הפיהרר כתרנגול כפרות: כשהיטלר הופיע על אגרות "שנה טובה"

ראש השנה תרצ"ד היה חג קודר עבור יהודי גרמניה. שמונה חודשים קודם לכן, בסוף חודש ינואר 1933, מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה והמפלגה הנאצית עלתה לשלטון. התרחיש הגרוע מכל החל להתממש - המשטר הדיקטטורי, החל לכפות חוקים ואורחות חיים שרמסו תחתם את הדמוקרטיה והחופש. האוכלוסייה שסבלה יותר מכל והייתה מטרה מרכזית עבור השלטון הנאצי הייתה היהודית.

כחצי מיליון יהודים בלבד חיו בגרמניה, אולם משקלם הסגולי היה גבוה בהרבה; היהודים נטמעו והשתלבו בחיי גרמניה ונוכחותם בלטה בחיי התרבות, האמנות, המשפט, המחקר והאקדמיה. השלטון החדש החל לנקוט בשורת גזירות שכללו פיטורים המוניים מהשירות הציבורי וממוסדות משפט ותרבות, וכן חרמות על יצירותיהם של יהודים בתחומי התרבות, האקדמיה והמחקר.

המצב החדש, השבר העמוק והדאגה מפני הבאות באו לידי ביטוי בדרכים שונות בחיי היהודים. אחד מאותם ביטויים ניתן לראות בכמה גלויות "שנה טובה" שנשלחו ערב ראש השנה תרע"ד, לקראת סוף חודש ספטמבר 1933.

דוגמאות לשתי ברכות כאלו הופיעו בכתבה בשבועון "דר שטירמר". מדובר בעיתון רווי שנאה שנטף תעמולה אנטישמית בוטה, והצטיין בוולגריות ובקריקטורות אנטישמיות שהציגו את היהודי כדמות מכוערת, ערמומית ונלעגת. "דר שטירמר" הפך לפופולרי מאוד ושרת בנאמנות את מנגנון התעמולה הנאצי. העיתון חזר על סיפורי רצח לצורך פולחן יהודי-דתי, תיאר את היהודים כסוטי מין וקיבע את תיאוריות הקונספירציה של השליטה היהודית הכלל עולמית.

הגיליון המדובר ובו אגרות לשנה טובה התפרסם בנובמבר 1934 ועסק בהרחבה ובאובססיביות בסיפורי הפולחן היהודי והשלטון של הממשלה היהודית על העולם. באותן איגרות לברכת שנה טובה נראה היטלר, כמגלם השלטון הנאצי, סמל לשנה המקוללת שנגמרת ומפנה עורף, בתקווה לשנה חדשה טובה.

באיגרת אחת פניו של היטלר הולבשו על ראשו של תרנגול כפרות ונכתב ביידיש: "כשבאה שנה חדשה ומתוקה אנו מקיימים את מנהג הכפרות עם כל ההיטלריסטים, עם כל האסונות והצרות". באיגרת השנייה נראים פניו של היטלר מעל פני המים, כשגופו שוקע. על איגרת זו נכתב גם כן ביידיש: "שקעי, שנת היטלר עם סבלותייך, כאבייך. שקעי, שקעי כבר לתמיד בתהום הזמן! שנה חדשה מתחילה כעת עם מזל ושמחה חדשים! ומהצער והכאב העולם ישתחרר!". עבור עורכי "דר שטירמר" הביטויים האלה נגד מנהיגם הנערץ היו הוכחה ניצחת לבוגדנות היהודית ולמזימה שלהם להשתלט על העולם.

פרופ' גיא מירון ממכון ליאו בק טען כי "ברור שאלו לא גלויות שנעשו בגרמניה. בכל מקרה, מדובר בשימוש ברעיון הלוקח את האויב כמייצג את הבקשה - 'תכלה שנה וקללותיה'. אנשים מברכים ומייחלים לכך שהנה נגמרת השנה עם כל הכאבים שנילוו לה. אפשר לראות זאת גם 30 שנים קודם בימי הצאר ניקולאי ובמקרים נוספים. היהודי הוא הצד החלש בסיפור וזו דרכו הסמלית לבטא את המאבק שלו".

