נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, הציב בנאומו הראשון באו"ם חזון ברור מאוד לגבי האופן שבו העולם צריך להיראות ומהן אבני היסוד שלו: מדינות ריבוניות ועצמאיות. לא בריתות בינלאומיות, לא ארגונים בינלאומיים, לא הסכמים חוצי יבשות. פעם אחר פעם חזר טראמפ על המילים "ריבונות", "אומות" ו"מדינות עצמאיות" בהקשריהן השונים. לא במקרה, הציג טראמפ את משנתו הזו, במקום שמסמל יותר מכול שיתוף פעולה בינלאומי, לפחות באופן תיאורטי.
הנאום החל, באופן מוזר מעט, בשבחים עצמיים מפליגים - ארצות הברית פורחת ומשגשגת תחת טראמפ בכל תחום - והסתיים כשהנשיא הדגיש איך בשמונה החודשים האחרונים הלחימה בדאעש נשאה פירות יותר מאשר כל התקופות הקודמות יחד. נחשו מי הנשיא בשמונה החודשים האחרונים.
הנעדרות הגדולות מהנאום היו המעצמות האחרות, ובראשן רוסיה וסין, שהוזכרו רק אגב אורחא בהקשר של צפון קוריאה. לא הוזכרו גם האיחוד האירופי, יפן, דרום קוריאה. ישראל, דווקא כן. בהקשר האיראני כמובן.
המילים הקשות ביותר והאיומים הגלויים ביותר, נשמרו למי שטראמפ מכנה "איש הטילים" - קים ג'ונג און, מנהיג קוריאה הצפונית. אם יאיימו עלינו, נשמיד לחלוטין את קוריאה הצפונית. את חבורת העבריינים הזו. הוא שב והזכיר שעוצמתה הגרעינית של ארצות הברית מתחדשת בימים אלה ואף תגדל. האפשרות היחידה האחרת שהציב לקים, היא התפרקות מוחלטת מהנשק הגרעיני שבידי צפון קוריאה.
גם איראן ברשימת המדינות הסוררות, כמובן: טראמפ שב וגינה את הסכם הגרעין והמשיך במיתוגה כעסקה חד-צדדית, מביכה לארצות הברית שחתמה עליה, והוסיף איום מעורפל: "לא שמעתם את סוף הסיפור, האמינו לי. אין להרשות שמשטר רצחני, דיקטטורה מושחתת במסווה, יאיים על שכנותיו - ישראל למשל - בטילים. משטר מייצא טרור, מייצא כאוס". טראמפ הוסיף עוד איום, כשאמר שהנהגת איראן מפחדת יותר מכול מעמה שלה, הרוצה שינוי, ובמקום השני מהעוצמה הגרעינית האמריקנית.
גידופים נוספים נשמרו לקובה ובעיקר לוונצואלה, כאשר הנשיא קרא להפלת השלטון בשני המקומות, שלטון רודני כאשר, בעיקר בוונצואלה, הביא לחורבן הכלכלה והמדינה. דברי גינוי קצרים נשמרו למשטרו הרצחני בסוריה של בשאר אל-אסד. ובל תהיינה אי הבנות: כל המשטרים שטראמפ דיבר נגדם, שאת חלקם הוא קורא להפיל - אמנם על ידי עמיהם שלהם - הם אכן דיקטטורות מושחתות ומאיימות שמעטים מאד, אם בכלל, יצטערו על השלכתן לפח האשפה של ההיסטוריה.
משפט חשוב שהובלע בשאר הנאום, היה על שמירת הגבולות של מדינות ושמירת ריבונותן "מאוקראינה עד ים סין הדרומי". כמובן ששני המקומות האלה לא נבחרו כלאחר יד; אלה שתי הזירות שבהן מבצרות נוכחות באלימות, קוראות התיגר על ארצות הברית ומעמדה, רוסיה וסין.
והייתה התייחסות לבעלות בריתה של ארצות הברית, רק שלא בטוח שאלה שמחו מכך: טראמפ הדגיש שארצו "לא תנוצל עוד". לא תשלם מעבר לחלקה בהוצאות הביטחון של הבריתות שלה.
בנאום לא נאמר דבר בנושא ההתחממות הגלובלית, אם מישהו ציפה לכך, ומעט מאד על שיתוף פעולה בינלאומי. לעומת זאת, הנשיא שב והדגש שחובתו היא אחת - לעם האמריקני. למעמד הבינוני האמריקני שהאינטרסים שלו לדעתו הוקרבו על מזבח הגלובליזציה, ההסכמים הבינלאומיים, ההסכמים הרב-לאומיים והמסגרת הגלובלית, החסרת הגבולות הברורים. הוא רואה עולם של מדינות לאום ריבוניות, פטריוטיות, הפועלות למען טובת עמיהן. מעין גרסת הדיפלומטיה של היד הנעלמה הכלכלית. האו"ם, הוא הדגיש, נוסד על ידי המדינות שלחמו במלחמת העולם השנייה והן היו פטריוטיות - זה הבסיס. האם אנו פטריוטים דיינו? שאל בסוף נאומו. אומות עצמאיות, חזקות ריבוניות הן שתוכלנה להביא שלום, חירות, צדק לאנושות.
טראמפ מציב את חזונו, ויש לו ראיית עולם. היא הפוכה מזו של אובמה וקלינטון, כמובן, אבל גם שונה לחלוטין משל כל הנשיאים הקודמים מאז תום מלחמת העולם השנייה. היא שונה בתפיסתה - מדינות לאום חזקות - מהתפיסה של בעלות בריתה של ארצות הברית. התפיסה של טראמפ דומה הרבה יותר לתפיסה של ולדימיר פוטין או של שי ג'ינפינג מאשר לאנגלה מרקל, או עמנואל מקרון. נותר לראות מה יגבר, האידיאולוגיה, או המציאות שנוצרה. נשיא ארצות הברית, או בעלות בריתה של המעצמה החזקה בעולם.