שלוש שנים של לחימה עיקשת בארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) ועשורים של דיכוי תחת הממשלות השונות בבגדאד הובילו את הממשל הכורדי האוטונומי לקדם את הרעיון של מדינה עצמאית שתדאג לגורלה בכוחות עצמה - רעיון שמתסיס עוד יותר את הקלחת המבעבעת של המזרח התיכון.
אחרי דיונים ממושכים וחרף אזהרות מצד הממשל המרכזי בבגדאד, הודיעה הקיץ ממשלתו של ברזאני על כך שאזרחי החבל יצביעו על עתידו ב-25 בספטמבר. רוב התושבים שנאנקו במשך עשורים תחת יד הברזל של סדאם חוסיין, שלא היסס לטבוח בהם גם בנשק כימי, צפויים לבחור בהקמת מדינה עצמאית.
על אף שהחבל נהנה מאוטונומיה נרחבת מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, התיאבון להתנתק רשמית מעיראק גדל מאז מסע הכיבושים של דאעש ביוני 2014. הכורדים היו אלו שנטלו את רוב כובד המשקל של הלחימה בדאעש, לפחות בחודשים הראשונים של החליפות האסלאמית, שהשתרעה על כשליש משטחן של עיראק ושל סוריה.
הכורדים גם שילמו מחיר דמים כבד - אלפי יזידים, כורדים במוצאם אך נבדלים בדתם, נטבחו על ידי הארגון הסוני הקיצוני ואלפי יזידיות שועבדו, במה שכבר עתה מוגדר על ידי רבים כרצח עם. היו אלו סיפורי הזוועות של ניצולים מאזור סינג'אר שהאיצו את ברק אובמה - אותו נשיא אמריקני שנמלט מהר ככל האפשר מעיראק רק שלוש שנים קודם לכן - להתערב שוב במדינה שמעולם לא אוחדה לה יחדיו אלא הוקמה מתוך אינטרסים חמדניים של מעצמות המערב.
עם סיוע אווירי של הקואליציה האמריקנית, בלמו הכורדים את דאעש, שהיו בשערי בירת החבל אירביל. הם הוכיחו את עצמם ככוח הקרקעי היעיל ביותר מבחינת האמריקנית - כפי שעשו הכורדים בסוריה - והעמיקו עוד יותר את השלטון האוטונומי שלהם. כל זאת, בזמן שהממשל המרכזי בבגדאד התפרק לגורמים ואיבד את השליטה על הצבא שאומן וצויד במאות מיליארדים על ידי ארצות הברית, רק כדי להתמוטט מול אלפי ג'יהאדיסטים שחברו לאנשי מפלגת הבעת' ויצרו קואליציה לא טבעית.
למרות האויב המשותף, שהוביל גם לשיתופי פעולה, הממשל המרכזי שב וחזר על כך שגם לאחר המלחמה תיוותר כורדיסטן חלק בלתי-נפרד מעיראק. מנהיגי החבל התעלמו מכך, ואף הרחיבו את שליטתם אל מחוז כרכוכ העשיר בנפט, שלא היה חלק מהאוטונומיה שלהם בטרם עלייתו של דאעש. עם ההישגים בשדה הקרב, גדל התיאבון, והכורדים אף מואשמים על ידי מתנגדיהם בכך שהם מפלים לרעה את האוכלוסיות הערביות והטורקמניות החיות תחת שליטתם.
למהלך של הכורדים יש מעט מאוד תמיכה בינלאומית, על אף שהיסטורית ומוסרית רבים יתקשו להסביר מדוע לכ-30 מיליון כורדים הפזורים בין עיראק, איראן, סוריה וטורקיה לא "מגיעה" מדינה עצמאית, בעוד לקבוצות אתניות קטנות יותר כן. הסיבה לכך בעיקרה היא פשוטה - זה לא עלה בקנה אחד עם האינטרסים של המעצמות ששרטטו את מפת האזור עם נפילת האימפריה העות'מאנית, בלא להתחשב באוכלוסיות המקומיות ובמארג היחסים ביניהן, ולעתים לא מבוטלות אף תקעו במכוון טריז במטרה להפריד ולמשול.
הלאומנות הכורדית דוכאה בתקופת האימפריה העות'מאנית, שהייתה רב-לאומית ומבוזרת. קריסתה, בדומה לנפילת האימפריה האוסטרו-הונגרית, עוררה מתחים בין הקבוצות השונות שחיו במשך שנים ארוכות תחת מסגרת שלטונית רופפת אחת.
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, עם התחזקות רעיון מדינת הלאום וגירושים המוניים שכפו הגורמים הלאומניים הטורקיים בהובלת מוסטפא כמאל אטאטורק, קיוו הכורדים שהמעצמות יכללו גם אותם בהסכמי סוור ולוזאן שנחתמו עם הטורקים. אוטונומיה מוגבלת שבה זכו לא סיפקה אותם, והם ניסו להקים שורת ישויות פוליטיות עצמאיות שקרסו במהירות.
