המאה ה-21 היא המאה של "סרטי הסנאף". בצעירותי, סרטים אלימים אלו, המציגים מוות של בני אדם, היו אגדה, שמועה בלתי מבוססת. כיום, הם כבר עפים בווטסאפ. זה התחיל בתאומים, המשיך בצונאמי, בפיגועי טרור מזוויעים ובאסון מעבורת החלל קולומביה. כשהצטרפו הרשתות החברתיות ומיליארדי הסמארטפונים, כל אסון הפוקד את המין האנושי מיתרגם מיד לרצף בלתי נגמר של סרטוני זוועה לא מצונזרים. המראות מהדהדים בעצמה. המאה הקודמת הייתה רצחנית בהרבה אבל לא מצולמת כך.
צפיתי פעם בסרט טבע על אריות בטנזניה. הראו שם אריה שטרף 35 בני אדם. התנהגות נדירה עבור מלך החיות שלא מתלהב במיוחד מטעמו של המין האנושי. זואולוג מקומי הסביר כי האריה סבל מ"אבצס" מוגלתי בחניכיים שהתפשט והביא את ניביו האימתניים לכדי ריקבון. כך, הוא לא היה יכול לאכול את סוג הבשר המועדף עליו, בשר בופלו, שהוא סיבי וקשה ללעיסה. כלומר, יש סיבה להתנהגותו של האריה: הטבע אמנם אדיש למוסר אנושי, אבל אין בו רוע לשם רוע (או לפחות רוע כפי אנו מתארים רוע). הטבע פונקציונלי. האדם זקוק לנחמה מסוג זה. המודרניזם הציב את המדע כניסיון המהותי היחידי, לתחום את התוהו ובוהו של החוויה האנושית לתוך מערכת הגיונית או לפחות כזו הנדמית הגיונית. אבל לפעמים אין הסבר, אין סיבה לכל דבר מתחומי העולם הגשמי.
הדברים נכתבים בטרם התברר מה גרם לסטיבן פאדוק לרצוח כך בלאס ווגאס שבארצות הברית. אין ג'יהאד ברקע, אין הפרעה נפשית, אין פשר. פתאום קם אדם ורוצח עשרות, יש להדגיש אף שאחרי תכנון מדוקדק. למה?
תא חי הוא תרכובת של יסודות כמו פחמן, חמצן, מימן וחנקן. האטומים היסודיים בכל יצור חי הם חומר הקיים ביקום בשפע. כל עוד אותם אטומים מפוזרים באופן אקראי וחסר תכלית, הם לכלוך, סלע, אבק, מולקולות חסרות מטרה נישאות ברוח. אך במבנה מסודר, הם זזים, מעתיקים, מתפתחים ולבסוף כותבים את מה שאתם קוראים, וכפי שאמר הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין: "לא כיצד הוא העולם הוא המיסטי, אלא זה שהוא ישנו".
השאלה המטפיזית היסודית היא מדוע יש עולם והיא מעוררת את המיסטי. על שאלת היסוד אין אפשרות לתשובה אמפירית, המבוססת על חקירה מדעית של העולם. מסיבה זו, התחושה המטפיזית מבצבצת בקצה הרציונליזם. במקומות שהמחשבה האנושית נעצרת, במקום שבו לשפה אין כלים להתמודדות, אין מושגים.
גם לרוע האנושי צד מסתורי. מה מקורו? האם יש לו גבול? האם הרוע חבוי בכולנו ומחכה לצוץ בזמן כלשהו? מה מקור משיכתנו כקהל צופים לסדרות כמו "משחקי הכס", "נרקוס" ו"שובר שורות"? לספרים של אדגר אלן פו וסטיבן קינג? לליצנים רצחניים?. לאלימות המופרעת יש צד מרתק, מושך. לרוע יש אפיל סקסי. וכבר ציין ניטשה "הלא כאילן האדם. ככל אשר ירבה לשאוף אל על ואל אור - יגבירו שורשיו כמיהתם ארצה, מטה, לחושך, לתהום, לרשע". אולם אם בדרך כלל אנו נוטים לחבר מעשי רשע עם אידאולוגיה ולתת להם סימני רציונליזציה, מה לגבי אדם כמו סטיבן פאדוק: אדם עשיר, שנראה על פניו נורמטיבי, ובכל זאת תכנן וביצע טבח בלתי נתפס?
