מאה שנה של מלחמות: ההצהרה והקרב ששינו את פני המזרח התיכון

לפני מאה שנים ובאותו יום עצמו נכנסו לישורת הסופית שני אירועים שישנו את פני המזרח התיכון – ולא רק אותו. בכפר קטן ונידח בשוליים הרחוקים של האימפריה העות'מאנית הצליחה מעבר למשוער התקפת ההסחה של מפקד הכוח הבריטי, הגנרל אדמונד אלנבי, והכוח, בעיקר חיילי האימפריה מאוסטרליה, ניו זילנד ועוד כבש את באר שבע.

בזמן אמת, הקרב על באר שבע שימש כהטעיה לקרב החשוב יותר – קרב עזה השלישי, שגם בו ניצחו הבריטים, אחרי שהובסו בידי כוח עות'מאני חלש בהרבה בשני הקרבות הקודמים, כמיטב המסורת של מלחמת העולם הראשונה.

בזמן שהקרב במדבר צין המשיך להתנהל, יצא בלונדון מארק סייקס, האדם ששמו יקושר לעוד אחד מההסכמים האימפריאליסטיים הציניים ביותר בהיסטוריה, למבואת חדר הישיבות של הקבינט הבריטי. שם, המתינו לו במתח אהרון אהרונסון, מייסד מחתרת ניל"י, וד"ר חיים ויצמן, המדינאי הציוני הבולט בעולם באותה התקופה.

סייקס הכריז בחיוך באוזני השניים "זה בן", והם הוכנסו לפגוש את ראש הממשלה לויד ג'ורג', שר החוץ ארתור ג'יימס בלפור ושאר השרים שהסכימו, לאחר התלבטויות והסתייגויות, לשלוח מכתב ובו שלוש פסקאות, בכתב יד, לוולטר רוטשילד, נצר למשפחה היהודית המפורסמת בעולם. המכתב עצמו נשלח לאחר שלושה ימים.

היום הזה, שיחולל רעידות אדמה צבאיות ומדיניות, לא בא בחלל ריק. הוא היה חלק מהתככים, מהמזימות ומהמאבקים הלאומיים, הבירוקרטיים והאישיים בין שלל דמויות ומדינות ברקע המלחמה הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. כדי להבין מדוע האימפריה הבריטית הייתה מוכנה לתת הצהרת תמיכה לציונים בודדים בקצה האימפריה העות'מאנית, צריך לחזור עוד אחורה בזמן.

מאה שנה ויותר החזיקה בריטניה בשיניים ובציפורניים את השכיב מרע בחיים, ובדיוק כשהיה חשוב מכל שתמשיך לשמר את היחסים הטובים עם המשטר הגוסס – האימפריה העות'מאנית - היא בעטה בו. האימפריה העות'מאנית, "האדם החולה" על גדות הבוספורוס, הלכה והתכווצה מאז ימיו של סולימאן המפואר, אך הייתה ממוקמת במיקום אסטרטגי מאין כמותו. לא היה ברור מי יתפוס את מקומה אם תיפול - האימפריה הרוסית, שעמדה מול בריטניה במרחבי אסיה, בואכה הודו, האימפריה האוסטרו-הונגרית, תחת שלטון בית הבסבורג, שלה היו אז צרות משלה או אולי כוחות לאומיים אחרים.

הטוב ביותר בעיני האימפריה שבירתה לונדון היה לשמר את שלטונם הרופס של העות'מאנים ולשמר את זיקתם לבריטים. זו הייתה תבונה מקובלת ומוצדקת. אמנם בתחילת המאה ה-20 עלתה חונטה צבאית של הטורקים הצעירים, הנוטה לברלין, אבל הם לא רצו להיות מעורבים בצרות האירופיות. העות'מאנים יצאו לשלוש מלחמות בארבע שנים – ומכולן יצאו בשן ועין. כשנרצח בסרייבו יורש העצר של האימפריה ההבסבורגית, הם רק רצו להיות ניטרליים.

