ד' (כך בחר העיתונאי עמרי אסנהיים לכנותה) סיפרה לי על מה שקרה כעשור לאחר האירוע, בקיץ 1980. היינו אז חברים והתחייבתי שאשתוק כמוה, עניין לא פשוט לעיתונאי רעב בראשית דרכו. באותה ישירות כנה וכואבת שנחשפה לפני כשנה וחצי לצופי "עובדה" היא תיארה את המיטה שנשרה מקיר הלשכה, את פקודת האלוף העירום על הסרת המדים והסירוב לה, את ההסתערות, את ניסיון ההימלטות הנואש סביב שולחן הדיונים הצה"לי, את האיגוף, הלפיתה מאחור, ההכנעה, ההכרעה. כל מה שהשמיט אסנהיים שמעתי לפרטי הפרטים. אני יודע בדיוק על מה מכסות תחינותיה "די, גנדי. די, די, די".
תריסר שנים קודם לכן, בראשית נובמבר 1968, הצדעתי בגאון לאלוף רחבעם זאבי כשסקר במחנה ביל"ו את השורות של פלוגת המ"כים מגדוד הנח"ל המוצנח בסיום האימון המתקדם. יתכן שדילג אלינו ממפקדת פיקוד המרכז הסמוכה ששכנה אז ברמלה, ב"מחנה דני" - על שם הפלמ"חניק דני מס, מפקד שיירת הל"ה, שלימים יוסב ל"מחנה רחבעם" - על שם גיבור אחר. יתכן שבא מלשכתו בקריה, אולי אפילו שעה קלה לפני או אחרי "האונס הכפול". מנאומו המרטיט אני זוכר משפט יחיד "פגשתי בכם בארץ המרדפים, פגשתי בכם בסדרת הרעב בגולן", והוא שהגדיר את מערכת היחסים המופלאה שנרקמה אז בינינו.
המפגש "בארץ המרדפים" כיוון להסתערות על בקתה חשופה בצפון בקעת הירדן, בספטמבר אותה שנה. המחבלים שהסתתרו בה הפילו, זה אחר זה, שישה מלוחמי גדוד 50, המג"ד סא"ל משה פלס (סטמפל) וסגנו רס"ן דורון מנור (גכמן) בראשם. האלוף חבר לכוח החוד עם אקדח שלוף שנועד להמחיש את עוז רוחו והיותו חסין מפני כדורים. אלמלא הורחק על ידי מ"פ המסייעת יה-יה שנטל את הפיקוד, היה פורץ גם הוא אל גיא ההריגה וקורא "אחריי!" פגז תול"ר בודד שהמ"פ הורה לשגר ממרחק שלא על פי רוח מורשת הצנחנים, סיים את הקרב באחת.
"סדרת הרעב בגולן" היתה אימון הקיץ הגדודי, שבועות קודם לכן, כשמחדל אפסנאי השבית את אספקת המזון ללוחמים לשלושה ימים. בדרך מקרה, המכונית של האלוף זאבי עצרה לטרמפיסט משלנו, האלוף דובב את החייל ועוד באותו יום טיפסה לרמה שיירה עמוסה בכל טוב הארץ. מאז היה ברור לכל, כי גנדי הוא הוועד למען החייל.
כשסילבי קשת כתבה בידיעות אחרונות על מעללי "החנרל המקסיקני קסטאנייטאס" עם גינוני השררה, הנצלנות הצינית והנהנתנות המושחתת, התיאור בהחלט לא הלם את גנדי שלנו. לווידוי של העבריין טוביה אושרי על הפקודה של ידידו האלוף "לטפל בה" ותרגומה לפיצוץ מטען חבלה על סף דלתה של קשת, נחשפנו רק כעבור 45 שנה, ב"קשת".
צעירים היינו. הלכנו שבי אחר הסייר הנועז שחותר לכל יעד ולא ידענו שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. התפעלנו מאומץ הלב והדוגמה האישית היכן שהיו הפקרות ויהירות. זיהינו אחוות לוחמים ורעות במקום פזיזות ושיקול דעת פגום. כשהתוודענו אל המוסר הכפול, האלימות והמשיכה לפושעים ולפשע, התברר כי המונח "סדרה" תיאר גם עבריינות סדרתית וכי "ארץ המרדפים" השתרעה גם בין השולחן למיטה בלשכת האלוף.
סמוך לעת שבה ד' שיתפה אותי בסודה הכמוס הואשם מפקד חיל הים האלוף מיכאל ברקאי בניסיון אונס של חיילת ששירתה תחתיו. בית הדין הצבאי, שבראשו אלוף ולצדו שני שופטים מחוזיים, נתן אמון מלא בגרסת המתלוננת אך על פי ההלכה הפסוקה אז נדרש סיוע של "דבר מה" נוסף, כתנאי להרשעה. נהג הבוס שהסיע את המתלוננת יכול היה לספק את הראיה החסרה אך משום מה, לא אותר. בהיעדר סיוע, ברקאי זוכה וכבר למחרת היום הודח מצה"ל בידי שר הביטחון ויצמן והרמטכ"ל איתן. ביוזמת ח"כ שולמית אלוני שסייעה בידי המתלוננת התקבל תיקון לחוק שביטל את החובה בהצגת בדל הראיה הנוסף בתיקי אונס.
גם בסיפור של ד' מילא תפקיד הנהג של האלוף. זו היתה, כנראה, שיטת פעולה מקובלת, פק"ל של המטכ"ל. בווליאנט של הבוס הוא הסיע אותה, מהורהרת, ל"פגישה עם האלוף" ובו החזירה מן הלשכה, מפורקת. והיה גם צ'ק אישי שנשלח לה בדואר, עם השם המפורש ו"למוטב בלבד". היא היתה רק בת שמונה עשרה וחצי, ותמימה, אבל הבינה שלתשלום קוראים דמי שתיקה. היא מתה מפחד ולא רק ששתקה, גם נמנעה מלפדות את הכסף. היה ל-ד' "דבר מה" להציג, לו רצתה, ולו רצתה המשטרה.
"אם צריך אני בא"
בקיץ 1980 נחשד האלוף (במיל') זאבי כי סייע במילוטם מישראל של אושרי ושותפו רחמים אהרוני שהיו מבוקשים בחשד לרצח כפול של צמד עבריינים שסחטו אותם באיומים. הוא נקרא לעדות במשטרה, פעמיים, והוחלט שלא לפתוח בחקירה נגדו. פרסום הידיעה המרעישה הוא שפתח בפניי את סגור לבה השותת של ד'.
יצרתי קשר עם ב'. קצין המשטרה הצעיר שהכרתיו ממשימה עיתונאית קודמת הוא אשר תישאל עם עמיתו ליחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים את העד רם המעלה. סיפרתי לו על קורותיה של ד' בלשכת האלוף, ללא פרטים מזהים. אמרתי, שהיחסים שלנו מתקשים להכיל את מטען הכאב ושיתפתי אותו בדילמה: מצד אחד, התחייבתי לשתוק ו-ד' חברה; מצד שני, חובתי לשכנעה לדבר כי הזאבי, עדיין, רע.
ב' אמר שיעזור לי להכריע. הוא גילה שלחוקרים ניתן היתר לעצור את זאבי כחשוד בסיוע לרוצחים, אם במהלך עדותו יתברר ששיקר. כבר בתחילה נשאל לקשריו עם אושרי ואהרוני והכחיש כי היו כאלה, לאחרונה. הרגע היה בשל למעצר אך מעמד העד גרם להם להסס. הם השמיעו לו הקלטת סתר של שיחת טלפון שניהל עם השניים, בלילה לאחר הרצח: "הידיד מן ההר" נקרא להגיע מיד לדירת המחבוא ברחוב קשאני 11 ברמת אביב ג' והצדיע "אם צריך אני בא!". זאבי ההמום פרץ בבכי. כשהתעשת, טען כי החמיץ את היעד בשל טעות בניווט. לימים, אושרי יאשר לאסנהיים "הוא בא".
גם ההזדמנות השנייה למעצר הוחמצה. ב' וחברו דיווחו על השקר הכפול למפקדם וזה נועץ בדרג הבכיר. האישור לא ניתן גם כשהציף מידע מוכמן על חשדות נוספים אודות מעורבות לכאורה בסחר בסמים קשים. גנדי הוא "ציוני טוב", נאמר לו, והראיה - הסחורה לא הופצה בשוק המקומי אלא נועדה לייצוא.
הפרשה ההיא לא נבדקה וגם לא סופרה במלואה: מי סיפק לשניים את כלי הנשק ששימש לרצח - תת מקלע עוזי עם משתיק קול שקיים רק ביחידות המיוחדות בצה"ל? איך השיגו דרכונים מזויפים? כיצד נרכשו כרטיסי הטיסה? מדוע מיד לאחר הימלטותם מהארץ עזב לבלי שוב גם עובד בכיר ומקושר ב"שירות שלום" של אל על, שיש בידיו לסייע למעבר חופשי בנמל התעופה?
ב' חזר לאחר מספר ימים ופתר לי את הדילמה. המידע שמסרתי, אמר, לא יוכל לסייע בהפללה בשל התיישנות. סורבה הצעתו להשתמש בו להפעלת לחץ על העד ולהבנתו, אחוות הלוחמים היא שעמדה ביסוד ההחלטה. כעבור זמן מה, לאחר שנתקל בעוד החלטות בתיק הזה שנראו לו תמוהות, פרש מן המשטרה.
לימים, כשזאבי הקים את תנועת "מולדת" והפיץ את בשורת הטרנספר ברחבי מדינת היהודים, ב' עשה לו מנהג: הוא היה מגיע לאספות העם באזור מגוריו, מתיישב בשורה הראשונה ונועץ מבט חודר בנואם הנכבד, כמו פעם בחדר החקירות. לאמלל את גבורות ישראל, זה המירב שהיה בידיו לעשות.
"ממטולה עד הנגב, מן הים עד המדבר"
איש, וגם אשה, לא יעצרו את "מורשת גנדי" מלהתפשט "ממטולה עד הנגב, מן הים עד המדבר", כמילות המנון הפלמ"ח: על שמו נקראו כביש 90 מהכינרת לבקעה, גשר ברמת השרון, מחנה צבאי במרכז, שלושה גנים ציבוריים, טיילת באילת ובאשדוד, פארק ביקנעם, שישה רחובות ושדרות, כיכר, מצפור בהר הזיתים, בית הכנסת "קשתות רחבעם" בגולן, ספרי תורה במערת המכפלה וברחובות, מרחב עם - יישוב קהילתי בנגב.
ותיקי חטיבת הראל שהתנגדו כי אתר ההנצחה לפורצי הדרך לירושלים יישא גם הוא את שמו של זאבי, לא התעניינו איפה הן, הבחורות ההן. בסך הכל, דרשו כי מי ששירת בחטיבה אחרת ובחזית אחרת לא יתפלח לקומזיץ שלהם עם תרנגולות שסחב מן הלול שמעולם לא היה בו.
"מגנדי נבצר להגן על שמו הטוב, הכל היה במעמד צד אחד", דקדק השבוע ראש הממשלה נתניהו בישיבה המיוחדת של הכנסת במלאת 16 שנה לרצח האלוף-השר. הוא האשים כי "הדבר הזה נעשה בניסיון ברור לטשטש או למחוק את זכויותיו ומורשתו של גנדי" וגם זיכה "זה פשוט לא יקרה". במעמד הצד האחד הקציבה ממשלתו לא מכבר 43 מיליון ש"ח להקמת "מיזם תיירותי, חינוכי, תרבותי" למורשת כולה, אי שם בגדה, אולי בבקתה ההיא.
הצד השני נע ונד במקומותינו, כרוח רפאים, עוד מעט יובל. הגיע הזמן להכיר גם בזכויותיו ובתרומתו למורשת המפוארת, ברוח סעיף 10(א)(2) לחוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי, התשס"ה-2005 "במחנות צה"ל יוקדש זמן ללימוד פועלו": ב"מחנה רחבעם", בלשכת אלוף הפיקוד (עכשיו, העורף), בקצה השולחן - שלט צנוע, בלי סימנים מזהים, בקטנה: לזכר ההכרעה והכיבוש של ד' - בידי ז'.