"הסכם הגרעין טוב - אסור לישראל להילחם לבד נגד איראן"

יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, תא"ל (במיל') עוזי עילם, תמך בהסכם הגרעין ואף נפגש עם סנאטורים אמריקניים כדי לשכנעם לצדד בחתימה עליו. בריאיון לוואלה! NEWS הוא מספר על הלחימה תחת אריק שרון ועל שירותו בממסד הביטחוני, ומזהיר: "לישראל אסור לצאת לבדה למלחמה"

צלמים זמניים מורשים

בעשור התשיעי לחייו עוזי עילם נמרץ כרגיל. הוא נמצא בעיצומה של הקריירה החמישית, אולי השישית; מי סופר. והמילה סופר רלוונטית כאן – כי האדם שקיבל את עיטור העוז על פעולת עזה, שהיה בצמתים הרגישים ביותר של מדינת ישראל, שעסק בביטחון כל חייו הוא כעת סופר מתח. שלושה ספרים כבר הוציא עילם: "משולש קליפורניה", "מלכודת בפריז" ו"סייבר בסינגפור".

המקומות כמובן אינם מקריים: בראשון למד, בשני שירת, בשלישי הוא עושה עסקים. גיבור ספריו הוא דוקטור גדעון בן ארי - צנחן, מהנדס, בעל עבר בטחוני, ציוני הנקרא לדגל למען המדינה פעם אחר פעם ועושה זאת בלי לעשות חשבון. אין פרסים למנחש נכונה שאכן, גדעון בן ארי הוא האלטר-אגו של עוזי עילם. "במשפחה לפחות היו דיסקרטיים, או מנומסים ולא אמרו זאת בגלוי. החברים אמרו לי – את מי אתה חושב שאתה מרמה? הרי זה אתה", הוא צוחק. למעט דבר אחד חשוב – "נתתי לו גילוי לב". סביר להניח שעוזי עילם לא מספר לעצמו את הדברים שהוא יודע וזוכר; הוא היה שם.

"בתחילת כהונתי כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית הגיעה לביקור בישראל משלחת רמת דרג של סנאטורים אמריקניים", חלק את אחד מסיפוריו. "הם ביקשו לבקר בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני בדימונה, א"נ), בקשה שנתקלה בסירוב מנומס, ובתום ביקורם נפגשו עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. הסנאטור ג'ון גלן, אסטרונאוט מהולל לשעבר, שאל במהלך הפגישה שאלה מאוד פולשנית, מאוד טעונה, מאוד חושפנית. רבין היה אדם ישר מאין כמוהו, ואמר 'זו שאלה טכנית – עוזי יענה עליה'".

ומה עשית?

"שיקרתי, כמובן. רבין ידע שאשקר ושמע את השקר. שקר שהיה נוח לכולם".

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה
מכתב ששלח יצחק רבין לעילם בימיו במפא"ת
"הייתי בחדר אחד עם מאיר הר ציון ועם רפול. ידענו בדיוק מי הוא מי. לטוב ולרע"

תת-אלוף (במיל') עוזי עילם נולד בעמק. בישראל של פעם העמק – בהא הידיעה – היה אחד. עמק יזרעאל. שם, במושבים ובקיבוצים – כמו תל יוסף שבו נולד, גדל דור של איכרים לוחמים, אלה שהסופר מאיר שלו מפליא לתאר בספריו. הם הלכו ליחידה 101 והיו לאגדות בחייהם, שלעתים היו קצרים.

"ישבתי בתיכון ליד מאיר הר ציון. זה היה אחרי שהוא ואחותו שושנה חזרו מהשבי הסורי", סיפר על זיכרון נוסף (הר ציון ואחותו יצאו לטיול, נשבו בידי חיילים סורים, נחקרו ועונו לפני שהוחזרו לישראל. הוא היה אז בן 17 ואחותו שושנה, שלימים נרצחה, הייתה בת 14 – א"נ). "ישבתי לידו שנה והוא לא אמר מילה על מה שעברו. לימים הייתי בחדר אחד בצנחנים עם מאיר ועם רפול. כולנו הכרנו אחד את השני, כולנו ידענו בדיוק מי הוא מי. לטוב ולרע".