כאן נכנס לתמונה שר הצי הבריטי דאז, וינסטון צ'רצ'יל. צ'רצ'יל החרים שתי ספינות שנבנו בבריטניה עבור איסטנבול. הסולטן סולימאן ורשידיה, שהיו אמורות להיות פאר הצי בים התיכון. אבל עם התעבות ענני המלחמה, צ'רצ'יל החליט להחרים את האוניות החדישות מחשש שיחברו לגרמנים. טורקיה לא שמחה, בלשון המעטה. בסוגיה זו משתלבים מפקד ימי גרמני מעולה ויצירתי בים התיכון, וכן אדמירל בריטי נרפה. בגרמניה, אדמירל סושון, הצליח להביא את שתי אוניותיו המעולות, גייבן וברסלאו, לאיסטנבול, שם העניק אותן לטורקיה בתמורה לאוניות המוחרמות – כשהצוות נשאר גרמני והוא המפקד.

האוניות שהפליגו תחת דגל האימפריה הטורקית נכנסו לים השחור והחלו להפגיז עמדות של רוסיה, ובחודש נובמבר, כמעט שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה, נאלצה רוסיה להכריז מלחמה על האימפריה העות'מאנית. מיד אחריה, הכריזו על כך גם צרפת ובריטניה.

רק אדם אחד בהנהגה הטורקית עמד מאחורי האירועים ונתן אישור לאוניות להכניס את טורקיה למלחמה - אנוואר פשה. אדם אחד ושתי אוניות ששינו את ההיסטוריה כולה, ובעיקר את ההיסטוריה של המזרח התיכון.

הזירה המרכזית במלחמת העולם הראשונה הייתה הזירה המערבית, שבה בוצע טבח של חיילים בידי מפקדים משוללי דמיון, אך לא רק בריטים. פעם אחר פעם נשלחו חיילים לקום מהמחפורות וללכת בצעד מדוד מול המקלעים, התותחים וגדרות התיל בשטחי ההפקר. בשעה הראשונה בקרב הסום נהרגו 20 אלף חיילים בריטים, ובקרב פשנדל השלישי נהרגו 70 אלף – כל חמישה סנטימטרים של התקדמות בקרב עלתה בחייו של חייל בריטי.

הבריטים, וגם הגרמנים, הצרפתים וכל השאר, התרגלו לשליטה מוחלטת בעולם על עמים ילידים באמצעות הרובים המדויקים שהיו להם – נשקים שלא היו בידי השבטים שכבשו ומשלו בהם לאחר מכן. כך, בקרב אומדומרמאן חיסלו הבריטים 15 אלף דרווישים שדהרו תוך שהם מנופפים בחרבות ובחניתות. בקרבות במלחמת העולם הראשונה, לעומת זאת, היו שני הצדים מתועשים, חמושים, משוכללים – והמלחמה הייתה לטבח מאורגן.

כשהכול היה מונח על כף המאזניים, השתמשו בכל כלי אפשרי, כולל כמובן גיוס של בעלי ברית ומתן הבטחות פרועות וסותרות לכל מי שהיה מוכן לתרום עוד ועוד חיילים לטבח המתמשך. אחרי שלוש שנות מלחמה, שבהן צעירי אירופה חוסלו בבוץ של ורדן, איפר והסום, לשני אנשים היו רעיונות מבריקים – האחד היה לאגדה בחייו הקצרים, השני נשכח.

האגדה הוא כמובן תומאס אדוארד לורנס, הידוע בכינויו לורנס איש ערב. לורנס הכיר את סוריה היטב, והוא – ואחרים ששמם נשכח כי היו זוהרים פחות – ביקשו להשתמש בלאומיות הערבית. האימפריה העות'מאנית הצטמקה ובכללה בשלב זה בעיקר את המזרח התיכון, כך שמרבית תושביה היו מוסלמים, ומתוכם ערבים רבים – מוסלמים ונוצרים החולמים על האומה הערבית הגדולה.

