פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבדלנים באים: הלאומיות לא מתה – היא רק התנפצה לרסיסים בכל אירופה

      היבשת האמינה כי שתי מלחמות העולם ירפאו אותה מתחלואי הלאומיות בדרך להקמת ארצות הברית של אירופה. אך משאל העם בקטלוניה ואלו שיבואו אחריו בחבלים קטנים יותר מאיימים לשתק את האיחוד ולפצל את אירופה לעשרות ישויות קטנות ותלותיות

      הבדלנים באים: הלאומיות לא מתה – היא רק התנפצה לרסיסים בכל אירופה
      צילום: רויטרס, עריכת וידאו: ניר חן

      זו יכולה הייתה להיות שאלת טריוויה מצוינת בחידון מהסוג של נכון או לא נכון: האם תושבי איי פארו, שבהם חיים רק כ-50 אלף איש יוצאים למשאל עם כדי לממש את זכותם ההיסטורית – בעיניהם - ולקבל עצמאות משלטונה של ממלכת דנמרק? התשובה הנכונה היא "כן" מהדהד.

      באפריל יתקיים משאל עם באיי פארו ובשלב זה נראה שלתומכי העצמאות יש סיכויים מצוינים לנצח. זאת קבוצת איים זעירים, שטחם פחות מ-1,500 קמ"ר והם שוכנים בין סקוטלנד, איסלנד ומדינות סקנדינביה. פירוש השם הוא "איי הצאן", ואכן, כלכלת האי מבוססת על כבשים – ובעיקר על דיג. הם אמנם חלק מדנמרק, המסבסדת אותם בחצי מיליארד קרונות לשנה, אבל יש להם אוטונומיה – וכמו אוטונומיה דנית אחרת, גרינלנד, הם בחרו שלא להצטרף לאיחוד האירופי.

      הם לא נרמסים תחת הקלגסים הדנים וגם לא חיים בדיכוי ללא פשרות של קופנהגן. יש להם תרבות מובחנת, כולל מטבח ייחודי, שפה, דגל וחגים משלהם. וישל להם אפילו "סוכנת" במסדרונות השלטון - ראש ממשלת דנמרק נשוי לתושבת האיים ויש לו עדר כבשים משלו.

      עם זאת, לאיי פארו יש אותן בעיות שיש לפריפריה בכל מקום – הצעירים עוזבים. הם יוצאים ללמוד בדנמרק ונשארים בה. יש גם בעיות כלכליות – כל היבוא לאיים הוא מדנמרק, והפארואזים לא רוצים את מכסות הדיג של האיחוד האירופי הביורוקרטי, הם רוצים להיות יותר כמו בריטניה, הקרובה אליהם פיזית. המבוגרים צפויים להצביע בעד עצמאות, הצעירים עוד לא ברור, וכך אולי תיוולד מדינה נוספת, והלאומיות הפארואזית, שנלחמת על קיומה, תגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

      מתכוננים לצפות בליקוי החמה המלא באיי פארו, מרץ 2015 (AP)
      בחרו שלא להצטרף לאיחוד האירופי. תושבים באיי פארו צופים בליקוי חמה, מרץ 2015

      ברוכים הבאים לאירופה המודרנית, זו שבה חזון האיחוד המלא של אירופה התחלף, או לכל הפחות חי, לצד חזון של פיצול שמגיע לממדים קומיים, אולי טרגי-קומיים. הכותרות בעולם מתרכזות במשאל העם על עצמאות קטלוניה משלטונה של ספרד, אבל הקטלאנים לא לבד - בחודש הבא מחוז ונטו יבחר אם לקבל אוטונומיה נרחבת מאיטליה, אחריו יצביע מחוז איטלקי נוסף, לומברדיה, ואז יגיע תורם של איי פארו.

      כך עשתה ההיסטוריה סיבוב פרסה מדהים. ממגמות של גלובליות ואיחוד, במיוחד ביבשת אירופה, אל בדלנות ומגמות המזכירות את התקופה שקדמה אפילו למאה ה-19. הסמלים הלאומיים שבאירופה סברו שאין להם עוד מקום בעולם המודרני עושים קאמבק.