כלי משחק בידי המעצמות
הניסיון הראשון הייתה ממלכת הכורדים, שהוכרזה בתחילת שנות ה-20 בשטחה של צפון-מזרח כורדיסטן העיראקית של ימינו, שהייתה תחת חסות המנדט הבריטי. היא לא הוכרה על ידי שום מדינה בעולם, והתפרקה בתום שנתיים בלבד, ב-1924. ניסיונות נוספים נרשמו מצד הכורדים בטורקיה - רפובליקת אררט, שהתקיימה במזרח טורקיה בין 1927 ל-1930 - ומצד הכורדים באיראן, שנתמכו לתקופה קצרה על ידי ברית המועצות, עד שזו נטשה אותם.
הסובייטים ובעלות הברית חילקו ביניהן את איראן במהלך מלחמת העולם השנייה, בשל נטיות פרו-נאציות של השאה. בסוף המלחמה, חשק מנהיג ברית המועצות יוסיף סטאלין לספח חלקים מצפון איראן וכך החל אחד המשברים הראשונים של המלחמה הקרה.
כדי לבסס את השפעתם באזור, פרסו הסובייטים את חסותם על הרפובליקה של מהאבד, ישות כורדית קטנה ששרדה רק בזכות התמיכה שניפקה להם מוסקבה. בלחץ המערב, הסכימו הסובייטים לסגת מהאזור ואפשרו לטהראן למחוץ את הרפובליקה המורדת שהתקיימה שנה אחת בלבד, בין 1946 ל-1947.
הניסיונות הכורדיים להקים מדינה עצמאית, בחלק כלשהו מהשטח המשותף לארבע האוכלוסיות העיקריות, לא פסקו. הכורדים בטורקיה הקימו בשנות ה-80 את מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK), שבתחילה דגלה גם במרקסיזם, אך בהמשך נטשה את האידיאולוגיה השמאלית והתמקדה בהשגת אוטונומיה בדרום-מזרח המדינה.
בעיראק, הנהיג שבט ברזאני - מוסטפא בשנות ה-60 וה-70, ובנו מסעוד, נשיא הממשל הנוכחי - את ההתקוממות נגד הממשלות השונות שקמו בבגדאד. משטרו של סדאם חוסיין הכביד על האוכלוסייה הכורדית, ויישב אלפי תושבים ממוצא ערבי בצפון המדינה, במטרה לשנות את המאזן הדמוגרפי. ההתכתשויות בין הצדדים הגיעו לשיאן ב"מבצע אנפל", שבו ערכו כוחותיו של סדאם טיהור אתני, הרסו אלפי עיירות ואף טבחו באזרחים בנשק כימי, במה שנודע כטבח חלבג'ה.
עם זאת, יד הברזל של הרודן העיראקי התהפכה כנגדו בסופו של דבר, והזוועות שביצע בכורדים הובילו את הקואליציה האמריקנית במלחמת המפרץ הראשונה להכריז על חבל כורדיסטן כעל אזור אסור לטיס. בכך, נסללה דרכם של הכורדים בעיראק לפתח ממשל עצמאי-למחצה, שהתגבש עוד יותר עם הפלת סדאם ב-2003.
החוקה חדשה העניקה להם זכויות רבות יותר, לפחות על הנייר, במטרה לשמור על אחדותה של עיראק - אבל לאחר הנסיגה האמריקנית הפצעים הישנים נפתחו מחדש והתיאבון לעצמאות של ממש גברה.
האינטרס הישראלי
וכמו תמיד באזורנו, ישראל חריגה. בכירים בממשלה, בעבר ובהווה, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו מביעים תמיכה פומבית וגלויה לרעיון של מדינה כורדית עצמאית שתוקם בלב מרחבי ערבי עוין. כבר עתה, לפי דיווחים שונים, מתנהלים קשרים חשובים בין ירושלים לאירביל, שנרקמו בחשאי עוד בשנות ה-60.
ב"פייננשל טיימס" הבריטי דווח לפני כשנתיים כי ישראל יבאה מכורדיסטן העיראקית שלושה רבעים מכלל הנפט שלה, בעסקאות שהזרימו חמצן לקופה החנוקה של הממשל בארביל ושימשו נתיב לסיוע כלכלי מצד ירושלים. לשני הצדדים יש אינטרסים משותפים - הכורדים זקוקים לכל תמיכה בינלאומית שהיא, ולאור קרבתה של ישראל לארצות הברית, היא קול חשוב במאבק להכרה עולמית.
בתמורה, מקבלת ישראל גישה כזו או אחרת לאזור אסטרטגי מהמעלה הראשונה - כורדיסטן העיראקית גובלת באיראן, בסוריה, וגם בטורקיה. עם הסכם הפיוס, היחסים בין ישראל לטורקיה נותרו מתוחים בשל התמיכה שמעניקה אנקרה לחמאס. סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן, שהזהיר בעבר מפניה של טורקיה כל עוד רג'פ טייפ ארדואן בשלטון, אף אמר כי הוא לא סבור שה-PKK הוא ארגון טרור - על אף שהוא מוגדר כך על ידי ארצות הברית והאיחוד האירופי.