מירון הוא ראש המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ויו"ר ועדת המחקר והפרסום של מכון ליאו בק ירושלים. לדבריו, "דבר דומה התרחש בעת קריאת מגילת אסתר בפורים; זו הייתה הזדמנות לבטא מחאה. ובאותן שנים כשהיו מזכירים את שם המן הרשע, הרעש בבתי הכנסת היה חזק במיוחד. היה ברור למי מתכוונים".

בעיתונות התקופה בארץ ישראל ניתן לראות קריקטורות שבהן היטלר הוא המן הרשע המודרני. המן והיטלר הן שתי הדמויות המזוהות ביותר עם שנאת ישראל, מי שרואים את היהודי כשטן שיש להכחידו. מירון אמר כי "הדר שטירמר השתמש, בדרכו המעוותת, באותן אגרות שנה טובה, תירגם אותן לגרמנית ופרסם אותן. הטענה של העיתון הייתה כי הגלויות מופצות על ידי ממשלה כלל יהודית עולמית, שפועלת בחשאי ומכונה 'קהל'".

בכך עיוות העיתון האנטישמי את מושג ה"קהל", הקדום הרבה יותר והשתמש בו לצרכיו. משמעות ה"קהל" היה פעולתם של גופים מקומיים שייצגו והנהיגו קהילות יהודיות באירופה, בתקופת ימי הביניים. מירון הבחין בהכתבה ב"דר שטירמר" במהלך מחקר שהוא עורך על חוויית הזמן היהודית תחת המשטר הנאצי, כולל התייחסות לחגים. מאמר מקיף בנושא תחת הכותרת The "Lived Time" of German Jews under the Regime Nazi ("הזמן הנחווה של יהודי גרמניה תחת המשטר הנאצי") עומד לצאת לאור באביב 2018 בכתב העת Journal of Modern History.

המחקר התבסס בעיקר על סקירת עיתונות יהודית בגרמניה באותן שנים. לדברי מירון בגרמניה יצאו לאור כמה עיתונים יהודים, ובמקביל עוד עשרות פרסומים מקומיים של קהילות קטנות. "המשטר הנאצי אפילו עודד את זה, כדי לחזק את מגמת הבידוד של היהודים", אמר מירון וציין כי "אותן שנים הן רנסנס לאותה עיתונות. הייתה לפתע עדנה לעיתונות היהודית. פתאום יהודי שקרא קודם כל את העיתונים הכלליים הגדולים, מצא כי אותם עיתונים כבר לא רלוונטיים עבורו".

במעקב ובסקירת אותם עיתונים יכול היה מירון להבחין כיצד עליית הנאצים לשלטון שינתה את השיח. "ראש השנה קיבל דגש כ'יום הזכרון' וכיום של חשבון נפש. השתמשו בחג כדי לתאר את הזכרון היהודי ארוך הטווח", הסביר מירון.

בין השאר, ניתן לראות זאת בדברים שכתב הפעיל הקהילתי יוליוס ברודניץ, מי שהיה דמות מרכזית ב"אגודה המרכזית של האזרחים היהודים בני האמונה היהודית": "השנה שעברה הביאה עליהם קושי גדול. האם הוכחנו את עצמנו ראויים לאבות אבותינו, שידעו לשמור בעתות סבל ומצוקה על כבודם על תודעתם הגאה בדבר היהדות הנצחית? מי שמתבונן בהיסטוריה בת אלפי השנים של יהודי גרמניה יודע – את מה שהיהודים הבלתי מודעים צריכים לדעת. אבות אבותינו, גם בעת גורלם הקשה ביותר, ידעו לעמוד במבחנים אל מול מי שביזו אותם ולעגו להם. אנו היהודים מאמינים שכל מבחן שמגיע אלינו – הוא ייעוד מוסרי חדש". הדברים נכתבו ערב ראש השנה תרצ"ה - ספטמבר 1934.

באותם ימים התפרסם מאמר נוסף שממחיש את הניסיון להיאחז בתקווה, נוכח המבט להיסטוריה, ככזה שיכול לשאוב כוח לקראת העתיד. מדובר במאמר שפירסם ליאו בק.