בראש אלו עמד השריף של מכה, חוסיין ההאשמי, שמתוקף שליטתו במקומות הקדושים היה האדם שיכול היה להביא לנאמנות הערבים לטורקיה, או לחילופין למרד נגדה. לורנס הזדהה עמם, הנהיג אותם וכתב לימים בזיכרונותיו כיצד החליט על מי מהאחים להטיל את יהב האימפריה: "(חוסיין) השריף של מכה לא היה צעיר כידוע. עבדאללה היה פיקח מדי, עלי נקי מדי, זייד קר מדי. רכבתי אל פייסל ומצאתי מנהיג עם הלהט החיוני ועם התבונה לנצל את מומחיותנו" (מתוך "שבעה עמודי חוכמה", תומאס אדוארד לורנס).

האדם השני היה מרתק לא פחות – הברון מקס פון אופנהיים, אציל גרמניה, מומחה למזרח התיכון ואף יהודי. הוא ביקש להמריד את המוסלמים נגד בריטניה, ששלטה כזכור בהודו שגם בה מיעוט מוסלמי עצום, וגם במצרים ובאזורים נוספים שבהם מוסלמים. הוא ביקש להביא לג'יהאד נגד הצלבנים, וניסה להמריד את מצרים התוססת והעוינת נגד הבריטים. במילים אחרות, הבריטים ביקשו למוטט את האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון באמצעות הקלף הלאומי, הגרמנים ביקשו למוטט את האימפריה הבריטית במזרח התיכון ובאסיה באמצעות הקלף הדתי – ושתיהן הסתמכו על הערבים להתקוממות שראו בעיני רוחן.

פרופ' יגאל שפי, חוקר היסטוריה ביטחונית-צבאית במזרח התיכון ומתמחה בחקר מלחמת העולם הראשונה מאוניברסיטת תל אביב והמכללה האקדמית תל חי, מסביר כי החשש מג'יהאד ומאובדן היוקרה במזרח היה מכריע בכל חלקה הראשון של המלחמה, כך שהוביל למהלכים צבאיים ומדיניים.

בין המהלכים הללו, לדבריו, אפשר למנות: "ניסיונות בריטיים למנוע את כניסת העות'מאנים למלחמה בתקופה שבין אוגוסט לאוקטובר 1914; עידוד השריף חוסיין להתנתק מהעות'מאנים ולפתוח במרד ולאחר מכן תמיכה בו, כך שניתן יהיה להציג את המלחמה כבעלת מניעים מדיניים-לאומיים ולא דתיים; רתיעה מפינוי גליפולי במשך חודשיים גם לאחר שהובן שהמערכה אבודה מחשש שהמכה ליוקרה תעודד את העולם המוסלמי לפנות נגדם; ניסיונות לאתר זירה חלופית לגליפולי (אלכסנדרטה, חיפה) כדי להציג רוח התקפית; נחישות להביס את הסנוסים בלוב ואת המרידה בדארפור במהירות האפשרית מחשש שכל הצלחה תעודד את הג'יהאד; ונקיטה בצעדי מנע חמורים במצרים למנוע כל תסיסה דתית".

לורנס הפך לאיש הקשר עם ההאשמים, מהם התחבר במיוחד לפייסל אבן חוסיין. במופת של תמימות אמר חוסיין לפייסל הסקפטי: "לעולם אל תפקפק במילתה של בריטניה. היא נבונה ומהימנה. אל פחד" - אבל לורנס כבר ידע שהדברים אינם כה פשוטים. כשהחרב מונחת על צוואר כל הלוחמים ובכל מקום, כשמאגרי כוח האדם הידלדלו, כשהפחד מהתקוממות הפך ממשי וכשהעמים באימפריות ביקשו תמורה עבור השתתפותם במלחמה לא להם במערב אירופה. מישהו פעם יצטרך לפרוע את שטרות החוב שנבעו מההבטחות שהוענקו לעמים אלו, אך בינתיים היה צורך להרגיע את השטח.