      אין צורך להיות מופתעים. האירופים מופתעים כי הם האמינו באשליה נוחה שלפיה עידן הלאומיות והלאומנות מת. נשרף באפרן של שתי מלחמות עולם. הם סברו שהאיחוד יביא לשגשוג, לשלום ולקץ הלאומיות. אז הוא הביא לשגשוג ולשלום, אבל הלאומיות מעולם לא מתה. איש במשחקי הגביע העולמי עוד לא הריע "יחי האיחוד האירופי". שום בריטי או צרפתי לא העלה על דעתו לעודד את גרמניה רק כי היא מאותה יבשת ומאותו ארגון על-לאומי. מיטיב ככל שיהיה.

      עימותים בקטלוניה בעקבות משאל העם, 1 באוקטובר 2017 (רויטרס)
      תומכי משאל העם בקטלוניה מחוץ לתחנת הצבעה, השבוע (צילום: רויטרס)

      במאה ה-19 החלה הלאומיות המודרנית באירופה. האימפריות היבשתיות הגדולות, העל-לאומיות, אלה שבהן המאחד היחיד היה המטבע, הקיסר והמשטרה החשאית, החלו לקרוס תחת הלחצים הפנימיים. עמים לא רצו עוד להיות נתיניו של הוד מלכותו בבירה רחוקה. פולנים, אוקראינים, סרבים, קרואטים, צ'כים ורומנים לא רצו עוד לחיות בכפרים ובעיירות ליד כל האחרים. הם רצו את שלהם – המטבע, ההמנון, הדגל והגבול. הם התגעגעו לימי הזוהר – ולכל עם הרי יש ימי זוהר, אמיתיים או מדומיינים. הם רצו מיתוסים ולעתים המציאו אותם, כמו במקרה של הציונות.

      בתום מלחמת העולם הראשונה קרסו האימפריות – ההבסבורגית, הרוסית, הגרמנית והעות'מאנית. בבית הספר לומדים כי זה היה תהליך מעולה ועמים רבים קיבלו עצמאות וריבונות בהתאם ל-14 הנקודות הכה אידיאליסטיות שיזם הנשיא האמריקני וודרו וילסון - במחשבה שאם לכל עם יש מדינה, לא יהיו עוד תביעות טריטוריאליות. בפועל, לא היה זה המצב בדיוק.

      אי אפשר לתת לכל עם מולדת. לא באירופה ולא בשום מקום, וויכוחים על שטחים החלו מיד. בין רומניה להונגריה, בין צ'כוסלובקיה לגרמניה ופולין, בין פולין לגרמניה, בין איטליה ליוגוסלביה.

      כניסת המשטרה הגרמנית לתוך טירול שבמערב אוסטריה במהלך האנשלוס, מרץ 1388 (ShutterStock)
      חיילים נאצים צועדים אל מחוז טירול שבדרום אוסטריה, ב-1938 (צילום: ShutterStock)

      מלחמת העולם השנייה בתחילה מחקה את הגבולות האלה תחת המשטר הנאצי, שאיחד חלקים גדולים מאירופה תחת שלטון האימים שלו, ואחריה, שוב, סדר חדש. ובמערב אירופה קם בהדרגה, תוך שינויי שמות ואידיאולוגיות, בזהירות ובלי להכריז שהמטרה הסופית היא איחוד מלא – איחוד כלכלי, מוניטרי, ובעיקר פוליטי של היבשת, הוא האיחוד האירופי. שש מדינות ייסדו אותו, וכיום 28 מדינות חברות בו.

      "האיחוד האירופי משחק תפקיד כפול", מסביר עומר גנדלר, מומחה לאירופה, איך דווקא האיחוד האירופי גרם לבדלנות האזורית. "הוא שואף ליצירת זהות אירופית משותפת תוך דיכוי הרגשות הלאומיים. הוא עשה זאת על ידי יצירת שוק משותף, גבולות פתוחים והחלשת המדינות החברות בו. מנגד, אותה המעטפת שיצר האיחוד הובילה מיעוטים אזוריים שדוכאו מאות שנים להתעורר מחדש. ככל שהאיחוד נגס בסמכויות המדינות, הוא יצר מצב שבו אותם מיעוטים מרגישים פחות את הבירות ההיסטוריות ששלטו בהם. הסקוטים מקבלים היום דברים רבים ישירות מבריסל, ולא מלונדון, כמוהם גם הקטלאנים או הפלמים. אם לונדון או מדריד כבר עכשיו משחקות תפקיד משני וחלש יותר, אז אולי אפשר לוותר עליהן באופן מלא".

