פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הרוצח מהטבח בלאס וגאס שבר שיא הרוגים – והוא יישבר שוב

      האידאולוגיה האמריקנית לא תניח את נשקה גם כשמניין הקורבנות יוסיף לעלות. כשרוצח בפוטנציה ניגש למעשה בארה"ב, הוא זקוק רק למניע והזדמנות – כי את האמצעי כבר יש בידיו. והנשק? הוא רק ישתכלל, והמחיר שהוא גובה ישבור שיאים בכל פעם מחדש

      הרוצח מהטבח בלאס וגאס שבר שיא הרוגים – והוא יישבר שוב
      צילום: רויטרס, עריכה: יוסי אלטר

      עד להודעה חדשה, סטיבן פאדוק, אמריקני בן 64, הוא מחזיק השיא: רוצח ההמונים בירי אקראי באירוע יחיד הגדול בארצות הברית. יותר מ-50 קורבנות בנפש, יותר מ-400 פצועים. השיא יישבר, כמובן. השאלה היא מתי. כדי להוסיף אירוניה לטרגדיה, הרצח ההמוני התבצע ביום הבינלאומי לאי-אלימות, יום שזו מטרתו, ושלא במקרה, הוא יום הולדתו של מהאטמה גנדי.

      לכל פשע, החל בתכנון מדוקדק של שוד ועד רצח המוני אקראי, צריך שלושה דברים: מניע, אמצעי והזדמנות. המניע אינו ידוע בשעת כתיבת הדברים. פאדוק מבוגר מהפרופיל של הצעיר הזועם או המנוכר היוצא לנקום בחברה האמריקנית, אבל סביר שהיה לו מניע לקום ולרצוח אנשים זרים. ההזדמנות: הוא בלאס וגאס, עיר שאינה ישנה, שבשעה 22:00 בערב רחובותיה ואולמותיה מלאים, והיה קונצרט מוסיקת קאנטרי ממש מתחת לחלונו. והגענו לאמצעי – הוויכוח האידיאולוגי המפלג את החברה האמריקנית.

      אמו של אחד מקורבנות הטבח בסנדי הוק האשימה את הקונגרס. את אי יכולתו לחוקק, אי יכולתו לעצור, ולו במעט, את המגיפה של האלימות.

      זירת הירי במלון מנדליי ביי בלאס וגאס נבדה, 2 באוקטובר 2017 (GettyImages)
      זירת הירי בלאס וגאס (צילום: GettyImages)

      יש כאלה הרואים בשורש כל רע את לובי הנשק רב העוצמה, איגוד הרובאים הלאומי. אבל לא מדובר בלובי נשק ערמומי ושטני מול כל האזרחים הישרים של ארצות הברית, מדובר באתוס. "רובים, אומץ והאל, עשו את ארצות הברית למה שהיא", אומרת כרזה של התומכים בזכות. זכות שנויה במחלוקת: התיקון השני לחוקה מדבר על נשק חם למיליציה, ובית המשפט העליון הרחיב את תוקפו לכל האזרחים. והדגש הוא על כולם. כל אמריקני למעשה יכול להשיג נשק, להזמין אותו בדואר, לקנות אותו בסופרמרקט או ירידי נשק.

      כשאנו אומרים "נשק", הכוונה לא רק לאקדח או רובה ציד אלא רובי סער עם מחסניות מוגדלות וכדורים מיוחדים שאין לצבאות. ובלי מגבלות: ההצעה שתאכוף בדיקת רקע כדי לברר אם קונה פוטנציאלי אינו פסיכופט, למשל, או שהוא ברשימת האסורים בטיסה כי יש חשש שהם עלולים להיות טרוריסטים, הופלה. היא מתחילה את הגלישה במדרון החלקלק לכך שהליברלים יפי הנפש יחרימו את הנשק, סמלה של אמריקה.

      יש ויכוח סוער על הנתונים ומשמעותם, והוא אמיתי: תומכי הנשק יאמרו לכם שבשווייץ יש כמויות נשק בידי האזרחים יותר מאשר בארצות הברית ואין אלימות מנשק חם, ושבמדינות אמריקה הלטינית העניות, אל-סלבדור בראשן, יש הרבה יותר מקרי רצח בנשק חם. וזה נכון, כמובן. הנשיא טראמפ, בציוץ מעורר מחלוקת במיוחד, טען שלו היה לצרפתים בקונצרט הרוק בבטאקלאן נשק חם היו עוצרים את הטרוריסטים בתחילת האירוע. כלומר – הפתרון לאלימות מנשק חם אינה להוציא את כלי הנשק מידי כולם, אלא שליותר מהטובים יהיה נשק חם.

      זוג מגפי בוקרים בזירת הירי במלון מנדליי ביי בלאס וגאס נבדה, 2 באוקטובר 2017 (רויטרס)
      אלופת העולם ברצח המוני (צילום: ירי)

      אבל יש נתון אחד שקשה להתמודדות, גם בידי המצדדים הבולטים בנשק חם לכל: מקרי הרצח ההמוני. באלה ארצות הברית היא אלופת העולם ללא עוררין. קולומביין, סנדי הוק, ג'ורג'יה טק, פלורידה, לאס וגאס, הרשימה בלתי נתפסת.

      וכן, לטוענים שאין למה להשוות, ועל כן הטיעונים של מתנגדי הנשק החם אינם תקפים – דווקא יש. אוסטרליה. מדינה שגם בה יש אתוס חלוצי, גם בה חוסלו הילידים בידי המתיישבים הלבנים, גם בה חוות ונשק חם. הרבה נשק חם. עד הטבח בטזמניה, רצח המוני שבו נרצחו 35 בני אדם. הציבור זועזע, והנשק החם האוטומטי למחצה הוחרם למעשה מידי האוסטרלים. מאז ועד עתה לא היה באוסטרליה שום מקרה של רצח המוני בנשק חם. הסיכוי של אוסטרלי להיהרג מירי ירד ב-50% מאז.

      לעומת זאת אפשר תמיד להביא, ותמכי הנשק החם מביאים, את הדוגמה של אנדרס ברינג ברייוויק, הנורבגי שביצע פיגוע טרור ניאו נאצי גזעני ורצח עשרות נערים במדינה שבה קשה מאד להשיג נשק חם. וגם בישראל, מדינה שבה יש זמינות רבה של נשק אין למעשה מקרים של רצח המוני אקראי.

      האם יש כזה דבר אופי לאומי אלים? אולי. ודאי שונאי אמריקה יטענו כך. ראו את הסרטים, את הציד, את הפטיש לנשק חם. אבל הקנדים אינם כה שונים מאחיהם הדרומיים ואין להם את המקרים הכה רבים של רצח המוני אקראי.

      כוחות ביטחון סמוך לזירת הירי במלון מנדליי ביי בלאס וגאס נבדה, 2 באוקטובר 2017 (רויטרס)
      כוחות הביטחון בזירה (צילום: רויטרס)

      כעת נראה, שוב, את המצעד הרגיל של האשמות והאשמות נגד: אנו זוכרים את אובמה מזיל דמעה בזכרו את קורבנות הירי בארצו, והכישלון שלו בהעברת חקיקה מחמירה בנושא, הייתה לדעתו הכישלון הגדול ביותר שלו. כיום, לאגף הליברלי בפוליטיקה האמריקנית יש עוד הרבה פחות כוח, גם בשני בתי המחוקקים, גם בבית המשפט העליון. הדגש יהיה על הרוצח ומניעיו, תושמע שוב האמרה שמי שרוצה לרצוח תמיד ירצח. ושווה להתעכב עליה מעט, כי כאן אנו חוזרים לנושא האמצעי, שבכל רצח הוא קריטי. כשאדם עיוור מזעם מבקש לרצוח את מי שמולו, אם יהיה לו אקדח ביד או סכין, אולי יעשה זאת. אבל אם לא יהיה לו נשק זמין אולי יתקרר, אולי זעמו יחלוף.

      כך גם לגבי אנשים שאיבדו טעם בחייהם, שונאי החברה, ממורמרים על הבוס שפיטר אותם. נכון, לרוצח הנחוש, לפושע המקצועי, תמיד יהיה נשק. אבל לא הם הבעיה במקרי הרצח ההמוני האקראי. אותם מבצעים אנשים אחרים, ואולי אם לא היה להם נשק אוטומטי לא היו מבצעים טבח. שווה לנסות – אבל לא יקרה. האידיאולוגיה האמריקנית לא תאפשר זאת. הסתכלו בתשדירי הבחירות של פוליטיקאים אמריקנים וראו כמה מהם מצטלמים עם נשק, במטווח, בציד. האתוס של כיבוש המערב הפרוע נותר בעינו, והמחיר הוא עשרות עוברי האורח התמימים הנרצחים בידי מטורפים שיכולים לקנות נשק ותחמושת כאוות נפשם. והנשק רק משתכלל – והמחיר רק עולה.