כך הובטחה לחוסיין המדינה הערבית העתידית על ידי מקמהון, וכך הובטח בית לאומי ליהודים על חלק מאותו שטח עצמו. אותו שטח, באותו האופן, הובטח גם לצרפת בהסכם סייקס פיקו, שנועד לרצות את בעלת הברית החשובה ביותר של בריטניה במלחמה.

במבט לאחור כולנו חכמים, או לפחות חכמים יותר. השאלה היא אם בזמן אמת הבריטים קיבלו החלטה סבירה כשהונו את כולם, בתקווה שהדברים יסתדרו לאחר תום הקרבות. מבחן הזמן אינו המדד הנכון במקרה זה, שכן השאלה היא אם הבריטים יכולים היו - בראיית הזמן ההוא - לנהוג אחרת. "להבנתי התשובה שלילית", מסביר פרופ' שפי. "חליפת המכתבים עם השריף (מכתבי מקמהון – חוסיין, א"נ) באה על רקע השאיפה להימנע מהרחבת המלחמה במזרח התיכון, חזית משנית לבריטים, והחשש האמיתי מבחינתם מג'יהאד כללי. באשר לסייקס-פיקו – האינטרס העליון הבריטי באותו הזמן היה לשמר את הצרפתים (והרוסים) במלחמה לצרכי החזיתות העיקריות בצרפת וברוסיה וחשש שהצרפתים יפרשו ממנה על רקע חוסר התוחלת והאבדות. הם הובלו להסכם סייקס-פיקו על ידי הלחץ צרפתי. לו היה הדבר תלוי בהם – היו נמנעים מלחתום על הסכם כזה, שבפועל כבל את ידיהם ולכן אף ניסו להיחלץ ממנו או למסמסו בהמשך".

תלי תלים של ספרים נכתבו על כל אחד מההסכמים האלה, פרשנויותיהם והמורשת שהשאירו, במיוחד כמובן סייקס-פיקו, שלמרות הרצון הטוב של הנשיא וילסון והשתדלותו בזכות ההגדרה העצמית, היה זה שנאכף בשטח. ומדוע הצהרת בלפור? מדוע לרצות כמה אלפי מתיישבים ציונים בארץ ישראל שאין להם חשיבות בתמונה הגדולה של המלחמה? ועוד על חשבון הערבים שהיו כוח לוחם משמעותי בזירה המזרח התיכונית. אז מעבר למחתרת ניל"י והמידע המודיעיני שהעבירה, מעבר לחיים וייצמן שסייע בפיתוח חומרים למאמץ המלחמתי, התשובה פשוטה בהרבה - בתחילת המלחמה היהודים התייצבו איש איש למען מולדתו. האוסטרים והגרמנים למען מעצמות ההסכמה, הבריטים והצרפתים למען מעצמות הברית. אבל הייתה עוד מדינה קריטית – רוסיה האנטישמית, שבה חי ונרדף חלק ניכר מהעם היהודי (חשוב לזכור שרוסיה שלטה אז על רוב פולין).

רוסיה הצארית הייתה בעיה ליהודים, ובמיוחד ליהודים האמריקנים. כשהמצב נעשה נואש יותר ויותר, כשהתגבש החשש שמעצמות הברית ינוצחו במלחמה אלא אם ארצות הברית תיכנס לטובתן ומהר, לפתע היהודים האמריקנים הפכו גורם חשוב. רובם המוחלט הגיע מרוסיה, הם תיעבו אותה ויכולים היו להטות את הכף האמריקנית האידיאליסטית נגד תמיכה במשטר המושחת והאנטישמי של בית רומנוב. לא שכל היהודים היו ציונים, רחוק מכך, אבל בריטניה חייבת הייתה להיראות כמי שתורמת למען העם היהודי. סייקס היה גם פרו-ציוני, לורד בלפור קרא בתנ"ך מדי שבוע, הרברט סמואל היה יהודי והצמרת הבריטית בכללה היתה נוצרית אדוקה, מחוברת לארץ הקודש. המחשבה על יישוב יהודי משכיל המחויב לבריטניה באזור, בסיס איתן, הייתה כמובן שיקול נוסף. והמתיחות בין היהודים לערבים? עם רצון טוב ניתן להגיע לפיתרון, הבטיחו ויצמן ופייסל.