החל בקריירה חמישית כמחבר ספרי מתח. עוזי עילם (צילום: ראובן קסטרו)

את השידור מעצרת האו"ם בלייק סקסס בנובמבר 1947 הוא זוכר כנער, כמו גם את הכרזת המדינה. "הלכנו לחדר האוכל, שמענו את ההכרזה, ומיד החלה המלחמה. הייתי עם מוישל'ה הררי, לוחם פלמ"ח פצוע שנשאר בקיבוץ. מטוסים עיראקיים הפציצו אותנו, הוא ירה עליהם במקלע הברן ואני החזקתי אותו ברגליים בגלל הרתע", סיפר. "החשש הגדול שלנו היה מהכפר הערבי השכן זירעין (כיום יזרעאל, א"נ), שם היו כוחות צבא ההצלה. אני זוכר איך התגנבתי לשמוע את התדריך של אסף שמחוני בלילה לפני היציאה לפעולה נגד הקרב, ואז כל הילדים התקבצו לשמוע את קולות הירי והפיצוצים, לדעת במתח את תוצאות הקרב".

לנער שגדל כך המסלול הקרבי היה ברור לחלוטין - הצנחנים. התקופה הייתה תקופת פעולות התגמול, פשיטות מעבר לקוי האויב – כשההנהגה הפוליטית מרשה. וכן, פעולות רבות, איך נאמר, לא בדיוק אושרו על ידי הדרג המדיני. "כאשר שרת היה ראש הממשלה אישור הפעולות הצטמצם ונפסק. וכולנו רצינו כמה שיותר פעולות. מי שנשאר מאחור בזמן פעולה בכה, מי שלא קיבל תפקיד מספיק יוקרתי בפעולה התחנן להיות בחוד בפעם הבאה. וכך פנינו אל נחיק – נבות שרת, הבן של יהודה מיגור שידבר עם הדוד שלו – ראש הממשלה, כן? כדי שייתן לנו אישורים", נזכר עילם.

במבט לאחור זו דרך הזויה כמעט לנהל מדינה, אבל כך התנהלו הדברים. בקריצות עין, בטפיחות כתף, בהבנות בין אנשים צעירים להפליא שהיו לאגדות. נפילים, גם בזמן אמת. אלא שלכל נפיל, כידוע, יש רגלי חימר. גם, או בעיקר, למפקד הנערץ והשנוי במחלוקת.

"העמימות הגרעינית מאפשרת למערב לא לבוא בדרישות לישראל"

בינואר 1976 מונה עוזי עילם למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. הוא עבד בצמוד לארבעה ראשי ממשלה – רבין, בגין, שמיר ופרס. הוא מכיר אישית כל ראש ממשלה ישראלי מאז קום המדינה. וכן, הוא ממשיך לתמוך במדיניות העמימות הגרעינית שבמסגרתה ישראל לא מאשרת ולא מכחישה, והעולם משוכנע שיש בידיה נשק גרעיני ויכולת מכה שנייה. "העמימות שירתה ומשרתת אותנו היטב. יש כמובן מדינות – מצרים, איראן, המציקות לנו בנושא. אבל מדיניות העמימות מאפשרת למערב, שהוא הקריטי בנושא, לא לדרוש מאתנו דברים. וזה מצליח", אמר.

הקדיש את חייו לביטחון ישראל. עילם, בביתו (צילום: ראובן קסטרו)

היינו מצפים מאדם שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, שהיה מעורב בסודות הרגישים והכמוסים ביותר שיהיה מלא זעם על מדליף סודות האטום מרדכי ואנונו. אך עילם הפתיע ואמר כי "כאשר ואנונו נחשף וחשף אמרתי שלא נגרם נזק כבד. יתירה מזו – התרומה שלו להרתעה של ישראל הייתה רבה, בלי דעת. רדיפתו עד היום היא יותר נקמה מאשר עשיית צדק". עילם הבהיר כי הוא לא מתנער מאחריות וכי "הייתה פשלה" בקבלתו של ואנונו לעבודה מסווגת. "דעותיו היו ידועות או היו אמורות להיות ידועות, ובכל זאת התקבל לעבודה במקום הרגיש ביותר בישראל", הוסיף.

כשהודיע על כוונתו לפרוש ביקש ראש הממשלה דאז שמעון פרס מעילם שימליץ על מחליפים. הוא המליץ על שלושה שמות – חיים הררי, נשיא מכון ויצמן, יונה אטינגר ויהושע יורטנר. "פרס שאל 'אין צעירים יותר?' תבין, הם כולם היו בערך בני 50 אז", נזכר עילם. "אני הייתי בן 50 וקצת כשפרשתי, קיבלתי את התפקיד בגיל 42. ופרס צדק. יש גיל שבו אתה יכול לעשות שטויות, וזה גיל צעיר. וכשאתה עושה שטויות אתה גם יכול להגיע להצלחות אדירות. בגיל מבוגר יותר אתה שקול מדי, יודע יותר מדי, מעז פחות".

טיל בליסטי חדש שהציגה איראן במצעד בטהראן, בשבת (צילום: סוכנות הידיעות תסנים)
"איראן לא הפכה לצדיקה, היא ממשיכה לעבוד על טילים ארוכי טווח"

כשעוסקים בנושא הגרעין אי אפשר שלא להתייחס להסכם הגרעין עם איראן – ועילם תומך בו, באופן חד משמעי. "הדבר הקריטי הוא חומר בקיע. אם אין לך חומר בקיע אין לך פצצה גרעינית", אמר. "ההסכם חוסם את דרכה של איראן לחומר בקיע. קראתי את ההסכם, דיברתי עם אנשים, ידעתי די טוב מה קורה באיראן. אסור לישראל לצאת למלחמה לבדה נגד איראן. לכל היותר עלינו להצטרף למעצמה שתיקח על עצמה את הנושא הזה".

לדבריו, "על פי ההסכם, על פי מילתו הכתובה, הוא נותן לנו פסק זמן ארוך-טווח שבו לאיראן אין אפשרות להתקדם לנשק גרעיני. זה לא אומר שאיראן הפכה לצדיקה, זה לא אומר שאינה חותרת להגדיל את השפעתה, והיא ממשיכה לעבוד על טילים ארוכי טווח וייתכן מאוד שממשיכה במחקר בסתר, כפי שעשתה עד כה. אז למה ההסכם טוב? כי אין להם ולא תהיה להם גישה לחומר בקיע. קיבלנו פסק זמן קריטי בן 15 שנה".

ספר התהילים שהעניק הרב גורן לעילם (סריקה)

עילם לא רק הביע את עמדתו בשיחות סגורות – למשל בפני מי שהיה אז שר הביטחון, אהוד ברק. הוא אף יצא לארצות הברית לבקשת אישים בממשל ושוחח עם סנאטורים דמוקרטיים כדי להסביר מדוע ההסכם טוב. וכשחזר לישראל שמע ממארחיו שאותם מחוקקים מסרו: "אמרו לגנרל שנתמוך בהסכם".

לאור מה שאנו יודעים היום, האם צדקת? אתה גאה בכך?

"חד משמעית. עשיתי דבר נכון. אסור לישראל בשום פנים לצאת למלחמה נגד איראן. אלא שכמובן, הסכם אינו חזות הכול. הוא חייב להיות מגובה במודיעין. ובעיקר אני חושש שאנו לא רואים את המאמץ לקראת ההסכם הבא, לוודא שלאיראן לא יהיה לתמיד חומר בקיע. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) מפקחת על החומרים – אבל אין לה יכולות ואין לה מנדט לפקח על פיתוח נשק. וכן, הם מרמים. ואז הם נחשפים – כפי שאירע במנהרה בקום, בכור בנתנז או בכור הפלוטוגני באראק. וכשהם נתפסים הם מתרסנים. הפיקוח חייב להישאר לתמיד, האיום האמין חייב להישאר לתמיד. אבל בין האפשרויות זו הייתה הטובה ביותר".

אחרי ועדת האנרגיה האטומית היה למדען הראשי של מערכת הביטחון וראש המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון (מפא"ת). בין נקודות השיא שעליהן הוא יכול לדבר מאותה תקופה נמצאות תכנית המל"טים ("לקח ממלחמת יום הכיפורים שבה לא ידענו ברמה הטקטית מה נמצא מעבר לגבעה"), טיל ה"חץ", מערכת כיפת ברזל, והלוויינים – בראשם "אופק 3". ועוד דבר חשוב אחד – ההצלחה לשמור על תכנית תלפיות של חיל המודיעין מפני כל מי שרצו לבטלה.

