נובל נגד גרעין: פירוז העולם הוא יעד אידאלי - אך רחוק מהמציאות

הבחירה להעניק את פרס נובל לשלום לשנת 2017 לארגון הבינלאומי למניעת הפצת נשק גרעיני (ICAN) היא בחירה מכובדת, לא הזויה - והיו גם כאלה - כידוע. הבחירה בארגון שבה ומשקפת את הראייה הנורבגית, בעצם הסקנדינבית, לפיה דיפלומטיה מגובה ברצון טוב היא המזור לכל תלאות העולם וסכסוכיו. ואם המציאות מתנגשת עם האידאל אז לעתים מתעלמים מהמציאות.

מדובר בהחלט בארגון שוחר טוב המחויב למטרה ראויה, ובו שורת ארגונים אחרים העמלים למענה. הבעיה היא שכל ההישגים בתחום זה, והיו כאלה בהחלט, הושגו בתום מאבק בין-גושי והסכמות בין מעצמות. בימים שבהם העולם כולו עוסק בניסויים הגרעיניים של קוריאה הצפונית; בשאלה אם איראן עוברת על תנאי הסכם הגרעין שעליו חתמה או רק עוברת על חלק מרוח ההסכם; כשרוסיה וארצות הברית מרעננות את ארסנל הנשק הגרעיני שלהן; מטרת העל של הארגון רחוקה מהשגה.

כלל לא ברור עד כמה השגת המטרה קשורה לארגון עצמו. הרי הסכם הגרעין עם איראן - נשאיר בצד לרגע את השאלה אם הוא טוב או רע - הושג לא בגלל שהארגון שכנע את האייתוללה חמינאי בצורך בפירוז מנשק גרעיני. ואם יושג הסכם עם פיונגיאנג לפירוז חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני זה לא יקרה באמצעות עמל דיפלומטי וראיית עולם אידאליסטית אלא באמצעות הפעלת לחצים כלכליים, איומים צבאיים ושאר הארסנל המוכר והבדוק של דיפלומטיה ריאליסטית מהנוסח הישן.

פרסי נובל למדע מוענקים שנים, לעתים עשרות שנים אחרי ההישג עצמו. קיפ תורן ועמיתיו זכו השבוע בפרס נובל לפיזיקה 25 שנה ויותר אחרי ההישג הנוגע לגלי כבידה. אולי ניתן להציע לאדונים המכובדים באוסלו להמתין מעט בין ההישג, אמיתי או מדומה, לבין הענקת הפרס? לאוסלו יש נטייה לראות הסכם שלום כשלום, לראות כוונה טובה כמציאות.

ברק אובמה קיבל פרס נובל לשלום על כוונות טובות שהתבטאו בעת נתינת הפרס בנאומים מלהיבים, ולימים רק הידרדרו משם. נשיא קולומביה חואן מנואל סנטוס זכה בפרס על הסכם שעמו ביטל במשאל עם. הנרי קיסינג'ר ולה דוק תו זכו בפרס על ההסכם שסיים את מלחמת וייטנאם בשלום עם כבוד – ובתוך שנתיים צפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם; וכמובן הפרס על הסכם אוסלו בין ישראל לפלסטינים - גם הוא, נאמר בעדינות, שנוי במחלוקת עזה.

ולא שלא היו פרסים ראויים. הפרס על הסכם השלום עם מצרים, אם לבחור דוגמה מקומית. אולם, אי אפשר להמתין עד אין קץ - ייתכן שהסכם פתר בעיה לעשרות שנים, ואחריה פרצה שוב מלחמה. טבע האדם, גיאו-פוליטיקה, עלייתו של רודן. אבל לא סביר, בעיני לפחות, להעניק פרס נובל – הכבוד הגדול ביותר שמעניק העולם על הדבר הנכסף ביותר שכולנו מאחלים לעצמנו - ובתוך שנתיים מרגע החגיגה באוסלו מתפוצצים מחבלים מתאבדים, או פורצים טנקים לארמון הנשיאות בסייגון, בזמן שארצות הברית מסתכלת לכיוון השני ושוכחת את התחייבותה לבת בריתה.

האירוע החשוב ביותר בעת האחרונה מבחינת הדיפלומטיה הבינלאומית היה הסכם הגרעין עם איראן. אבל להעניק פרס נובל על ההסכם היה מעורר זעם ולעג אצל רבים בעולם. צעד שהיה עלול להזכיר את הענקת הפרס לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בזמן מוחמד אל-בראדעי, שהיטה מידע ומנע חקירות שהיו מגלות את תכניותיה של איראן בזמן.

הענקת הפרס לקרי ולזריף הייתה עלולה להיות צעד אחד יותר מדי. אבל הנושא הגרעיני הוא במרכז תשומת לב העולם, אז הפרס ניתן לארגון בעל כוונות אציליות, שפסגת הישגו עד כה היא דיון באו"ם לפני שלושה חודשים בדיוק שבו אומצה אמנה בינלאומית, למעשה פה אחד, לאיסור על נשק גרעיני. כש-50 מדינות יאשררו אותה היא תהפוך מחייבת. אלא אם כן כמובן מדינות יחליטו להתעלם ממנה. לא סביר שארצות הברית, רוסיה, הודו, פקיסטן, קוריאה הצפונית או - על פי פרסומים זרים - ישראל יתפרקו מרצונן מנשק גרעיני. ייקח הרבה יותר מרצון טוב כדי שזה יקרה.

הבחירה השנה תירשם לצד בחירות אחרות שעשתה ועדת הפרס באוסלו במשך השנים – האו"ם וסוכנויותיו השונות, הצלב האדום, ושורת ארגונים בין לאומיים אחרים המנסים באמצעות דיפלומטיה לשפר את העולם. לעתים הם מצליחים, לעתים רק מציבים מופת, אידאל אפשרי שאולי פעם נגיע אליו. הבחירה הפעם אינה נועזת – והבחירות הנועזות התבררו בדרך כלל ככישלונות צורבים. הפעם בחרו במכובדות, ברצון טוב. אולי פעם נחיה בעולם שבו רצון טוב מספיק להשגת היעדים. אבל היום הזה עודנו רחוק מאוד.