      כך למשל חבל אלטו אדיג'ה שבטירול ההררית. אחד האזורים החולמים על עצמאות – פעם אוסטריה, היום איטליה. ב-1975 סווג על ידי האיחוד כאזור הררי. 13 שנה אחר כך הוכרז שמרבית תושביו הם כפריים. אז עכשיו התושבים מקבלים מענקים מקרנות הגנת הסביבה, קרנות תמיכה בחקלאות, מענקים לשיפור הכשרה מקצועית, עידוד מלאכות מסורתיות ושיפור המחייה. 83 אלף התושבים מקבלים עשרות מיליון אירו לשנה במענקים שונים, ויש בשלטון המקומי בבולצאנו מחלקה שכל תפקידה ללמד את התושבים להגיש בקשות לבריסל.

      כולם רוצים המנון ודגלים משלהם

      חבלי ארץ עשירים, שתמיד רטנו על הפרזיטים "ההם", על הגנבים העושקים אותם באמצעות מסים, החלו לשאול את עצמם אם ממילא הולכים לאיחוד אז מדוע שהיחידה הבסיסית תהיה מדינה, לעתים מומצאת, ולא אזור. אם אנו דנים ישירות מול בריסל, אם ממילא אין איומים חיצוניים – וממילא מי שתדאג להם תהיה ברית נאט"ו, אז למה בעצם לא לעזוב את המדינה. "הליגה הצפונית" באיטליה מייצגת את לומברדיה, שתושביה רוטנים בגזענות ש"אפריקה מתחילה על הארנו" – כלומר לא רק דרום איטליה היא ה"האחרים", אפילו הפלורנטינים. הקטלאנים, הסקוטים, הבסקים, הפלמים – כולם רוצים עצמאות. הלאומיות לא מתה, היא רק הייתה מוסתרת. הם רוצים את ההמנון, השטרות, הדגל, הגבולות, השפה. הם רוצים זהות.

      גם באירופה הלאומיות המודרנית חדשה יחסית. איטליה התאחדה בסוף המאה ה-19, וגרמניה מעט אחריה. בשני המקרים בעצם הממלכה החזקה – פיימונטה ופרוסיה, בהתאמה - כבשו את שאר האזור הגיאוגרפי. במקרה הגרמני – אוסטריה, חלק מהתרבות הגרמנית, ופראג דוברת הגרמנית לחלוטין, נשארו בחוץ. בספרד הלאומיות פירושה היה שממלכת קסטיליה – מדריד – כבשה את שאר המדינה. הכיבוש הסתיים בעצם רק אחרי מלחמת האזרחים, כאשר קטלוניה החזיקה מעמד מול הפשיסטים של פרנסיסקו פרנקו עד הקץ. ואולי הכיבוש הזה לא הסתיים בעצם אף פעם, כפי שרואים זאת כיום.

      בדלנים אוקראינים באימונים צבאיים בלוגנסק, אוקראינה, 27 באפריל 2017 (רויטרס)
      בדלנים באוקראינה עורכים אימונים צבאיים, באפריל (צילום: רויטרס)

      המלחמה הקרה קיבעה את גבולות אירופה. הפחד מפתיחת תיבת פנדורה הזו שיתק את כולם. תוצאות מלחמת העולם השנייה קיבעו עמים בשליטת שכניהם, קבוצות אתניות שגורשו, צבאות שבאו ונשארו. ואחרי קריסת חומת ברלין שוב גל חדש של זעזועים לאומיים - צ'כוסלובקיה, ברית המועצות, יוגוסלביה – כולן התפרקו. בגל הזה לבדו נוספו יותר מ-10% למדינות העולם. כל הבעיות המוכרות ממדינות האיחוד נשארו, והתווספו, כמו במקרה של קוסובו, דרום אוסטיה ואבחזיה - המובלעות דוברות הרוסית בגיאורגיה דורשות העצמאות - ומזרח אוקראינה.

