רבות נאמר ונכתב כבר, כי זר, או מבקר חדש, לו נקלע לאחת מעשרות ההפגנות במוצאי השבתות בפתח תקווה, היה מתקשה, אם מצליח בכלל, להבין - מה באמת רוצה ההמון? העין הצופה בשלטים, והאוזן המקשיבה למסרים מהבמה המאולתרת, מהרמקולים הפזורים בקהל, ומקול ההמון הנרגש, מתקשים להבין על מה באמת "בוכה הנביא" ובמה הוא ממוקד? האם מדובר בקריאה ליועץ המשפטי מנדלבליט "ללכת הביתה", נוכח "היותו עושה דברו והשומר של ראש הממשלה ומשפחתו"? (שהרי מקום האירוע לא נבחר במקרה); האם עיקר הזעם הוא נגד השחיתות השלטונית? ("הון, שלטון, עולם תחתון")? האם זה סתם פורקן לכעס ציבורי על כך שתיקי 1000, 2000, ו-3000 לא הבשילו עדיין לכתבי אישום? ושמא הכל מכוון בעצם אישית לראש הממשלה, והמסר העיקרי הוא "ביבי הביתה"?
ואולי מה שחשוב שם הם ההגיגים המוסריים של אנשי רוח, תוכחות של בני משפחות שכולות, ו"סתם" אמירות של אזרחים טובים ואכפתיים הפורקים את אשר על ליבם? ומה המשקל של מחאת הנכים, שנצמדה אף היא פה ושם להפגנות? ואולי משמש המקום גם פלטפורמה לאופורטוניסטים, שבכלל "קורצים" פוליטית? ועיקר כמעט שכחתי מה משקל זעקתו האישית של מני נפתלי, שהרי כל ההמולה הזו החלה בכלל ממנו?
כלל ידוע הוא, כי פיצול כוח, או ריבוי מטרות, מקשה מאד על השגתן. זו כנראה אחת הסיבות לכך שהמחאה המתמשכת הזו, הראויה לשבחים רבים גם על ההד הציבורי לו היא זכתה, לא הצליחה להמריא לכלל הישגים מעשיים, ניתנים למדידה. זה אולי יישמע מוזר, אך הישגיה המוגבלים של המחאה, נובעים גם מכך שזעקה רק "נגד", במקום לראות את ה"בעד", ודאי בעת האחרונה: לפני מספר חודשים השתתפתי באחד מהפגנות פ"ת והנפתי שלט שקרא: "מני (יצחקי), רוני (אלשיך), שי (ניצן), ואביחי (מנדלבליט) חזקו ואימצו, ובאמת תידבקו". הכרזה, שלוותה בצילומים אישיים של כל אחד מארבעת האישים הללו, עוררה פליאה בקרב הקהל בסביבתי, אולי משום שבלטה בחריגותה, או סתם כיוון שלא הייתה מובנת.
נדמה לי שבשבוע האחרון היא כבר ברורה לגמרי: הביקורת הקטלנית של ראש הממשלה על המשטרה ועל העומד בראשה, היא סימן ברור ל"טבעת החנק" המתהדקת סביבו, כשלארבע הדמויות הנזכרות תפקיד מרכזי בקביעת עתידו הפוליטי אישי: על מני יצחקי ביבי "דילג" (אולי משום שפרישתו הקרובה לגמלאות מעקרת במידה רבה את "יכולת ההרתעה" מולו). המפכ"ל אלשיך הושם על כוונת ראש הממשלה באופן הכי בוטה (טבעי הוא העומד בראש המערכת; אך כנראה גם משום שמוערך בירושלים כמי "שיש לו מה להפסיד", אם עדיין אוחז באספירציות להיות ראש השב"כ הבא). לכשיושלמו כלל חקירות ראש הממשלה ומסקנותיהן (עם המלצות, או בלעדיהן כציפיית נתניהו) יועברו לפרקליט המדינה והיועץ המשפטי שלה גם ניצן ומנדלבליט יושמו על הכוונת. וכיוון שהם מצויים במרום הפירמידה וההחלטה אם להעמיד את נתניהו למשפט נתונה בידיהם, הדבר ייעשה כנראה, בצורה הרבה יותר צורבת וכואבת.
במציאות בה המערכת הפוליטית מתעלמת, ושותפיו הקואליציוניים של ביבי, כחלון ובנט, ממלאים פיהם מים (או נוזל עכור יותר, כמשתקף בהודעה על החלטת הקבינט בתגובה להתקרבות הפנים פלסטינית), נטל קיום הדמוקרטיה הישראלית, המצוי זה מכבר בידי בית המשפט העליון והתקשורת, חייב לעבור גם ל"שער העיר", כלומר לציבור הרחב. אם אנו לא נעמוד בחזית הזו, היא תתפרק. מאחר ועמישראל רדום בדרך כלל, ואינו חסיד נלהב של הפגנות רחוב, יש להיאחז בחריג הקיים אותם אמיצים, אלפים (ויש אומרים רק מאות) בודדים, המתכנסים מידי מוצ"ש בפתח תקוה. את היקפם של אלה יש להרחיב, אך ראוי גם לשכנע אותם לשנות את המסר עלינו לחזק את התמיכה במני, רוני, שי ואביחי. אינני נאיבי, אך בכל זאת אני מאמין שאת החלטתם המקצועית-אתית לדבוק בדרך הישר, עד תומה, הם כבר עשו. צריך לסייע להם להשלים את התהליך עד תומו.
תא"ל (במיל') ד"ר יוסי בן ארי, לשעבר מדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי