כבר לא הכי גדולה, לא הכי צודקת: האימפריה האמריקנית דועכת?

הדימוי בסרטים, בספרים, הוא של אימפריות גאות ובוטחות, משוכנעות לחלוטין בעוצמתן וחוזק ידן, בדרך כלל גם האל לצידן – או כך הן סבורות – בעוד מבחוץ נאספים הברברים, או האימפריה היריבה, המתכננת את הפלישה שתביא לחורבן. אפילו בספר הספרים נמצא הדימוי הזה: משתה בלשאצר בספר דניאל, בו מופיעה הכתובת הידועה "מנא מנא תקל ופרסין" – האות לנפילת בבל בידי יריבתה הגדולה פרס. ואנו מתבוננים באימפריות העבר החרבות, אלה שהיו משוכנעות שישרדו לנצח. אבל שום דבר לא נותר לנצח. כך בשירו המפורסם של המשורר האנגלי שלי, "אוזימנדיאס". אוזימנדיאס היה הכינוי היווני של רעמסס השני, הפרעה האדיר, וההלך מתאר את הפסל הענק, המנותץ, בלב המדבר, כשעל כנו חקוק:

ש??מ?י או?ז?ימ?נ?ד??יא?ס, מ?ל?ך?-ה?מ??ל?כ?ים,
ש?ו?ר, ה?א?ד??יר, א?ל פ??ע?ל?י ו?גו?ר!"
כ??לו?ם לא נו?ת?ר עו?ד. ס?ב?יב ש??ר?יד-ה?ע?נ?ק,
ח?ר?ב ו?ר?ח?ב-מ?ד?ו?ת ו?ל?א?ין ש??עו?ר
מ?יש?ו?ר ה?חו?ל פ??רו?ש? א?ל ה?מ??ר?ח?ק.

(תרגום: ראובן צור)

ואולי לא פלא שמשורר אנגלי כתב את נבואת חורבן האימפריה הזו, שהחולות כיסו ואיש אינו זוכר את ימי גדולתה שהשליט סבר שיימשכו לעד. בהכללה מאד גסה ניתן לומר שנושא עלייתן ונפילתן של אימפריות העסיק מאד את המערב. היה זה גיבון ההיסטוריון הבריטי שכתב על שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית. אנגלי אחר, טוינבי, כתב על כך. הגרמני הקודר אוסוולד שפנגלר כתב ספר ושמו "שקיעת המערב" בשנת 1918, ממש בימי ראשיתה של האימפריה האמריקנית.

והכל מנבאים וחוזים, מי בהנאה, מי במלנכוליה, את שקיעת המערב. היו שניבאו זאת ממניעים גזעניים מטורפים – שקיעת המערב בגלל שטימא עצמו בדם ורעיונות יהודיים - כמו הנאצים, כמובן. בגלל שהתנוון והפך שוחר שלום – כמו הפשיסטים. אחרים בגלל עליית הקומוניזם הבולשביקי הממושמע, או יפן החרוצה, או סין האדירה, או סתם בגלל עייפות אימפריאליסטית, רגשות אשמה, ירידה בתמיכה בלאום, בדת, דעיכת הילודה, מה לא.

"מלחמת הציוויליזציות" מאת סמואל הנטינגטון, היא רק אחד ההסברים האחרונים לראיית העולם כזירת מאבק חסרת פשרות בין כוחות, כאשר דעיכת כוח אחד מבשרת את עליית האחר, או כניסה לריק שנוצר של כוחות נוספים. ויש לאמר ביושר שאכן, כך היה בהיסטוריה עד כה ואין סיבה לחשוב שזה ישתנה. אולי כלי הנשק השתנו, סגנון המאבק הגלובלי הפך מתון יותר, אבל המהות עדיין איתנו.

ועולה השאלה, והיא עולה כבר עשרות שנים – האם האימפריה האמריקנית מתקרבת לקיצה? האם המאה האמריקנית, כפי שהמאה ה-20 נקראת, החליפה קידומת למאה הסינית, למשל? אולי ההודית?

פעם אימפריות החזיקו מעמד דורות. היו זמנים. האימפריה הרומית התקיימה 2,000 שנה, כולל האימפריה הרומית המזרחית, ביזנטיון. זמן דומה התקיימה גם האימפריה הסינית, או הסינית הראשונה, אם התחזיות הנוכחיות יתממשו. האימפריה העותמנית - 600 שנה. האימפריה הבריטית רק 300. והאימפריה האמריקנית בת מאה שנה, טיפה יותר, וכמעט מהרגע הראשון מנבאים את סיומה.

האם מדובר באימפריה? כן. בהחלט. אימפריה אינה רק שליטה במרחבים ועמים, אינה רק הבאת סחורות ממושבות לבירה כמו פעם. האימפריות כיום משלבות עוצמה צבאית, כלכלית, תרבותית, מדעית. ובכל הדברים האלה ארצות הברית מובילה. בהפרש עצום.

אז איפה הבעיה? ההשוואה. הנוסטלגיה לעבר והחשש מהעתיד.

ואמריקה היתה בת מזל באופן בלתי נתפס למעשה. אימפריות אחרות כבשו שטחים בדם. בתום מלחמת העולם השנייה ניתן לטעון שברית המועצות וארצות הברית הן מעצמות על החולקות את העולם ביניהן. אלא שברית המועצות איבדה במלחמה קרוב ל-30 מיליון חללים, ארצות הברית כאחוז אחד מכך. מערב ברית המועצות, ממוסקבה מערבה, חרב לחלוטין, נבזז. כך גם המדינות שעליהן השתלטה בתום המלחמה. על אדמת ארצות הברית היבשתית לא נורה אפילו כדור אחד בידי כוחות עוינים, ולבד מההפצצה על פרל הרבור לא ספגה ארצות הברית אש אויב כלל. בתום המלחמה ארצות הברית היא המדינה העשירה והמשגשגת בעולם, בלא שום תחרות: ברית המועצות מעצמה צבאית אבל במחיר בלתי נתפס, גרמניה חרבה וכבושה, יפן חרבה וכבושה, בריטניה פושטת רגל, צרפת מושפלת ונבזזת, סין במלחמת אזרחים. אחרי מלחמת העולם השנייה בריטניה הודיעה שלא תוכל עוד לשאת בנטל וארה"ב חליפה אותה בתוך השוטר הגלובלי, אימפריה ימית שמסוגלת להקרין כוח ולשמור על החוק, הסדר והערכים המערביים.

זו תמונת העולם. אבל זו תמונה פשטנית – שכן אי אפשר היה לחשוב שהכלכלה העולמית לא תתאושש, ובהכרח חלקה של ארצות הברית ביצוא יירד. שהשפעתה תפחת ככל שמדינות אחרות תתחזקנה. חלקן בעלות ברית, כמו האיחוד האירופי או בריטניה.

ועם השנים ארצות הברית אולי התחזקה אובייקטיבית, אבל אחרות זינקו הרבה יותר, אמנם מנקודת מוצא נמוכה בהרבה. רוסיה כל הזמן מגבירה את יכולותיה, בעיקר הצבאיות. משקיעה במערכות נשק חדישות, בימים אלה תמרון זאפאד - פירוש השם מערב - התמרון הצבאי הגדול ביותר שעשתה בעצם בזירה המערבית מאוקראינה ועד הקוטב הצפוני. איתות משמעותי לעולם כולו - עשרים השנה שבהן אמריקה עשתה מה שרצתה בעולם נגמרו.

וארצות הברית גילתה את התפשטות היתר האימפריאלית – כמו אימפריות אחרות בעבר כשעברה משליטה עקיפה – נניח השפעה כלכלית מסיבית – לשליטה ישירה – שליחת כוחות צבא לקוריאה, לוויטנאם, לאפגניסטאן – כל אלה יקרים. ובמלחמה בין מעצמה למדינה קטנה או ארגון מורדים, רק המעצמה יכולה להפסיד. אם תנצח במחיר דמים, זה הרי צפוי. וזה תמיד יקר בהרבה בחיי אדם ובהשקעה כספית משחושבים תחילה. שאלו את בריטניה לגבי מרד המאו מאו או מלאיה או ארץ ישראל. ואם תפסיד? כאן היוקרה נפגעת, והכל צוהלים. גם בעלות הברית. כי אימפריות, בהגדרה, אינן אהובות. הן אולי מוערכות, אולי מעדיפים אחת בגלל ערכיה על פני אחרת, אבל לא באמת אוהבים את הענק הינקי. שאלו את צרפת למשל, ששוחררה בידי אמריקנים, לדעתה על הוולגרים האלה מהצד השני של האטלנטי.

בתחילת המאה ה-20 ארצות הברית היא בעיקר פוטנציאל, שכל העולם מכיר בו. מלחמת העולם הראשונה ריסקה את האימפריות היבשתיות הישנות – הרוסית, העותמנית, ההבסבורגית, השנייה הורידה את המעצמות האירופיות ששלטו בעולם לדרגה שנייה ושלישית.

הדומיננטיות האמריקנית החלה במלוא עוצמתה אז, ונמשכת גם כעת. עם כל סימני האזהרה. והשאלה הגדולה הלא פתורה היא עד מתי, ואיך מכמתים?

האם לשים לב לתשתיות הקורסות, לנתוני הבריאות המראים שיש מקומות בארצות הברית עם תחלואה של העולם השלישי – או לאוניברסיטאות הטובות בעולם ולעבודה שמיטב המוחות על פני כדור הארץ מבקשים להגיע למעבדה בסטנפורד או הרווארד? האם לקריסת הייצור התעשייתי – כמובן לא תופעה ייחודית לאמריקה – או לעליית ענקיות ההיי טק האמריקניות המובילות את העולם? וכמובן אין לנו אפשרות לחזות את טכנולוגיות העתיד והשפעתן, ולפחות חלקן מפותחות בארצות הברית – מכונית אוטונומית, רחפנים, מדפסות תלת מימד.

וגם קשה מאד לכמת את מה שהנשיא אובמה קרא לו "עוצמה רכה" – הקולנוע, הטלוויזיה, משחקי המחשב, הדימוי האמריקני. שתי הערים האמריקניות הידועות בעולם הן ניו יורק והוליווד. וגם אם מומבאי או אף ניגריה מייצרות יותר סרטים, אי אפשר בכלל לאמוד את ההשפעה של סדרות הטלוויזיה, הסרטים, השפה האנגלית על העולם ההופך יותר ויותר גלובלי, כלומר אמריקני.

עד כה.

כי כעת הנשיא טראמפ מביא חזון חדש, או חדש ישן – בדלנות. לא עוד לשנות את העולם, לאכוף משטרים דמוקרטיים, לקדם זכויות אדם. לא עוד תמיכה אוטומטית בכל בעלת ברית. סדר היום משתנה. ומכיוון שאין ריק בעולם, רוסיה וסין נכנסות למקומות שאמריקה מפנה, פיזית או כלכלית.

יש משמעות לסמלים. לסמליות. וכשנשיא אמריקני – ברק אובמה – מדבר על "להוביל מאחור" בהתערבות בלוב – אין דבר כזה. לא ביחסים בין לאומיים. הובלה היא ברורה. וכשאותו נשיא מדבר על קו אדום שהוא מציב למדינה קטנה וחלשה – סוריה – וכשהיא חוצה אותו הוא אינו תוקף למרות התחייבותו – כל העולם רואה. ומדינות, כמו ילדים, כל הזמן בוחנות גבולות. ראו איראן. ראו צפון קוריאה.

והסמליות הבולטת ביותר אולי היתה כאשר סין עברה את ארצות הברית ככלכלה הגדולה ביותר. כמובן, התוצר וההכנסה לנפש בארצות הברית גדולים לאין שיעור מסין, ואוכלוסיית סין גדולה פי שלושה ויותר מארצות הברית – אבל היה כאן תמרור אזהרה. וכשסין, לא ארצות הברית, היא מרכז הייצור העולמי זה כבר לא סמל בלבד, זו מהות.

ודבר נוסף בעולמנו – פערי עוצמה קצת מטעים. נכון, ארצות הברית יכולה להשמיד את העולם כולו. אבל מלחמות ההווה והעתיד כבר אינן מלחמות קונוונציונאליות. ובמלחמה בטרסות האורז של וייטנאם, במדבריות של המזרח התיכון, בהרי אפגניסטן, וכמובן – בטרור, בסייבר – כל אלה מאפשרים למדינות אחרות לגרום נזק שגרמניה הנאצית או יפן הקיסרית לא יכלו. מאבק סייבר מאפשר לרוסיה להגיע לאיום על ארצות הברית. קיום נשק גרעיני, גם כמה פצצות המורכבות על טילים, מאפשר לצפון קוריאה להגיע לשיוויון מסויים מול ארצות הברית - לפחות בזירה הנקודתית. ניתן אף להרחיק לכת ולשאול – במקרה שבו צפון קוריאה מפציצה את סיאול, נניח, האם ארצות הברית יוצאת למלחמה קונוונציונלית יקרה ומתישה? במקרה שקים משתגע ומטיל פצצת אטום על סיאול, האם ארצות הברית מפציצה את פיונגיאנג בנשק גרעיני והורגת מיליוני אזרחים בידיעה שמנהיגי המשטר מוגנים בבונקרים? השיוויון האסטרטגי עבד מול ברית המועצות. האם הוא עובד מול צפון קוריאה? מול דאע"ש?

ארצות הברית חוזרת לבדלנות. לימים שבהם סברה ששני האוקיינוסים מגינים עליה. והם אכן מגינים: היא גובלת בשתי מדינות בלבד, שתיהן ידידותיות. יש לה שוק פנימי אדיר. אבל כשהיא יוצאת מהזירה הבין לאומית אחרות נכנסות. סין למשל, רוסיה למשל.

ואולי זה סדר הדברים הטבעי: זה שאנו גדלנו בתקופה שבה המערב שולט בעולם, שהמערב הוא מרכז העושר – אלה דברים חדשים יחסית. רק לפני חמש מאות שנה יצאו אירופים לים כדי להגיע אל העושר הבלתי נתפס של המזרח. סין, יפן, הודו, היו מרכזי עושר אדירים. שם היו הסחורות הנחשקות, ממשי וחרסינה ועד תבלינים. לפני מאתיים שנה בלבד התל"ג של הודו וסין היה שני שליש מהתל"ג העולמי. אולי עכשיו אנו בסך הכל בתקופת תיקון.

כן, אבל. ארצות הברית הובילה את המערב בין השאר בזכות עמידה על עקרונות. על ערכים. חירות. זכות הקניין. חופש דת. חופש דיבור. נכון, זה תמיד לווה בציניות, וכן, ארצות הברית בהחלט תמכה ברודנים נוראים ומושחתים כל עוד הם היו אנטי קומוניסטים. ידוע. אבל היא הציבה עקרונות, היתה מגדלור. וכעת מיוזמתה היא נסוגה מרעיונות אלה. הנשיא טראמפ מבהיר שארצו לא תנסה עוד להפיל משטרים, לא תתמוך בדמוקרטיה במדינות אחרות. יש בזה היגיון. יש בזה אפילו דברים בהחלט ראויים, כי בשם החירות הופלו לעתים מנהיגים דמוקרטיים לחלוטין – אבל שלא היו נוחים לוושינגטון. למשל מוצדאדק הפרסי, או ארבנס בגואטמלה.

וכעת בנות בריתה של ארצות הברית ממתבוננות בה בדאגה. אירופה, דרום אמריקה, העולם הערבי הסוני, יפן ודרום קוריאה, אפילו ישראל. לאן פניה? האם תתערב לטובתנו? האם התעייפה מהנטל הזה, כמו אטלס בשעתו, של נשיאת העולם או חלקו על כתפיה?

לדעתי לא. אני לא מאמין בדטרמיניזם היסטורי. בשקיעה בלתי נמנעת. יש תהליכים ניתנים לזיהוי. וארצות הברית כמובן אינה חזקה וכל יכולה כפי שהיתה. ואולי טוב שכך. והיא ודאי אינה רוצה, אינה יכולה לשלוח את צבאותיה לכל מדינה בעולם. שוב – אולי טוב שכך. מלחמת עיראק השנייה היתה אסון אסטרטגי נורא – בראש ובראשונה לישראל. ויש סיבה מדוע ברחבי העולם יש סיסמאות "ינקי לך הביתה", לאחר התערבויות, חלקן מתוך מניעים מעולים, אחרות לא, בענייני מדינות שמעולם לא ביקשו זאת.

ארצות הברית היא כוח לטוב. היא מושכת מהגרים מהעולם כולו – החל באיכרים מדרום אמריקה, וכלה בחתני פרס נובל או חתני פרס נובל לעתיד הבאים לאוניברסיטאות הטובות בעולם ולעמק הסיליקון. היא עדיין מרכז חדשנות. היא עדיין מודל לחיקוי. וכן, היא אמריקה הבלתי מובנת שבה יותר מ-12 מיליון בני אדם מאמינים שהעולם נשלט בידי אנשי לטאה מכוכב אחר ואתה יכול לקנות נשק אוטומטי בסופר מרקט. אבל בכל תחום – ממדע ועד אומנות, מעוצמה צבאית ועד היי טק, זו בירת העולם. וזה מעורר יראת כבוד, קנאה, ורצון מצד רבים להפיל אותה ממעמדה. על כן השמחה גם במדינות שהיו בנות ברית של אמריקה כשנפלו המגדלים התאומים. אף אחד לא באמת אוהב את גוליבר. אז במאה השנים האחרונות העולם עבר מלהיות רב קוטבי – כמה מעצמות גדולות עד תום מלחמת העולם השנייה, לדו קוטבי – ארצות הברית וברית המועצות, ואז להגמוני – ארצות הברית לבדה אחרי נפילת חומת ברלין. וכיום? פירמידה, שארצות הברית בראשה, מייד מתחתיה רוסיה, סין, ובכלכלה האיחוד האירופי, ומעצמות אזוריות – הודו, טורקיה, איראן, דרום אפריקה, ברזיל. והעולם איננו, מעולם לא היה, סטטי.

ומילת אזהרה לגבי כל הנבואות, ההערכות והתחזיות הנאמרות כאן. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נאמרה שורת נבואות קודרות מבחינת המערב ובמיוחד ארצות הברית על הכלכלה העולמית. דיברו על מעצמה אסיאתית עולה שתהפוך את אמריקה למושבה קולוניאליסטית, לא פחות. אנשי עסקים, מנכ"לים, מומחים לפסי יצור ולחשיבה ארגונית - נהרו למעצמה האסיאתית העולה כדי ללמוד את סודותיה. עשרות ספרים נכתבו בנושא. הם המשיכו להיכתב גם כשהמעצמה שהיתה אמורה להשלים את כיבוש העולם תוך כמה שנים – יפן כמובן, נכנסה למיתון שנמשך שני עשורים, ארצות הברית נכנסה לעידן ההיי טק בשנות ה-90 שהזניק את כלכלתה – ואיש בעולם לא חזה אז את עלייתה המטאורית של סין. משחק הסולמות והנחשים הגלובלי ימשיך, כפי שהיה תמיד.