      התברר שגם במקומות שבהם אין מלחמה ושפיכות דמים, הלאומיות שהודחקה תחת ההיסטוריה, תחת הקומוניזם מסוכנת יותר, לעתים מגוחכת יותר.

      הונגריה מרת הנפש, שאיבדה בהסכם טריאנון אחרי מלחמת העולם הראשונה שני שלישים משטחה ושני שלישים מתושביה הודיעה שתנפיק דרכונים הונגריים לצאצאי אזרחיה החיים ברומניה, למשל. ורומניה הקימה זעקה עצומה, מסיבה לא ברורה, לכאורה. הרי בכל מקרה מדובר באותו דרכון של האיחוד. ואולם, הלאומיות, הגבולות, הפחד שהמיעוט ההונגרי בטרנסילבניה ינסה לבקש עצמאות, להסתפח למולדת מכבר – הפחד הזה מתברר לא מוגבל למזרח התיכון או לאפריקה. הוא קיים גם באירופה, שהשלתה את עצמה שהיא מעבר לזוטות האלו.

      והיום, הדרך לעצמאות קלה יותר. "פעם הרעיון של לצאת לעצמאות היה רעיון מבהיל ולא פשוט. להקים מדינה עם מוסדות, עם צבא, להיות מסוגל להגן על עצמך מול אויבים חיצוניים. כל התהליך הזה היה יקר מסורבל וארוך, אלא אם סבלת בצורה קיצונית, רגשות לאומיים לבדם לא הצדיקו זאת", הסביר גנדלר. "היום אותם מיעוטים לאומיים משתעשעים ברעיון של פרישה והקמת מדינה חדשה מבלי להיכנס לאותו תהליך, אלא פשוט על ידי הצטרפות לאיחוד האירופי. משמע קבלת כל אותם דברים בחינם, מבלי להתאמץ. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".

      האיחוד נקרע בין זכויות מתנגשות

      התהליכים מוכרים. בבלגיה, למשל, רוטנים הפלמים על הוולונים ולהפך מאז ייסוד המדינה ב-1831. כך גם בשאר אירופה. "המשברים הכלכליים מאז 2008, שפגעו באירופה בצורה כואבת, הפכו לטריגר מצוין", הוסיף גנדלר. "הם גרמו לכמה מיעוטים ובעיקר לעשירים שבהם להבין מי משלם בשביל היציבות הכלכלית. הסקוטים מרגישים שהם מממנים את האנגלים - אפילו שמחקרית זה פשוט לא נכון. הקטלאנים מרגישים שהם מחזירים את החובות של מדריד. הצפון איטלקים בטוחים שהם סוחבים על הגב את הדרום העני והעצלן, והפלמים משוכנעים שבלי הוולונים מצבם יהיה טוב יותר".

      לאיחוד, כך נראה, אין עמדה ברורה בנושא. לדברי גנדלר, "הוא נקרע בין זכויות מתנגשות. מצד אחד, כארגון שהרים את דגל הדמוקרטיה וזכויות אדם, ומקדם אותם בכל מקום ברחבי הגלובוס, קשה לו לעמוד מנגד ולהתעלם מדרישות לגיטימיות להגדרה עצמית המתקבלות בצורה דמוקרטית, מצד שני, הוא מבין לחלוטין שזה תהליך שאת סופו אין לחזות, ועצמאות של מדינה אחת תוביל לתהליך דומינו שאין לדעת את סופו. ולכן הוא מהלך בין הטיפות". הוא הזכיר את משאל העם של הסקוטים, שהתקיים לפני שנתיים, ובו האיחוד נמנע מלהציג עמדה ברורה אלא רק הסתפק בכך שהוא "יכבד כל תוצאה שתהיה מקובלת על שני הצדדים".

      תומכים בעצמאות סקוטלנד, 19 בספטמבר 2014 (AP)
      מפגינים בעד עצמאות בסקוטלנד, במשאל העם ב-2014 (צילום: אי-פי)

      אז במשאל העם בסופו של דבר סקוטלנד, ששלחה את בניה להיות מגלי עולם, מדענים, לוחמים בשירות הכתר הבריטי, החליטה להישאר, אבל יש תהיות על משאל עם חדש. בריטניה, שהצביעה על עזיבת האיחוד, היא מקום הרבה פחות קורץ לסקוטים להישאר בו. הם מעדיפים, בגדול, איחוד בלי בריטניה על פני בריטניה בלי איחוד. ויש להם היסטוריה מפוארת. הם לחמו על עצמאותם ונוצחו – אבל הם סקוטים. לא אנגלים.