צריך לזכור עד כמה מלחמת העולם הראשונה שונה מהשנייה, בעיקר בפן חשוב בהקשר המזרח התיכון. שנה לסיום מלחמת העולם השנייה המצב היה ברור לחלוטין, כשהצבא האדום נמצא על סיפן של בודפשט, בוקרשט וורשה, כשהאמריקנים והבריטים נחתו כבר בנורמנדי, כשחילות האוויר הבריטיים והאמריקניים הפציצו מדי יום ומדי לילה את ערי גרמניה וכשהיפנים הלכו ונדחקו אל איי המולדת.

אבל במלחמת העולם הראשונה המצב היה שונה לחלוטין - שנה לתום המלחמה אמנם היו לכוח של גנרל אלנבי הצלחות מקומיות בארץ ישראל, והערבים הצליחו לכבוש את עקבה ובסיסים נוספים מהעות'מאנים. אבל פעם אחר פעם הוכיחו העות'מאנים, במיוחד גנרל צעיר ונמרץ בשם מוסטפא כמאל, לימים אתאטורק, שהם כוח לוחם טוב – ולעתים טוב יותר מהבריטים היהירים שמולם. "הצבא העות'מאני מצידו הוכיח לכל אורך המערכה כושר לחימה, עמידות, הסתגלות ונחישות גבוהים בתנאים חומריים קשים ביותר, מול אויב שעלה עליו במספרו ובאיכותו בכל הפרמטרים הצבאיים המוכרים", מסביר פרופ' שפי. "הוא אמנם הובס ונסוג, אך לא נשבר ולא התפרק ואף בלם והביס את חיל המשלוח המצרי בכמה קרבות הגנה כשני קרבות עזה הראשונים, בקרב הראשון על ירושלים ובשתי הפשיטות הגדולות של הבריטים לעבר הירדן ב-1918".

כלל לא היה ברור מי ינצח עד רגע הכניעה. הצבא האיטלקי התמוטט מול הצבא האוסטרי, רוסיה הייתה על סף קריסה וקרובה לכניעה לגרמניה אחרי המהפכה הבולשביקית, הצבא הצרפתי מרד והמתקפה הגרמנית כמעט הכריעה את המלחמה במערב. על כן, היה חשוב לרצות את כל הצדדים ולהוכיח עליונות בכל זירה. הניסיונות הקודמים להוציא את העות'מאנים מהמלחמה הסתיימו כולם בביזיון ובתבוסה. כוח אנגלו-הודי נכנע בעיראק, הפלישה לגליפולי הייתה אסון מוחלט, ייתכן שנחיתה באלכסנדרטה שעליה המליצו המומחים, ובהם לורנס, הייתה מתניעה מרד ערבי בסוריה, אבל היא לא בוצעה.