"שרון היה אמיץ כששלח אותנו לקרב אבל פחדן באופן אישי"

"אריק היה אמיץ מאין כמוהו כששלח אותנו לקרב. הוא היה פחדן באופן אישי. הפעם האחרונה שבה עבר את הגבול הייתה בפעולת 'חץ שחור'", סיפר עילם על אריק שרון, מייסד יחידה 101 של הצנחנים. לוחם, מצביא, שר ביטחון, ראש ממשלה, מושך אש בכל תפקיד. "שרון זה באמת סיפור מיוחד ואי אפשר להתווכח עם מרכזיותו בתולדות המדינה", טען עילם. "אחרי כמה פציעות, כשהייתי סגנו של מאיר הר ציון בסיירת הצנחנים, קרא לי אריק ואמר לי שאני מסכן את עצמי מדי ושאהיה קצין המודיעין (קמ"ן) שלו. אמרתי שלא עברתי קורס קמ"נים – אמר לי 'אין דבר, אתה תלמד אצלי'. וכך הייתי לקמ"ן של שרון. בבוקר יום ראשון אחד עמדתי בפני זעמו – אחרי שריתקתי חיילת שהייתה במודיעין אצלי – לילי, לימים אשתו השנייה ואחותה של אשתו הראשונה".

"דמות גדולה מהחיים". שרון עם חיילים במהלך תקופת ההמתנה ב-1967 (צילום באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
"כמתכנן פעולה שרון היה מלחין. הוא היה כותב סימפוניה לפעולה צבאית"

שרון היה דמות גדולה מהחיים, כבר אז. "כקמ"ן אתה צמוד למפקד. הייתי איתו בכל מפגש, כל אישור פעולה, כל תכנון. הוא היה קמ"ן במקור וידע את המודיעין מכל כיוון", נזכר עילם במפקדו. "לא היו לי שום הפתעות באשר למידותיו הטובות, והרעות. אבל כמתכנן פעולה, הוא היה מלחין. הוא היה כותב סימפוניה לפעולה צבאית". הפעולה המפורסמת ביותר שבה השתתף עילם הייתה פעולת עזה בשנת 1955, שנודעה לימים כ"מבצע חץ שחור". מבצע שבו חולקו שלושה עיטורי עוז – אחד מהם לו עצמו. כלל האצבע אומר שכל קרב גבורה, שבו חולקו עיטורים רבים מצביע על כשלים בתכנון, על משהו שהשתבש. פעולת עזה לא יוצאת מהכלל הזה.

"היינו צריכים לתקוף מחנה מצרי, אבל הייתה טעות בניווט", סיפר על השתלשלות המבצע. "רצנו ממכון המים שאותו תקפנו אל המחנה הצבאי הסמוך לאורך הגדרות המוארות והבונקרים של המצרים. רצתי אחרי סופפו (סעדיה אלקיים, א"נ) שנהרג ממש לידי. רבים נפצעו, כולל אותי. ירדנו לתעלת המים והתחלנו לטפל בפצועים. ואז מופיע דוידי (אהרון דוידי, א"נ). הוא לא בתעלה, הוא עומד ליד אקליפטוס בתוך האש. לא נעים לי, אז אני עומד לידו. הוא שואל 'מה קורה עוזי?' עניתי לו 'סופפו נהרג, יש פצועים'. 'מאיפה יורים?', הוא שואל, ואני מצביע. הוא מוציא רימון ומשליך לעבר מקורות הירי, ואני עושה כמוהו. ואז הוא שואל 'מה אתה מתכוון לעשות?' ואני עונה: 'אני מתכוון להיכנס'. 'בסדר', אמר והלך. שאלתי 'מי מוכן?' שלושה באו. היינו מתוכננים להיכנס שלושים. מיכה לבני נהרג לידי, ונותרתי עם שני לוחמים בלבד, אבל טיהרנו את הבונקרים עד קצה המחנה, והודענו על השלמת המשימה".