      "מאז הברקזיט, ובעיקר כדי לעצבן את בריטניה, האיחוד החל לאותת לסקוטלנד שאם בריטניה תפרוש, וסקוטלנד תדרוש במקביל את עצמאותה ותרצה להצטרף לאיחוד, יש על מה לדבר", אמר גנדלר. "שינוי של 180 מעלות, וכל זאת בשביל לעצבן ולנקום בבריטניה ולסובב את החרב עוד קצת. אפילו ספרד שבעבר אפילו לא שקלה פירוק של מדינות, פתאום פוזלת לכיוון גיברלטר ומדברת באופן גלוי על הגדרה עצמית של הטריטוריה האחרונה של בריטניה על אדמת אירופה ביום שאחרי הפרישה".

      התנועות הלאומיות לא זהות. חלקן באות מהשמאל הפוליטי, אחרות מהימין. "יש תנועות לאומיות כמו ה-SNP הסקוטית, הפלייד קמרי בווילס או קואליציית 'הכן ביחד' בקטלוניה, מפלגות שמגיעות בעיקר מהשמאל ומהמרכז", אמר גנדלר. "הן משתפות פעולה ורואות בעצמאות של כל אחת מהן יעד משותף. הלאומיות שלהן לא שוללת את הזהות האירופית, וסיסמתן היא 'עצמאות בתוך האיחוד האירופי'. הקבוצה השנייה הן המפלגות הלאומיות, כמו הליגה הצפונית באיטליה או כמו התנועה הפלמית 'ולאמס בלאנג'. הלאומיות שלהן היא מוחלטת וגוברת על האירופיות. האיחוד הוא יריב לא פחות מאשר המדינה שאליה הם שייכים".

      בחזרה לימי הביניים

      הלאומיות האירופית, מדינות הלאום אכן הכילו ברובן את העם שישב בהן. ההבדלים בין החבלים השונים – בשפה בעיקר – נמחקו והושטחו בידי הרדיו והטלוויזיה שאכפו מבטא אחיד, שפה של הרוב, שכל אזרח אם הוא רוצה להתקדם ולהתפרנס חייב לדעת. הוולשים אולי אוהבים את שפתם, אבל הם יודעים אנגלית.

      האיחוד תפקד מעולה בתחילת דרכו עם שש מדינות, קתוליות ברובן ושמרניות. עם 28 מדינות הוא משותק למעשה. איחוד או ארגון שבו יש מאה ויותר חבלים שונים, עשירים ועניים, מאוכלסים ומתרוקנים יתפקד לכל היותר ברמת היעילות של האו"ם. אז אין צדק מוחלט. אין הסבר הוגן מדוע שקטלוניה לא תקבל עצמאות וליכטנשטיין או אנדורה כן. הבאסקים או ונטו לא כי ספרד ואיטליה לוחמניות יותר ואיי פארו כן, כי דנמרק יותר נינוחה, ואולי אף תהיה מרוצה בסתר מכך שעול הסובסידיות יוקל.

      התשובה הצינית היא שאין צדק בפוליטיקה. יש היסטוריה, ונסיבות, וגיאוגרפיה, ומדינות שכנות. יבשת שחשבה ששתי מלחמות עולם ריפאו אותה מהלאומיות ומהבדלנות, שהאימפריות פינו את מקומן למדינות לאום בדרך לאיחוד, לארצות הברית של אירופה. ואולם, ההיסטוריה, הסמלים ואופי האדם מתברר חזקים יותר מאידאולוגיות מופשטות. המדינות לא הולכות להיעלם, ואם חלקן יקרסו זה לא יהיה לטובת איחוד – אלא לטובת פיצול. אירופה של המאה ה-21 אולי תדמה לא רק לזו של העת החדשה – אלא גם לזו המפוצלת בין הממלכות השונות של ימי הביניים.