נתניהו אמנם התנער מדבריו של גולן, אך לא שכח לעקוץ את טורקיה והבהיר את עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל - תמיכה במדינה כורדית עצמאית. לפי דיווח של הג'רוזלם פוסט, בפגישה שקיים נתניהו עם חברי קונגרס אמריקנים בחודש שעבר הוא הביע בפניהם את תמיכתו בנושא, בעוד הממשל האמריקני מתנגד לכך בתקיפות.
"לישראל ולמדינות המערב יש אינטרס גדול שתקום מדינת כורדיסטן, לפחות בחלק העיראקי", אמרה שרת המשפטים איילת שקד, תומכת נלהבת של הרעיון, במהלך כנס הטרור הבינלאומי שהתקיים השבוע במרכז הבינתחומי בהרצליה. "אני חושבת שהגיע הזמן שאצות הברית תתמוך במהלך".
קלף מיקוח מול בגדאד
כפי שהגדיר זאת נשיא החבל ברזאני, שדחה את איומיה של בגדאד ואת הלחץ הבינלאומי, זו ההזדמנות הטובה ביותר עבור הכורדים לקבוע את עתידם בעצמם. ואולם, איש עדיין לא יודע מה יקרה ביום שאחרי המשאל שתוצאותיו די ברורות.
מצד אחד, גורמים מערביים ואזוריים חוששים מתדלוק השאיפות הבדלניות בקרב הכורדים בסוריה - שבעצמם ביססו ממשל אוטונומי במהלך מלחמת האזרחים אחרי עשרות שנות דיכוי של משפחת אסד - וכן בקרב הכורדים בטורקיה ובאיראן. מנגד, יש הסבורים כי זהו ניסיון של הממשל הכורדי להשיג קלף מיקוח חזק מול בגדאד, כדי שזו תעשה ויתורים נוספים למענה ובתמורה תישמר מסגרת העל המדינתית.
"המטרה או התקווה היא להשיג עצמאות לכורדיסטן, אך הכול תלוי במה שיקרה לאחר המשאל", אמר לוואלה! NEWS העיתונאי הכורדי מוחמד סליח, המתגורר בארביל. "אם הכורדים יעמדו בפני לחצים רבים, עשויה להיות פשרה שבסופו של דבר תוביל לקונפדרציה, שבה לכורדיסטן יש אוטנומיה רבה, אך היא אינה חברה באו"ם".
לדבריו, אחרי המשאל, יתחילו דיונים עם הממשל המרכזי בבגדאד, שדחה את משאל העם והגדיר אותו לא חוקתי. למרות זאת, הכורדים לא נרתעים, גם במחיר של עימות אפשרי. איום של ממש נשקף מצדה של טורקיה, ששמרה עד כה על יחסים טובים עם הכורדים בעיראק, וניסתה לחצוץ בינם לבין הכורדים בשטחה ובסוריה. הנשיא רג'פ טייפ ארדואן אף העלה אפשרות של מבצע צבאי משותף עם איראן נגד המחתרות הכורדיות בצפון עיראק, אם כי בטהראן דחו זאת.
סליח צופה אפשרות של עימות פנימי בין הממשל הכורדי לזה העיראקי. "קשה להעריך מה יקרה, דברים יכולים להשתנות בצורה שלא ציפינו לה", אמר. "אבל יש רצון רב בקרב הכורדים להתקדם לעבר עצמאות, ולכן תיתכן מלחמה בין הכורדים לעיראק, ככל הנראה מצדן של המיליציות השיעיות שממומנות ונשלטות בידי איראן".
בדבריו התייחס סליח לכוחות "חשד א-שעבי", שכוללים ערב-רב של מיליציות שיעיות ואחרות, שהבולטות בהן נתמכות בידי איראן. המיליציות והפשמרגה שיתפו פעולה במידה מסוימת בקרבות נגד דאעש, אך עם קריסת הארגון צפה המתיחות מחדש.
"אני בספק שמדינה כורדית עצמאית תקיים יחסים רשמיים - עם ישראל, לפחות לא באופן מידי", אמר כשנשאל על טיב הקשרים בין כורדיסטן העיראקית לבין המדינה היחידה בעולם שהצהירה פומבית כי היא תומכת בהקמתה. עם זאת, הוא הזכיר את ההתקרבות בין מדינות המפרץ לישראל ככזו שעשויה לאפשר יחסים גלויים יותר. "מי יודע, אולי כורדיסטן העצמאית תקיים קשרים רשמיים עם ישראל בשלב מסוים. הציבור וההנהגה הפוליטית לא יתנגדו לכך".