בק, רב והוגה דעות, היה ראש היהדות הליברלית בגרמניה. כותרת המאמר היא "ראש השנה תרצ"ה – זמן הזיכרון, תחילת הזמן" ושם כתב: "העבר והעתיד שוכנים זה לצד זה עם המשמעות והערך שלהם. עבור הדורות הקודמים – העבר היה משהו ששוכן במרחקים, מה שכבר עבר. עבורנו – אנשי התמורה – (לפי מירון, הכוונה בבירור לעליית הנאצים לשלטון ולמציאות שהשתררה בעקבות זאת) הוא משתרע באמצע החיים שלנו. זהו שבר עמוק של כל המצב שלנו. באופן בלתי אמצעי – נוכח בימים אלו גם העתיד שלנו. זו משמעות נוספת של השבר ההיסטורי. ראש השנה הוא זמן הזיכרון וזמן ההתחלה".

לדברי מירון, "בק מתאר את המשמעות של ראש השנה במציאות שלנו היום; כעת, בעקבות התמורה הגדולה, העבר פולש לתוך חיינו וראש השנה הוא זמן לחשוב על כך". הוא הוסיף כי "במאמרים רואים תמונה קודרת ונסיון לקבל ביטחון ולשאוב כוח מהמבט בפרספקטיבה היסטורית ולפיה גם אבות אבותינו ידעו לעמוד במבחנים קשים. החגים נותנים לנו את אותה פרספקטיבה".

מירון ציין כי "ניתן לראות באותן שנים התקרבות למסורת וגם לשים לב כי בתי הכנסת שהיו ריקים החלו להתמלא לפתע. לא מדובר רק לצורך התכנסויות דתיות, אלא גם לקיומם של אירועים שונים בבתי הכנסת, וכמובן גם לציון החגים". בתי הכנסת מקבלים משנה חשיבות כמקום מפגש קהילתי.

במאמר שפרסם בראש השנה בספטמבר 1935 מנפרד שוורנסקי, רב צעיר וליברלי, הוא כתב: "מעולם לא ציינו כך את החגים כמו בזמן זה בו בכל בוקר יש לנו דאגה חדשה וכל ערב מביא עמו אי ודאות חדשה. מזעזע לראות איך תמורות העיתים משנות את 'רגש החיים' שלנו. במקום הביטחון של האמונה היהודית לפיה הכול נמצא בידי האל - שמחה וגם סבל – ובכל מונהג על ידו בתבונה, הולכת ומשתלטת יותר ויותר האמונה הפגאנית בגורל העיוור".

ברמת היומיום – רבים חווים את חוסר הפשר בתכנון, חשים שכל המאמצים שלהם הם חסרי ערך, חווים את חוסר האונים האנושי – לפיכך מובן איך ניתן לאבד את האמונה שיש פשר לאירועים, להתייאש מהאדם ומהאל כאחד ולקבל את הגורל העיוור. אבל בעולם היהודי אין מקום לגישה כזו. למה שאנו רואים כמקרה או גורל – יש פשר. גם אם תוך כדי האירועים מרגישים חוסר אונים וחוסר פשר, כאשר מתבוננים בהם מבחוץ, ממרחק מסויים, הם מקבלים משמעות".

"בזמן זה, בו הושלכנו לעסוק בשאלות היסוד של הקיום שלנו ואולצנו לעבור זעזועים קשים, דווקא עתה עלינו להבין טוב יותר את המשמעות של תפילות ראש השנה שנותנות ביטוי מובהק לשיפוט של האל על גורל האדם. הגורל שלנו נמצא אפוא בידי האל. כיום – מי שמפסיק להאמין ביד האל וחווה רק את מכותיו הקשות של הגורל – יתייאש, יישבר מבפנים. השנה הבאה, עם כל חוסר הוודאות הטמון בה, צריכה להיות שנה של עבודה קשה, מימוש יעדים ולהפוך ל'יהודי אמונה'".

מכון ליאו בק ירושלים פועל לקידום חקר ההיסטוריה והתרבות של יהודי גרמניה ומרכז אירופה. המכון יוזם ותומך בפרסום מחקר ותיעוד, ואף תומך בחוקרים צעירים ומקיים ערבי תרבות. הוא הוקם בשנת 1955 בירושלים והוא חלק מארגון בין לאומי עם מכונים מקבילים שפועלים בניו יורק ובלונדון. ד"ר אירנה אווה-בן-דוד היא מנהלת המכון ובראשו עומד פרופ' שמואל פיינר מאוניברסיטת בר אילן.