בפעולה נהרגו שמונה לוחמים, ושלושה קיבלו עיטורים – סופפו, דוידי ועילם בעצמו. פעולת עזה הייתה לחלק מהמיתוס, מהערכים של הצנחנים שהונחלו לימים לצה"ל כולו. בעיקר דבקות במשימה. במהלך השיחה הארוכה, האירועים נראים כאילו קרו רק אתמול. המבנה של המחנה הצבאי המצרי, הקרבות בירושלים. והנוכחים כל הזמן הם המתים. הוא זוכר את כולם – כל אחד ואחד מהרבים שנהרגו סביבו, רעים לנשק, מפקדים, פקודים. כל אחד ואחד שלחם איתו כתף אל כתף בקרבות הכה רבים של המדינה.

שרון ומאיר הר-ציון (צילום באדיבות ארכיון צה"ל, אסף קוטין)

מעטים נותרו בחיים מהדור ההוא. שמעון כהנר (הוא קצ'ה), טיבי שפירא, צורי שגיא ועוזי עילם. רבים מראשוני הצנחנים נהרגו במלחמות ישראל, אחרים הלכו לעולמם שבעי ימים ועלילות. כמעט בלתי אפשרי לתאר לקהל הקוראים כיום את עוצמת השמות האלה בישראל הקטנה אז – האגדות ששמרו על הגבולות, שבעצם יצרו את הגבולות. "מאיר הר ציון היה סייר טבעי. גדול הלוחמים והסיירים של מדינת ישראל, של עם ישראל, אמרו עליו דיין ושרון. אבל הייתה לו גם שיטה – איך מכינים מסלול. איך לומדים מסלול. אני למדתי ממנו. איך לעבור את הגבול, איך להגיע למקומות שנדרש אומץ עצום להגיע אליהם, איך להוביל. בלי לכתוב הלכות הוא הכניס את הסטנדרטים האלה, דרך הדוגמה האישית", סיפר.

ובחזרה לשרון – בשקט בשקט בכירי הצנחנים אז מדברים על מפקדם. על כך שהוא, איך נאמר, מנהיג מאחור. את נטייתו לכופף את הכללים הם כמובן העריכו. "התייחסנו לאריק כאחד שתפקידו להביא פעולות, לתכנן אותן ולהביא לביצוען. שאר הדברים לא היו חשובים", הוסיף עילם. "עצם ההשתתפות האישית שלו בקרב – היה ברור לנו שהוא לא שם וזה חלק מהחבילה המאוד מורכבת שלו. היכולת הגדולה מאוד של שרון הייתה הבנת השטח, הבנת האנשים. שלנו ושלהם. הוא ידע לבחור בדיוק מי יעשה איזה תפקיד".

גם בקרב המיתלה במבצע קדש, הסתבכות קשה ומיותרת, אריק לא ניהל את הקרב. חקה (יצחק חופי) הסמח"ט נכנס עם מוטה גור למעבר המיתלה ודוידי היה זה שניהל את הקרב. אחרי הקרב הלכו בכירי הצנחנים לדיין בדרישה להדיח את שרון. הוא הועבר מהצנחנים למחלקת הדרכה, קידומו הוקפא לשנים רבות, ומי שהחזיר אותו לתפקיד פיקודי מלא היה רבין.

"היחסים בצמרת הצנחנים היו מורכבים. אם לא שלפו סכינים זה רק כי הנדן נשאר בחוץ"

ובאופן ישראלי מאוד – אותם אנשים עם אותם רגשות עזים ממשיכים לעבוד יחד, לשרת יחד, כשהם יודעים בדיוק מי אמר מה על מי. "מערכות היחסים בצמרת הצנחנים היו מורכבות מאוד. אם לא שלפו סכינים זה רק כי השאירו את הנדן בחוץ. אבל לכל אחד היו תכונות ייחודיות שהשלימו את האחר. רפול האמיץ, מוטה החכם, דני מט העומד בלחצים, דוידי האינטלקטואל יוצר תורות הלחימה, חקה בעל השקט הנפשי העילאי. אבל בחדרים סגורים הדברים נאמרו. ובצורה קשה", סיכם עילם.

