רמי בהלול נכנס אתמול (רביעי) למלון "דונה גרציה" בטבריה לחגוג את יום הולדתו ה-50. הוא פגש שם את בועז נורקין, בן 79, חמישים שנים בדיוק לאחר הפעם הקודמת שבה דרכיהם הצטלבו. הם התחבקו ממושכות, ולאחר מכן שחזרו את האירוע שבו הציל נורקין את חייו, כשהיה בן שבוע.
כל הזוויות לסיפור הדרמטי בטבריה התלכדו אתמול ביוזמתו של תושב טבריה חיים חצב, שכינס את הנוכחים, ואת בני משפחותיהם, לראשונה מאז המקרה שאירע ב-1 באוקטובר 1967.
נורקין ישב באותו הערב בבניין מגן דוד אדום בטבריה. זמן קצר לפני כן עבר לעיר מבית שערים, המושב בו גדל. רק שנה לפני כן הפך לחובש במד"א. "הטלפון צלצל", הוא נזכר. "עניתי ושמעתי צרחות היסטריות. הבנתי שמדברת אתי תושבת העיר, מזל בהלול. היא צעקה שהתינוק לא נושם. נכנסתי לאמבולנס וטסתי לכיוונה, תוך שלוש דקות הייתי במקום. היו הרבה צעקות ובכי. ואז הרופא יצא מהבית ואמר שאין מה לעשות - התינוק מת".
רק שבוע ימים לפני כן עבר נורקין השתלמות בהחייאת תינוקות ייחודית. "זו החייאה מורכבת. אתה נותן רק את האוויר מתוך הלחיים, אחרת אתה עלול להמית את התינוק". הוא נכנס לבית, וביצע את ההחייאה. הוא לקח את רמי הקטן לאמבולנס, והזעיק בקשר חובש נוסף ממד"א, יוסי עשור, שנהג לבית החולים פוריה בעוד נורקמין מאחור מנסה להחיות את התינוק לצד אמו המודאגת.
גם דודתו של רמי, שושנה ממן, זוכרת כל פרט מאותו היום. "הגענו מהמושב לטבריה, לכבוד הולדתו של ילד רביעי למזל ואליעזר. היה חג, ישבנו, התלוצצנו, הייתה שמחה גדולה בבית. ואז זה קרה: מזל הלכה להניק את התינוק, ופתאום שמענו צעקה. התחילה התרוצצות ובכי. התקשרו למד"א, והרופא שהגיע לא נתן סיכוי. הרגשנו שמאבדים את הילד".
שושנה ובעלה דוד הכירו את נורקין מהעמק: הם מנהלל, הוא מבית שערים. שכנים ובני אותו גיל. אביו של נורקין, אהרון, היה חבר ארגון "השומר" והיה משומרי השדות, יחד עם אלכסנדר זייד. "חי על הסוס ומת על הסוס", תאר אותו אתמול הבן. לשושלת משתייך גם מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין, אחיינו של בועז.
ההגעה הזריזה לבית משפחת בהלול התאפשרה בזכות צירוף מקרים: רק שבוע קודם לכן ביקר נורקין אצל מזל ובעלה, שהזמינו אותו לפגוש את האורחים מנהלל. "העובדה שידעתי את הכתובת במדויק חסכה לי בוודאי שתיים-שלוש דקות, שיכולות היו להיות ההבדל בין חיים ומוות".
בואו של בועז יצר זיק של תקווה, אך המצב נראה נואש. בשעה שהמשפחה המודאגת נותרה מאחור, נסע האמבולנס במהירות לבית החולים. "כשהגענו לשער בית החולים, רמי, התחיל לבכות", סיפר אתמול נורקין, "אני התחלתי לבכות אחריו".
בברית שנערכה כעבור מספר ימים היה נורקין אורח כבוד ומשפחת בהלול תרמה למד"א כסף. לדברי נורקין, "אני לא אדם דתי, אבל עד היום מרגיש שהייתי בשליחות אלוהית". עם השנים היה למנהל מד"א במחוז הצפון. ביצע מאות החייאות, היה ימים רבים בלבנון ונשלח עם משלחות סיוע לרחבי העולם, אולם את אותה החייאה של התינוק מטבריה, הוא זוכר עד היום.
מסיבה שאינה ברורה, מאז הברית לא נפגשו עוד המציל והניצול. מניסיון של עשרות שנים כאיש מד"א, סבור נורקין שלעתים אדם שחייו ניצלו חש מעין מבוכה. "זה משהו כל כך גדול שאי אפשר לדעת איך להודות. כשאנחנו מקבלים מתנה חומרית, אנחנו יודעים איך להשיב".
בהלול עזב את טבריה בגיל 18 למרכז הארץ ולפני כעשרים שנה עבר לארצות הברית. ממש לאחרונה שב לישראל יחד עם משפחתו. אמש הוא סיפר: "הנס שקרה לי בגיל שבוע מחזיר אותי לרגעים של אחד על אחד עם אמא שלי. היא סיפרה לי על החוויות מאותו יום, היא צללה לזכרונות של היום הזה. ואז היינו אומרים זה לזה: 'צריך להיפגש עם מי שהציל אותי'. כשדיברנו על בועז היה לנו ברק בעיניים אבל אחר כך היינו חוזרים ליום-יום. זה מאד נכון שאין לנו זמן לחיים החשובים באמת".
לדבריו "הארוע שבו ניצלו חיי, הוא, לדעתי, משהו שמלווה אותי ביום יום. הנס הגדול הזה המחיש שכל יום הוא מתנה ואני מרגיש שכל יום הוא היום המאושר בחיי, אולי גם דמותו של בועז מלווה אותי בדרך כלשהי. הוא איש של אהבת אדם, של מסירות והתמדה. מעבר לחיים שהוא נתן לי, הייתה לו תרומה גדולה לכל תושבי הצפון".
חיים חצב, תושב טבריה ומספר סיפוריה של העיר, שמע על שובו של בהלול לישראל. בעבר שמע על מקרה ההצלה והוא החליט להפגיש בין השניים. "עברו חמישים שנה בדיוק, זה התחבר עם שובו של רמי, עם יום הולדתו ועם ראש השנה", אמר חצב. "החלטתי שעלי לעשות מעשה טוב עם סיום השנה".