אחרי שורה של גנרלים כושלים הגיע אלנבי, לימים רוזן מגידו. הוא הודח למעשה בחזית המערבית, אבל היה מצביא טוב, ובעיקר דאג לרווחת חייליו – דבר נדיר אז. באמצעות שכל ישר, מפות וידיעת שטח שהכינו אנשי הקרן לחקירת ארץ ישראל (PEF), קצינים שהיו מרגלים, ארכיאולוגים, נציגי הכתר – וורן, כריסטופר וכמובן קיצ'נר, לימים שר ההגנה הבריטי - הצליח אלנבי במסע המזורז שלו לכבוש את ארץ ישראל. אלה היו קרבות הפרשים הגדולים האחרונים בעולם, ובמלחמה שימשו זה לצד זה מטוסים וטנקים ראשונים מול גיס הגמלים האימפריאלי. "המערכה על ארץ ישראל (1918-1917) הייתה אחת המערכות המוצלחות של בעלות הברית במלחמה, הגם שבקנה מידה קטן יחסית למערכות העיקריות", מסביר שפי. "היא התאפשרה ראשית בשל התנאים הסביבתיים שאפשרו לוחמה ניידת התקפית, שנית עקב חולשה צבאית עות'מאנית, שלישית בשל הכנת התשתית הלוגיסטית על ידי קודמו של אלנבי, גנרל מארי, רביעית – עקב החלטה פוליטית-אסטרטגית בלונדון ב-1917 להעמיד את המערכה בארץ ישראל בסדר עדיפות גבוה משאר המערכות במזרח התיכון ובים התיכון, וחמישית, עקב מצביאותו של אלנבי, שכמפקד עצמאי ידע לבחור קצינים מוכשרים כקציני מטה ומפקדים ובעזרתם השכיל לתכנן, לעצב ולהוציא לפועל מבצעים משולבים רחבי היקף, שבהם ניצל עקרונות מלחמה ויתרונותיו של צבאו כניידות, עוצמה אווירית, תחכום, מודיעין, הונאה והפתעה, הכשרה ומוראל. מערכת 1918 הייתה מופת למערכה משולבת שבה באה עקומת הלימוד הבריטית לשיאה ויושמו לקחים ממערכת עזה ב-1917".

ב-11 בדצמבר 1917, לפני כמעט מאה שנה, נכנס אלנבי בשערי ירושלים. בריטי, נוצרי, יורשו של ריצ'רד לב הארי. הוא היה מודע היטב לחשיבותה הסמלית של העיר, והוא נכנס בענווה, רגלית, עם פמלייתו שבה היה גם לורנס. זה היה ערב חנוכה, והיישוב היהודי השמח על תבוסת העות'מאנים לאחר שנים של חשש שגורל היהודים בארץ ישראל יהיה כגורל הארמנים, הביע את אושרו. המלחין אברהם צבי אידלסון חיבר לרגל המאורע מילים ללחן עתיק של חסידי סדיגורה, פשוטות וחוזרות על עצמן – "הבה נגילה".

האימפריה העות'מאנית עוד החזיקה מעמד זמן מה לאחר סיום המערכה בארץ ישראל, ואפילו פנטזה על שיקום מתוך השטחים בקווקז שהייתה אמורה לנגוס מרוסיה המובסת. אבל הכוחות האמריקניים שינו הכול, ושנה בדיוק אחרי נובמבר של הצהרת בלפור, המלחמה הסתיימה. הבריטים זכרו את הבטחותיהם להאשמים, לצרפתים, לערבים וליהודים. המדינה הערבית הגדולה, המאוחדת בהנהגתו שעליה חלם חוסיין, לא קמה. היא כנראה לא יכולה הייתה לקום, שכן הפיצול בעולם הערבי היה עובדה מוגמרת והתקיים כבר אלף שנה. העירוניים המשכילים של דמשק לא היו מקבלים עליהם בשמחה את עול השבטים המדבריים של חוסיין. מבית, היו לו מתנגדים חריפים בדמות הוואהבים השמרנים של בית סעוד רב ההשפעה, שראו בו חנפן המתרפס בפני האימפריאליסטים הנוצרים.