אריק לא סלח מעולם למי שראה בהם אויבים. ולהפך. "כשהיה שר ביטחון פנו אלי מקורביו בשאלה אם אסכים להיות מנכ"ל משרד הביטחון", נזכר עילם. "השבתי שאם אריק אכן רוצה בי אני מוכן. שבו השליחים ובישרו לי בצער שאריק סירב. 'עוזי לא משלנו', הוא אמר".

אבל עדיין – כשהיה שרון ראש ממשלה חגג עוזי עילם יום הולדת שבעים. בתו פנתה בבקשה אל שרון וראש ממשלת ישראל פינה שעה מזמנו כדי להקליט ברכה בת 40 דקות לאדם שדיבר איתו בפניו על חולשותיו. דבר לא מובן מאליו. ואולי זה חלק מאותן מערכות יחסים מורכבות שליוו את צה"ל, את המדינה הצעירה.

"ששת הימים הייתה ניצחון מזהיר אבל לא הפיקו לקחים"

רפול ומאיר הר ציון היו שכניו. כולם הכירו זה את זה בעמק, הילדים הראשונים של הקיבוצים והמושבים. עתידם היה כמובן ההתיישבות העובדת - אבל עוזי רצה יותר. הוא הנהיג מרד והצליח להשיג אישור לעשות תעודת בגרות אקסטרנית, הדרכון שלו ליציאה מהקיבוץ, ללמוד לימודים גבוהים. ובנו של נפח הקיבוץ השתחרר מצה"ל ונסע לימים ללמוד בסטנפורד.

"כשסיימתי את הלימודים אשתי עדיין נשארה להשלים לימודים (אשתו, נעמי, היא רופאה, א"נ), וחזרתי לארץ דרך מסע במזרח. יצרתי קשר עם רופא יהודי שעבד בהירושימה, וביקרתי בעיר. שם ראיתי את תוצאות הפצצה האטומית, את המטופלים. בלי דעת, זו הייתה הכנה חשובה לתחנה עתידית, כמנכ"ל הועדה לאנרגיה אטומית", נזכר. אבל זה עוד היה בעתיד הרחוק, כששב לישראל. דוידי, אז קצין צנחנים וחי"ר ראשי העלה אותו לדרגת מג"ד במינוי חירום – בתור ראש ענף אמצעי לחימה ומפקד במינוי חירום בחטיבה 55, חטיבת הצנחנים שמפקדה הוא מוטה גור.

"התגלמות האלתור". אלופי המטכ"ל במלחמת ששת הימים (צילום באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

מלחמת ששת הימים שחווה עילם הייתה התגלמות האלתור. אלתור, הגאווה הישראלית הוא לעתים קרובות מאוד פרטאץ' שבמקרה הצליח. "לא במקרה", מתקן עילם. "במחיר של אבידות שיכלו להיות נמוכות בהרבה. ערפל מודיעיני שיכול היה להימנע". חטיבה 55 אמורה הייתה לצנוח מדרום לאל-עריש, לסייע לכוח של טליק (ישראל טל) לכבוש את צפון סיני. אבל הכוחות הישראליים דהרו במהירות, לא היה צורך בצנחנים, וכך נשלחו לירושלים.

"עברנו במחנה שנלר, בסיס החטיבה הירושלמית. אבל הבסיס היה ריק, חוץ מהקמ"ן – בחור בשם רובי ריבלין", סיפר עילם על קורותיו במלחמה. "עלינו לקמ"ניה, לקחנו מפות בקנה מידה של אחד למאה אלף ותצלום אוויר גדול. אחרי התדרוך העברתי את התצלום לגדוד אחר כי היה רק אחד. לפיקוד מרכז, לחטיבה הירושלמית היו תיקי שטח, היה הכול. תיאום לא היה. לפחות לא ברמת הגדודים".

undefined undefined
"הרב גורן לא הצליח לתקוע בשופר מרוב התרגשות ועשיתי זאת במקומו"

"תדריך אחרון עשינו בבתים פרטיים, ובעלת הבית שבו היינו נתנה למ"פ של פלוגה א', יורם זמוש, דגל ישראל קטן. זמוש, בחור דתי מיבנה ביקש להיכנס ראשון לעיר העתיקה, אם ניכנס. בתדריך האחרון לפני הפריצה כלל לא דובר על העיר העתיקה. הרב גורן הגיע, וכששמע שמשימתי היא אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים הזכיר שאמו קבורה בהר הזיתים, הבטחתי לו שבתום הקרב נמצא את קברה", הוסיף. "בקרב זכרתי את הבטחתי והצבתי את הפלוגה של זמוש צמוד לפינה הצפון-מזרחית של חומת העיר העתיקה. שמעתי את הפקודה של מוטה 'קדימה לשער האריות', ראיתי את הזחל"ם שלו חולף על פני ונכנסנו מיד בעקבותיו".

