יומן גבע, אוקטובר 1967
22 באוקטובר 1967. לכבוד חג סוכות, השיקו יקבי כרמל מזרחי את "יין הניצחון", והפרסומות בעיתוני יום ראשון איחלו לישראלים "מועדים לשמחה לכבוד שנת הניצחון", אך כמו שקורה רבות, יצרו האירועים והחדשות פער טרגי בין תכנון המודעות ובין מצב הרוח הציבורי.
יום קודם, בשבת של חול המועד, הוטבעה האנייה "אילת" של חיל הים במרחק של כ-20 קילומטרים מנמל פורט סעיד שבמצרים. מספר הקורבנות הסופי לא היה ידוע באותה עת, וכוחות צה"ל עדיין סרקו במי הים, אך ישראל כולה כבר התאבלה. כשהסתיימו פעולות חילוץ הפצועים ואיתור הגופות, התברר גודל המכה: 47 חיילים מקרב 200 אנשי הצוות שהוצבו על "אח"י אילת" נהרגו במארב מטילי ספינות הקרב המצריות.
השקט לא פרץ
ישראל הוכתה בהלם. ארבעה חודשים קודם לכן הביס צה"ל את צבאות מצרים, סוריה וירדן, ונדמה היה כי טבעת החנק והאיום המתמיד על קיומה של המדינה הקטנה הוסרה. גבולות המדינה התרחבו, ותקופה חדשה אמורה הייתה להתחיל, לכאורה.
צבאות ערב המוכים, עם זאת, לא שיתפו פעולה עם התחזיות, והחלו מהר מאוד בתהליך לשיקום וחיזוק כוחם. מצרים, בחסות המעצמה הסובייטית, אף הצטיידה בנשק חדש שכלל גם מערכות מתקדמות, ונהנתה במקביל מיועצים רבים שהגיעו לשטחה.
גם ארגוני המחבלים לא נחו, וגבולה המזרחי של ישראל החל לסבול מתקריות וחדירות כמעט יומיומיות לעמק בית שאן. באחד המקרים, בתחילת אוקטובר, נכנסו ארבעה מחבלים לקיבוץ חמדיה הטמינו מטעני חבלה ורצחו צעיר, בן המקום. כמה ימים לאחר מכן חדרה חוליה נוספת, של שישה מחבלים, לקיבוץ מעוז חיים, הניחה מטעני חבלה נוספים ופוצצה כלי רכב ומבנים, ובהם חדר האוכל של הקיבוץ. "תוצרת סוריה", נכתב על המטענים שלא הופעלו. בקולנוע "ציון" בירושלים התגלתה פצצה ונמנע אסון כבד, לאורך תעלת סואץ נרשמו תקריות רבות עם צבא מצרים, ובשטחים נחשפו חוליות מחבלים רבות. השקט, כך נראה, היה רחוק.
חיל הים הקטן של ישראל, שכמעט לא לקח חלק במלחמת ששת הימים, נאלץ כעת, נוכח הישגי המלחמה, למתוח את איבריו ולהגן על גבול ימי ענק. כך היה גם מול חופי רצועת עזה וצפון סיני, כשהספינות החלו לסייר לאורך החופים והגיעו עד פורט סעיד, עיר נמל מצרית, ליד פתחה של תעלת סואץ.
הגזרה הימית לא הייתה שקטה. חודש לאחר סיום המלחמה, ב-12 ביולי, התחולל קרב מול חופי רומאני שבצפון סיני, שהסתיים בניצחון ישראלי נקודתי. כעבור שלושה חודשים, התברר כי לא היה מדובר אלא במבוא להטבעת אח"י אילת.
המשחתת הישראלית יצאה באותו יום למשימה שגרתית לאורך החופים ביחד עם שתי טרפדות (ספינות טורפדו), במטרה למנוע הסתננות כלי שיט מצריים לשטח ישראל. ב-23:00 זיהו מערכות המכ"ם שלה שתי מטרות קטנות נעות מערבה, בתחום המים הבינלאומיים. אלו התבררו כשתי טרפדות מצריות, וכוח הסיור הישראלי השמיד אותן. בישראל טענו מאוחר יותר כי ההשערה הייתה שמטרתן הייתה להנחית כוחות קומנדו על החוף, או לבצע סיור אלים מול חופי סיני, משום שימים ספורים קודם לכן אירע מקרה חבלה במסילת ברזל בחצי האי. בתום האירוע, התברר כי כארבעים לוחמים מצרים טבעו, ללא ניצולים.
ספינת הדגל
אח"י אילת נבנתה בבריטניה ערב מלחמת העולם השנייה, ושירתה את צבאה בליווי שיירות. היא נרכשה על ידי ישראל ב-1955 והגיעה לנמל חיפה כשנה לאחר מכן. בימי מבצע קדש, חודשים ספורים אחר כך, כבר הייתה שותפה להכנעת המשחתת המצרית "איברהים אל אוואל", שהפציצה את מפרץ חיפה, ב-31 באוקטובר.
זו הייתה ספינת הדגל של חיל הים, וכתבים צבאיים שהצטרפו לנסיעותיה לאימונים בצרפת או איטליה דיווחו בהתרגשות על קבלות הפנים החגיגיות שנערכו ללוחמיה. הקרב שבו הטביעה את הטרפדות המצריות חיזק את מעמדה, ולוחמיה סיפרו שהוא החל רק לאחר שהמצרים ירו עליהם.
מצרים לא התכוונה לעבור על התקרית בשתיקה, וכבר באותו יום פירסם העיתון הממסדי "אל גמהוריה" ידיעה על כך שנאצר יזמין את יחידות הצי הסובייטי להאריך את שהותן בנמלי פורט סעיד ואלכסנדריה. שלושה ימים קודם, הגיעו לאלכסנדריה 12 אניות מלחמה סובייטיות, ובהן שתי נושאות טילים, וכעת עמדו להצטרף לכוחות שתי אניות נוספות, בתוספת אספקה סדירה של טילי "סטיקס" מתקדמים.
ב-20 באוקטובר יצאה אח"י אילת מנמל חיפה והתמקמה מול פורט סעיד, מרחק של כ-13 מייל מהחוף, מחוץ לגבול הימי של מצרים. יממה לאחר מכן, סמוך לשעה 17:30, ובשעה שצוות האנייה עמד לצפות בסרט, הופתעו החיילים מטיל שנורה לעברם. זמן קצר אחר כך נורה טיל נוסף, ואזעקה הופעלה בספינה.
דליקה פרצה בספינה, שכמעט ונחצתה לשניים, ומערכות הקשר וההנעה שותקו. נפגעים רבים זעקו לעזרה והמשחתת כבר נטתה על צידה. ב-19:30 נורה על האנייה טיל נוסף שפגע בירכתיים וגרם להתפוצצות התחמושת שאוחסנה שם. בשלב זה, הודיע המפקד יצחק שושן על נטישה, אך אז נורה טיל רביעי, שנחת סמוך לאנייה וגרם למותם של רבים שכבר היו במים. "זה היה טבח מחריד", אמר לכתב "מעריב" אהרון דולב רב-סמל שמעון בן-דוד בן ה-24, אחד הניצולים. "בתאורת הפיצוץ יכולתי לראות עשרות אנשים באזור הפגיעה. הרבה הרבה גופות במים. הדף ההתפוצצות התת-מימי חבט בכולנו, קרובים כרחוקים. לא רחוק ממני ראיתי בחור שהכניס את הראש למים כדי להינצל מפגיעת רסיסי הטיל, ולא הוציא את הראש יותר. הוא נהרג מההדף".
שעות ארוכות נמשך החילוץ. רס"ר משה ברקאי שהה יותר מחמש שעות במים כשרסיס נעוץ בגבו, וסיפר לאחר מכן כי אחז יחד עם חמישה חיילים נוספים בבלון של גז בישול, תוך שהם מחזקים אחד את השני בידיעה כי יחולצו מהמקום. "עודדנו איש את רעהו בעשיית מורל", שיחזר.
השישה שרו את שירי מלחמת ששת הימים "עד שהגרון היה צרוד", וצעקו, בין היתר, את "ירושלים של ברזל", שירו של "הצנחן המזמר" מאיר אריאל. "הגדוד, רגום, פרץ קדימה / דם ועשן כולו / ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות", נשמעו המילים בלב הים.
47 לוחמים נהרגו באירוע, ובמבצע חילוץ של חילות האוויר והים נמשו 153 ניצולים, מהם 91 פצועים. על גילויי הגבורה והרעות באותו יום, הוענקו ללוחמים עיטורים מידי הרמטכ"ל ומפקד חיל הים.
מדינה באבל
האווירה בישראל הייתה קשה. הלוויות גדולות נערכו ברחבי הארץ, וכעבור זמן קצר נקראו רחובות על שם האנייה. בתי כנסת הוקמו ונשאו את שמה, וימים ספורים לאחר המקרה אף החלו אזרחים לגייס כסף עבור קניית משחתת חדשה.
במושב פרדסיה קראו יחיאל ומרים ימיני לתינוק שנולד להם בשם "אילת", ומפקד חיל הים שלמה אראל היה הסנדק בברית המלה. האורחים בחגיגה עמדו בדומיה לזכר החללים, וראש המועצה אמר כי "היום נכרתה ברית דמים בין פרדסיה לחיל הים".
אנדרה, ילדה מכיתה ו' בקרית חיים, כתבה לראש הממשלה לוי אשכול כי יומיים לאחר האסון עדיין אינה מפעילה רדיו ולא הולכת לקולנוע. לדבריה, "כל העם צריך לעשות זאת, ואני מציעה שהשבוע הסרטים ידחו וגם המוזיקה ברדיו (חוץ מחדשות וכדומה)". האחים ורד ואודי בילו מאשדוד כתבו אף הם כי "נעצבו מאוד על החיילים שנפצעו ונהרגו", והתעניינו לשלמו של אשכול "במצב הזה".
יום לאחר התקרית, ובצל האבל הכבד, נשא אשכול נאום לציון תחילת חגיגות עשרים שנה למדינה. "דם חיילינו לא יהיה הפקר", הצהיר.
באותו יום התכנסה הממשלה לישיבה, במהלכה העבירו שר הביטחון משה דיין, והרמטכ"ל יצחק רבין, דיווח. שני שרים מהמפד"ל, ללא כל רקע ביטחוני, שאלו שאלות קשות במיוחד. "עד כמה היו נחוצים הפטרולים האלה מול פורט סעיד", תהה שר הפנים משה חיים שפירא. "אני רואה שעבר חודש מאז שהייתה שם משחתת שלנו, עד שהגיעה למקום הזה משחתת זו", העיר. "מה נעשה כדי לקדם את פני הרעה? הרי לישראל היה ידוע על הימצאות הטילים המתקדמים בידי חיל הים המצרי". עמיתו, שר הדתות זרח ורהפטיג, התעניין בתקרית מחודש יולי, ורמז על הקשר בין המקרים. "האם אכן יש צורך באניות גדולות בפטרולים מעין אלו?", שאל, תוך שהוא מבקש לדעת על מידע שהיה או לא היה בידי ישראל, נוכח ההאזנות למצרים.
השאלה האחרונה לא זכתה לתשובה, אך הייתה מדויקת. בדו"ח שחיבר סגן הרמטכ"ל, אלוף חיים בר-לב, עלה כי "קרתה תקלה טכנית בהעברת ידיעות מסוימות, אשר ביסודה הייתה, כנראה, התרשלות במילוי תפקיד של פונקציונר קצין, אבל בדרג נמוך". בנוסף, העיר בר-לב על כך ש"כתוצאה מראיית הסיור כשגרתי, לא נעשו סידורים מיוחדים בתחום הכוננות המודיעינית והאלקטרונית".
כשנשאל שאלות ברוח דומה בידי חברי ועדת החוץ והביטחון, כעשרה ימים לאחר מכן, השיב דיין כי "מבחינה צבאית, אם השאירו את דגניה במקום שבו הייתה ב-1948, בזמן של התקפה סורית, זה היה מעשה חסר אחריות עוד יותר מאשר לשלוח משחתת בלי סט"ר (ספינת טורפדו)". הוא התייחס גם למצוקת כוח האדם והציוד של צה"ל, והסביר כי "אנחנו יושבים ובראש צלול פועלים בדרך כלל הרבה למטה מהתקן הדרוש. הברירה שעומדת לפנינו היא לא לעשות כלום, או לעשות כפי שאנחנו עושים".
התגובה הישראלית לאירוע הקשה הגיעה כעבור שלושה ימים. ב-24 באוקטובר נפתחה הרעשה כבדה של ירי ארטילריה על שני בתי זיקוק בסואץ. כמאה מכלי דלק בערו בלהבות אדירות במשך מספר ימים, ומפעלי דשנים נפגעו אף הם בהפגזות. נזק כלכלי כבד נגרם למצרים.
(עדכון ראשון, 19.10, 17:00)