ויצמן, אחד המוכשרים בדמויות הצבעוניות שניסו להשיג עמדת יתרון לעמם בשנים הקריטיות האלה, הצליח, והיה לנשיא הראשון של מדינת ישראל. אלנבי סיים קריירה מפוארת עטור תהילה, אדם שאמנם לא היה ידיד הציונות אבל על שמו שורת אתרים במדינה שאת שטחיה שחרר מהעות'מאנים. אהרונסון נהרג בתאונת מטוס בדרכו לשיחות השלום בפריז אחרי המלחמה, ואחותו שרה שניהלה את מחתרת ניל"י נתפסה בידי הטורקים עם שאר חברי המחתרת, עונתה, הצליחה לירות בעצמה כדי לא להסגיר אחרים ואחרי שלושה ימי גסיסה מתה מפצעיה. אחיה שמע על מות אחותו האהובה רק לאחר פרסום הצהרת בלפור. פון אופנהיים שרד את המשטר הנאצי ומת מעט אחרי מלחמת העולם השנייה. מרבית אוספיו הארכיאולוגים הושמדו בהפצצות על ברלין, חלקם שוחזרו ומוצגים היום במוזיאון פרגמון בעיר. לורנס איש ערב חזר לארצו, סירב לתהילה שהורעפה עליו מכל עבר, פרסם את זיכרונותיו ונהרג בתאונת אופנוע בגיל צעיר.

בשנת 2006, בזמן התגבור הגדול, קיבל כל חייל אמריקני שנשלח לעיראק בהחלטה של המפקד האמריקני דייוויד פטראוס עותק של אחד מספריו של לורנס, שכלל 27 מאמרים ובהם עצות להתנהלות מערבית מול הערבים. למרות שכמובן אין כעת, וגם אז לא היה, הרבה משותף בין שבטי החיג'אז לעירוניים של בגדד, ולורנס עצמו הכיר בכך. הוא מת מריר על הבגידה של ארצו בערבים, בציניות עוצרת נשימה, ששיאה היה בשיחה האגבית שניהלו ראש ממשלת בריטניה ג'ורג' עם נשיא צרפת קלמנסו בכניסה לשיחות פריז. "אני רוצה את מוסול", אמר ג'ורג' לקלמנסו, שהשיב לו: "תקבל אותה, עוד משהו?". לשאלה זו ענה ג'ורג' כי ירצה גם את ירושלים, וקלמנסו השיב את אותה התשובה. כך, בכמה דקות, קם לתחייה הסכם סייקס-פיקו שהגבולות ששרטט יהיו גבולות המזרח התיכון, פרט לישראל, עד היום. סיסמתו של ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש), בעת שניסה להקים את החליפות שלו, היה "לא עוד סייקס-פיקו". בינתיים דאעש מובס וגבולות ההסכם עדיין קיימים, לפחות להלכה.

ומחשבה לסיום: אם לא כמה תפניות היסטוריות משונות, מקריות אולי, האימפריה העות'מאנית הייתה מצליחה לשמור על ניטראליות בסופה שסחפה את העולם כולו לפני קצת יותר ממאה שנים. אולי היא הייתה מחזיקה מעמד עוד כמה עשרות שנים. ומה אז? האם המשטר הצארי היה מחזיק מעמד? מה היה עולה בגורל הציונות? במקרה כזה לא היה לבריטים שום תמריץ להצהרת בלפור, למשל. מה היה קורה במזרח התיכון כולו ללא חלוקה על פי הסכם סייקס-פיקו, ללא המלכת עבדאללה על עבר הירדן ושלטון אחיו פייסל על עיראק. הרבה אפשרויות מרתקות שלא קרו. ההיסטוריה הלכה בנתיבה, ומאה שנה אחרי, מדהים לראות עד כמה קרב פרשים מאוסטרליה וניו זילנד, תככים מדיניים מול מפות בלונדון ופריז, מזימות של אציל גרמני-יהודי, ריגול של יהודים בארץ ישראל שהחליטו שעדיף ליהודים לקשור את גורלם עם הבריטים ולא עם העות'מאנים, ולוחמה זעירה של הרפתקן בריטי נועז שינו את פני המזרח התיכון לעד.