"הר הבית היה לבן, דומם, נקי. זמוש וסטמפל תלו את הדגל שבעלת הבית נתנה, מצאתי את המדרגות המובילות אל הכותל", המשיך עילם. "הרב גורן הגיע, נסער. הוא נתן לי ספר תהילים קטן והקדיש לי אותו במקום – רק שהעלה אותי בדרגה. כשאמרתי לו 'אינני סגן-אלוף, אני רב-סרן' ענה 'אתה עוד תתקדם'. הוא הוציא את השופר, ובתחילה לא יכול היה לתקוע מרוב התרגשות, ועשיתי זאת במקומו".

אני שומע מרותק את הסיפור, שמספר אדם חילוני, קיבצוניק לשעבר, אבל בכל זאת – הכותל! איך הרגשת? את פעמי ההיסטוריה? משק כנפי השכינה?

"המלחמה עוד לא הסתיימה. זה הכותל אבל עוד צריך לסיים את הקרבות. אז עמדנו, שרנו בקול ניחר את ירושלים של זהב, שרנו התקווה ויצאתי להמשך הקרבות".

מבחינת עילם דבר חשוב מאוד במלחמת ששת הימים הוא מה שקרה אחריה. או ליתר דיוק לא קרה. לא הופקו לקחים. "לחטיבה 55 היו 97 הרוגים. 97! ביום וחצי של לחימה. אני עשיתי הפקת לקחים בגדוד – והדחתי שני מפקדי פלוגה וסמ"פ אחד", סיפר. "הותרתי גדוד מעולה שלימים היה הגדוד שבו בחר שרון להיות המוביל בסירות הצליחה במלחמת יום הכיפורים. אבל צה"ל לא עשה תחקירים. היה ניצחון מזהיר אז לא תיחקרו את הדרוש תחקיר, לא הפיקו לקחים. פעולת כראמה (נגד מפקדת פתח בבקעת הירדן במרץ 1968, א"נ) היא הפירות הבאושים הראשונים של מלחמת ששת הימים".

"שאפתי להגיע לצמרת כדי לא לקבל הוראות אלא לתת"

עילם המשיך בקריירה הצבאית, היה חבר במטכ"ל כראש המחקר ופיתוח (מו"פ) בצה"ל. בנימה משועשעת הוא מספר על קרבות מול אחיו הגנרלים – שאם ניצח בהם זה לא כי היה מהנדס, לא כי תמך בפתרון טכנולוגי חוסך חיים אלא כי היה בעל נעליים אדומות – ונתנו כבוד למי שבא מהשטח, מי שאכל אבק ולחם וראה את הלבן בעיניים של האויב.

מהנדס עטור נעליים אדומות מול ראשי הצבא. עילם (צילום: ראובן קסטרו)

"ערב מלחמת יום הכיפורים איש לא חשב שהמלחמה כה קרובה. רק יום או יומיים קודם היה דיון מיוחד במטכ"ל על משמעת בצה"ל", נזכר עילם באירועי חודש אוקטובר 1973. "ביום שישי בבוקר בדיון אמר אלי זעירא (ראש אמ"ן דאז, א"נ) שהרוסים מפנים משפחות מקהיר ומדמשק וזו אולי אינדיקציה להכנות למלחמה אבל מיהר והוסיף שהסיכוי למלחמה נמוך שבנמוכים. מזל שביום חמישי סייר דיין בפיקוד צפון ואלוף הפיקוד חקה הצליח לשכנע אותו שהמערך הסורי הוא מבנה לקראת פתיחה במלחמה וכך הסכים דיין להעלות את חטיבה 7 לצפון".

