מבעוד מועד, ובבני אדם באמצעות חיסון לאחר חשיפה לנגיף.
הפעם האחרונה שבה מת אדם בישראל מכלבת הייתה בשנת 2002, אז נדבקה אישה במחלה בעקבות נשיכת חתול באזור ירוחם. בשנת 1997 מתו שלושה בני אדם מכלבת, ובהם חייל שננשך על ידי חיית בר בעת שישן במאהל צבאי ברמת הגולן. החייל לא חוסן לאחר המקרה ומת בייסורים כעבור חודשיים.
מאז, למרבה המזל, לא אירעו בישראל מקרי מוות נוספים מכלבת, אך המחלה עוד אתנו, ובעוצמה גבוהה. ד"ר מיכל כהן-דר, רופאת מחוז הצפון במשרד הבריאות, זוכרת היטב את מותו של החייל ומבהירה כי המדיניות שלה היא "אם יש ספק, אין ספק". לדבריה, "הכלבת לא עזבה אותנו. היא כל הזמן פה ואני לא לוקחת שום סיכון, בעיקר כשמדובר בילדים". ואכן, לפני כמה שנים חוסנו כ-200 תלמידי בית ספר בבית שאן, לאחר שליטפו כלב נגוע. "ככל שגדל מספר בעלי החיים הנגועים, גדל גם הסיכוי שנפספס אדם שנדבק", הסבירה.
הצעד המרכזי למאבק בהתפשטות המחלה הוא פרויקט החיסון האוראלי שאותו מיישמים רשות הטבע והגנים ומשרד החקלאות. מדובר בחיסון שמיועד לשועלים ותנים והוא ניתן באמצעות פיזורם מהאוויר של פיתיונות שמכילים את החומר המחסן. הפיתיונות, המושלכים מכלי טיס קלים, נראים כקופסאות גפרורים קטנות בצבע חום והן בעלות ריח המושך את השועלים והתנים. כאשר בעל החיים נוגס בהם, הוא מנקב שקית שבה נמצא החומר המחסן ואז מגיע התרכיב למגע עם ריריות הפה וגורם להתחסנותו. גודל הפיתיון מותאם לגודל וצורת הלסת, ויש ודאות גבוהה במיוחד שכאשר הוא ייאכל, בעל החיים יחוסן.
לדברי ד"ר רוני קינג, וטרינר רשות הטבע והגנים, מדי שנה מפוזרים בישראל, ובעיקר באזור הצפון, מאות אלפי חיסונים אוראליים. בשנה שעברה פוזרו 475 אלף חיסונים ומאז שנת 2000 פוזרו בישראל כשישה וחצי מיליון חיסונים. עם זאת, היו מקרים שבהם היה קושי לגייס את התקציבים הנחוצים לפרויקט החיסון.
בשעה שהחיסונים הביאו לירידה במספר השועלים נושאי המחלה, מסתמנת בשנים האחרונות מגמה מדאיגה: מתברר כי מרבית מקרי הכלבת נמצאו בכלבים או בתנים. השילוב של הזן הדומיננטי יותר בקרבם, ביחד עם הגידול באוכלוסיות שלהם בישראל, מעצים את הבעיה.
"אי אפשר להגיע באמצעות פיזור החיסון לכיסוי של 100%", הסביר ד"ר קינג. "המטרה שלנו היא לשבור את שרשרת ההדבקה. כלומר, להוריד את הסיכוי שתן נגוע יפגוש תן רגיש וידביק אותו. במקביל נעשה דילול של האוכלוסייה, אולם הדילול בפני עצמו אינו אפקטיבי". פרופסור יום-טוב מסכים: "כושר הרבייה של התנים גדול מאוד. תנה מגדלת מדי שנה כחמישה או שישה גורים".
אוכלוסיית התנים בצפון הפכה דומיננטית בשנים האחרונות. "קולות יללותיהם בצמוד ליישובים והמראה שלהם מחפשים אחר אוכל בין הבתים הפכו לשגרתיים", סיפר צלם הטבע דרור גלילי. גם אילן, שננשך באזור עמק בית שאן, אמר כי "התנים הפכו למראה שגרתי. הם נכנסים לשולי הערים בכמויות גדולות, וכבר לא מפחדים כמו פעם".
קשירת השקית לא מספיקה
מה שתורם יותר מכל לשגשוג שחווים התנים בצפון הוא כמויות המזון שבני האדם משאירים מאחוריהם. "בני אדם זורקים או משאירים בטבע אשפה אורגנית שמהווה מזון עבור חיות הבר", הסביר פרופסור יום-טוב. "מדובר בתוצרת חקלאית כמו תמרים, אבל בעיקר כזו שמכילה חלבון רב - בשר, עופות ודגים. יש טיפול לא נאות של הרשויות באשפה וכתוצאה מכך חל גידול באוכלוסיית חיות הבר. זה נובע מסיבות שונות: שחיטות ללא פיקוח וטרינרי או אתרי אשפה לא מגודרים, שבהם ניתן לראות לעיתים מאות שועלים ותנים".
גם ד"ר קינג הבהיר כי נושא הסניטציה הוא משמעותי ביותר בסוגיה. "רשות הטבע והגנים לוחצת על משרדי הממשלה הרלוונטיים לעסוק בנושא. רק אתמול נשלחו אלי תמונות מבית שמש שבהן רואים תנים אוכלים ליד פחי אשפה. כדי להקטין את אוכלוסיית התנים והשועלים, צריך למנוע מהם מזון". לדברי פרופסור יום-טוב, הדבר תלוי בכל אחד מאיתנו. "היום אנחנו מטיילים בטבע יותר מבעבר. המטיילים משאירים אחריהם פסולת ויש אפילו מקרים שבהם מאכילים בעלי חיים במודע".
גלילי, שנמצא לעתים קרובות בשטח, סיפר כי הבחין פעמים רבות במטיילים שמשאירים אחריהם שקיות אשפה עם מזון. "הם חושבים שאם הם קשרו את השקית הם התנהגו בסדר, אבל הם בעצם גורמים נזק", אמר.
לרשימת הגורמים לעליה במקרי הכלבת הוסיף פרופסור יום-טוב את מה שהגדיר כ"החלטה אווילית" של גלעד ארדן, כשהיה השר להגנת הסביבה, למנוע מפקחי רשות הטבע והגנים לירות בחיות מחוץ לשמורות הטבע ולגנים הלאומיים. לדברי מומחים, כלבי הבר הפכו לאוכלוסייה חדשה שהצטרפה לטבע הישראלי, ומעבר לנזק הכבד שהם גורמים כשהם טורפים חיות בר כמו צבאים ויחמורים, הם מהווים מרכיב משמעותי נוסף בהפצת הכלבת. "יש התרבות עצומה של כלבים משוטטים. את חלקם אנשים נוטשים, וחלקם חודרים ממדינות שכנות וזוכים כאן להגנה", הסביר פרופסור יום-טוב.
וטרינרים של חיות בית מותחים ביקורת על התקנה שלפיה אגרת רישיון הכלבת לכלבים לא מסורסים או מעוקרים עומדת על 370 שקלים. לדברי הווטרינרית ד"ר יפעת שמש, "זה סכום כספי שמרתיע בעלי כלבים שלא סורסו או עוקרו לבוא ולחסן את הכלבים שלהם. כשיש בעיה של כלבת צריך לעודד מתן חיסונים ולחפש תמריץ אחר שיגרום לאנשים לסרס או לעקר". ד"ר גיל שביט, וטרינר גם הוא, אמר כי "מדובר בהחלטה בעייתית. זה מעין קנס שמוטל על בעל כלב שלא סירס או עיקר את כלביו, וצריך להפסיק עם המדיניות הזאת".
ד"ר שלמה גראזי, מנהל השירותים הווטרינרים במשרד החקלאות, הסביר כי המטרה של מדיניות זו היא לעודד סירוס ועיקור ובכך להקטין את הסיכוי להמלטות נוספות, אך לדבריו, "יש לבחון את המדיניות".
בינתיים, כל עוד הכלבת כאן ומהווה חלק מחיי הצפון, המומחים מבקשים שלא לגשת ללטף בעלי חיים שאיננו מכירים. "אם חיה נשכה או ליקקה אותך, יש לשטוף מיד את המקום במים זורמים עם סבון ללא מטלית לחה ולפנות ללשכת הבריאות הקרובה. אם הנשיכה קורית בסוף השבוע או בחגים, יש לפנות לחדר מיון קרוב", הסבירה ד"ר כהן-דר.
ממשרד החקלאות נמסר כי "בתקופה האחרונה אנו עדים לעליה של אירועי מחלת הכלבת בכלבים באזור עמק המעיינות ועמק בית שאן. מחלת הכלבת ידועה ונפוצה בכל חלקי העולם מאז שחר ההיסטוריה האנושית. יש לחסן את חיות המחמד נגד המחלה אחת לשנה, החל מגיל שלושה חודשים. יש להימנע ממגע עם כלבים וחתולים משוטטים וחיות בר, ואין לאמץ בעל חיים משוטט, אלא לאחר בדיקה של רופא וטרינר. בנוסף, אין לאסוף חיות בר ואין להכניסן הביתה או לקרבם למקום ישוב. ולבסוף, אין לנסות להציל חיית בר חולה, כי היא עשויה להיות נגועה בכלבת".