במסה של חורחה לואיס בורחס "הערה על ה-23 באוגוסט שנת 1944", שנכתבה לאחר שחרור פריז מהכיבוש הנאצי ותורגמה לעברית על ידי יורם ברונובסקי, מנתח בורחס את מהותו הכאוטית והרצחנית של הנאציזם, אידאולוגיה של רוע ורשע מובהק.
"עבור האירופאים והאמריקנים יש קיום של ממש רק לסדר אחד ויחיד, הסדר שלפנים נשא את השם רומא (פקס רומנה) ואילו עתה קרוי תרבות המערב. להיות נאצי (לשחק את משחק הברבריות הנמרצת, לשחק את הוויקינגי, את הטטרי, את הקונקיסטאדור בן המאה השש עשרה), הרי בכללו של דבר לא אפשרי, ואי האפשרות היא מוסרית ומנטאלית כאחד. הנאציזם מצטיין בהעדר ממשות מהותית בדומה לתופת על פי סקוטוס אריגנה. אי אפשר להתגורר בתחומו, בני אדם יכולים רק למות למענו, לשקר למענו, להרוג למענו ולפצוע למענו. איש במרכזה הבודד של נפשו לא יכול היה להשתוקק לניצחונו". באותו מאמר שנכתב שנה לפני סוף המלחמה, בורחס משער כי היטלר רוצה להיות מובס.
הרוע שובר את הסדר. הרוע הוא ביטוי שאין לחפש לו משמעות פסיכיאטרית מקלה אלא לראותו כמהות, לא כתירוץ. אחד האסונות שהביאו עלינו הליברלים הפרוגרסיביים היא הקביעה המטופשת שאין בעולם פעולת פשע שאין לה צידוק מבחינת המבצע. שודד בנק למשל, צידוקו הוא עוניו אל מול העושר הקפיטליסטי, ואנס - צידוקו הוא בעיותיו הפסיכולוגיות משחר ילדותו. זאת, בתנאי כמובן שהפושע אינו לבן פריבילגי.
העובדה שתפיסת עולם, לכאורה נאורה ומתקדמת, מבקשת להצדיק פשעים נוראיים מתוך ניסיון לברר מניע מוקדם שמצייר את הפושע כקורבן או לפחות לנסות להבין את היסוד הנפשי של הפושע, יוצרת תופעה מעוותת. אין אחריות. פעם אחר פעם, דור אחר דור, השמאל הליברלי מתעקש להיות האידיוט השימושי של השטן, כמו להוכיח במחווה סיזיפית שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. או שאולי אין פה תמימות וזו משאלת מוות, תופעה של הרס עצמי, פונדקאי מתאבד. נונקונפורמיזם נרקיסי, איפכא מסתברא דווקני ואינפנטילי.
"גזע קין כבש בסערה את השמים, ומגן עדן הטיל את האל לאדמה", כתב המשורר שארל בודלר ב"פרחי הרוע". כאילו התכתב עם מדרש "בראשית רבה", המספר כי נעמה, נינתו של קין הרוצח הראשון, נישאה לנוח. מתוך זה אנו למדים שבני האנוש כולם, כולנו, נושאים את גן הרצח של אבינו הקדמון קין. אבל יש כאלו שיותר.
פסיכופתים יודעים להיות מסמר המסיבה. הם הטיפוסים המושכים בחדר. הפסיכופתים מנותקים מאמפתיה, אולם הטבע פיצה אותם בשפע של קסם אישי. מה מושך אותנו לרוע כמו זבובים הנמשכים אל האור הכחול במלכודת? בבריטניה יש בקירוב מאה נשים המאורסות לנידונים למוות בבתי כלא אמריקניים. יש לתופעה שם בספר האבחון הפסיכיאטרי - "תסמונת בוני וקלייד", נשים הנמשכות לפסיכופתים. זה נגמר לא טוב בהרבה מקרים: באחד מהם, צמד אחיות אוסטרליות נטשו בית ומשפחה והתחתנו עם שני עבריינים אלימים במטרה לשקמם. באותו יום שבעלה הטרי של האחות הבכורה השתחרר מהכלא, הוא רוצץ את ראשה בפטיש. הצעירה ניצלה לאחר שבעלה ניסה לחתוך את אוזנה עם סכין ולעקור עם פלייר את שיניה הקדמיות. למה? ככה. אולי ההסבר טמון במה שאמר הסופר סטיבן קינג: "מפלצות הן אמיתיות וגם שדים הם אמיתיים. הם חיים בתוכנו ולפעמים הם מנצחים".