עילם הוסיף כי קיבל הוראה מהרמטכ"ל דוד אלעזר לגבש הצעות לדרכי חסימה של התקפה בגולן. "זה פרויקט כמובן לחודשים, התחלתי לחשוב עליו, ורציתי לעלות לגולן ביום ראשון, 7 באוקטובר, להתבונן בשטח. בבוקר יום כיפור נקראתי למטכ"ל, ובצהריים בדרכי לבור פגשתי את זעירא שיצא מהבור חזרה למשרדו בקומה השלישית כשהסירנות החלו ליילל. והוא החוויר ואמר לי, בעצם לעצמו – אז הם בכל זאת פתחו במלחמה", הוסיף.

"רגע של ספק". קרבות שריון בחצי האי סיני במלחמת יום הכיפורים (צילום באדיבות עמנואל סקל)

כל ישראלי בן אותו דור זוכר בדיוק היכן היה ומה עשה באותו יום כיפורים. עוזי עילם היה בבור, ותיעד את שהתרחש. את השעות הראשונות של הבלבול והמבוכה, את ההחלטות המנוגדות. בד בבד שלח את אנשיו לסייע – לתפוס במהירות האפשרית טנק 62-T כדי לנתח את נקודות התורפה שלו, ובהמשך את טילי הסאגר נגד טנקים, ה-6-SA. "הייתי אופטימי. ידעתי שלמרות הכול ננצח, שאכן, כמו שדדו (הרמטכ"ל, א"נ) אמר נשבור להם את העצמות. רגע אחד של ספק היה לי ב-8 באוקטובר, בקרב השריון הכושל בסיני", מגלה עילם.

כיום, בגיל 83 מחזיק עילם ברשימת עיסוקים ארוכה (קחו נשימה) - הוא מנהל חברת ייעוץ אסטרטגי, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, וחבר בוועדים מנהלים בגופים ביטחוניים – וגופי תרבות. וכמובן – סופר, שגיבורו דוקטור גדעון בן ארי תורם לביטחון ישראל. לא כמו אביו הרוחני, אבל אולי עם מעט יותר הרפתקאות אקטואליות. וכמו כל גבר ישראלי – חבר בפרלמנט של אנשי עשייה המתכנס מדי שישי בצהריים במסעדה תל אביבית ידועה.

"הדגשת המפריד במקום המאחד, איכות ההנהגה - כל אלה מדאיגים אותי"

בן הקיבוץ שלא היה מוכן לקבל מרות קיבוצניקית בסופו של דבר שירת תמיד במסגרות קולקטיביות ("נכון, אבל תמיד שאפתי להגיע לצמרת כדי שלא אקבל הוראות אלא אחלק אותן") כמו רבים מבני דורו ומקום הולדתו התנדב לצנחנים, היה ממקימי הסיירת – אבל מסלול חייו לקח אותו ללימודי הנדסה, ופיזיקה. לפעולות התגמול אבל גם לצמרת צה"ל, למשרד הביטחון, ללחימה ולמחקר, בשירות המדינה.

הוא רואה את המדינה, רואה את הישגיה האדירים אבל מודאג. מודאג מההנהגה. "אני לא דואג ליכולת היצירתית. לתחכום. ליכולת לעשות קפיצות לוגיות. בזה אנו מעולים", אמר. "בסינגפור שואלים אותי איך נגיע ליכולת היצירתית של ישראל –אני עונה 'לא תגיעו' – אתם לא יכולים לנהל משטר כל כך מבולגן כמו בישראל. אבל היחסים בין הקהילות השונות בתוך ישראל, הדגשת המפריד במקום המאחד, איכות ההנהגה, ההחלטות המתקבלות – כל אלה מדאיגים אותי".

ובמבט לאחור, עוזי? איזו מילת חוכמה, איזה לקח לחיים שאקח אתי, שאעביר לקוראים?

עוזי עילם מחייך, ואחרי מחשבה עונה: "נפצעתי ארבע פעמים בקרבות. באחת מהן איבדתי דם רב, איבדתי הכרה והייתי על סף מוות. ממש נגעתי בצד השני. אבל התעוררתי, ומאז, כל עשרות השנים מאז, מדי יום ביומו החיים נראים לי מאוד, מאוד מתוקים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully