וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מועדון הלבבות הבודדים של נתב"ג

7.9.2017 / 17:00

הם באים לנמל התעופה לצפות בנוחתים ובמקבלי פניהם. להשתתף כצופים באושר הצפון במפגש המרגש באולם מקבלי הפנים, אך גם לחוש בסבל ובכאב האנושי שמבצבצים מבעד לתפרים. כמעט כולם גברים רווקים. במקרה של איתן, הביקור היומי בנמל התעופה הפך לתכלית חייו. וזה נגמר רע

נוחתים בנתב"ג, 29 באוגוסט 2016. ראובן קסטרו
רצון לטעום פיסת אושר של אנשים אחרים? ניסיון נואש להפגת הבדידות? למצולמים אין קשר לכתבה/ראובן קסטרו

הרבה מאוד ישראלים עברו הקיץ בנתב"ג. למען האמת, כשהיינו באוגוסט באיטליה ופגשנו על כל רכבל, מעבורת וקניון משפחות ישראליות לרוב, היה אפשר לדמיין שלא טיטוס ולא אדריאנוס ולא המלכה איזבלה והאינקוויזיציה וגם לא אף אחד מצוררי היהודים לאורך ההיסטוריה הצליח במזימתו והעם היהודי אינו באמת פרומיל מצולק מאוכלוסיית העולם אלא אומה בת כמה מאות מיליונים החולשת על טריטוריה אדירה. בקיצור קשה מאד כאן. אבל לא נדבר פוליטיקה אלא עניין אחר לגמרי, הקשור בנמלי תעופה. תופעה שהיא בו זמנית רומנטית, טרגית ופתטית. הסיפור של מועדון הלבבות הבודדים של נתב"ג.

לפני עשרים שנה, בזמן לימודי הקולנוע, חיפשתי נושא לסרט דוקומנטרי. חבר, מאבטח בנמל, סיפר לי על תופעה שהקסימה אותי: טיפוסים שמגיעים לאולם מקבלי הפנים כבילוי. כבידור. למועדון הלבבות הבודדים של נתב"ג שייכים אנשים הבאים לנמל התעופה כדי לצפות במפגשים המרגשים בין הנוחתים מחו"ל למקבלי פניהם. טיפוסים יותר עריריים מזאב ערבות שנשכח על הירח ומיילל לעבר כדור הארץ הנשקף ממרחק.

קבעתי עם החבר בנתב"ג כדי שיעזור לי בתחקיר. הסתובבנו איזה חצי שעה ואז הוא הצביע לעבר בחור בן שלושים ומשהו. שמנמן עם פרצוף כבוי. שקיות שחורות מתחת לעיניים, שינים בולטות ואף רחב ופחוס שנראה כאילו הדביקו לו כלב ים מת לפרצוף. ניסיתי לפנות אליו בדברים אבל הוא סירב לדבר והתרחק. בניסיון השני הצליח לנו יותר.

נוחתים בנתב"ג, 29 באוגוסט 2016. ראובן קסטרו
לא באים כדי לצפות במטוס ממריא דרך דמעה שקופה, אלא באנשים והדמעות האמתיות שלהם/ראובן קסטרו

"תכיר, זה אהרון", אמר לי החבר ולחש: "הוא קליינט רציני כאן". אהרון היה גבר מקריח בשנות החמישים לחייו בחליפת פסים מיושנת ומטפחת אדומה שבצבצה מהדש. הוא תהה לפשר פנייתי לבחור הראשון. סיפרתי לו על הרעיון לסרט. אהרון צחקק והודה שגם הוא נוהג לפעמים לבקר בשדה התעופה אולם שלא כמו הבחור הראשון שפניתי אליו, איתן, הפוקד את אולם מקבלי הפנים מדי יום, הוא מגיע רק פעם בשבועיים, גג פעם בשבוע.

ניסיתי להבין מאהרון את סוד קסם הביקור השבועי בנמל התעופה, תופעה שכמו מאששת את שירו האלמותי של מאיר אריאל, טרמינל לומינלט. האם מדובר ברצון לטעום פיסת אושר של אנשים אחרים? ניסיון נואש להפגת הבדידות? אני לא זוכר מילה במילה אלא רק את רוח דבריו המרתקים. הם גברים. כמעט כולם רווקים שמגיעים לנמל בתדירות משתנה. זה באמת עושה להם טוב הביקור בנמל התעופה אבל לא בכדי לצפות במטוס ממריא דרך דמעה שקופה אלא באנשים והדמעות האמתיות שלהם. להשתתף ולו רק כצופים, באושר הצפון במפגש המרגש באולם מקבלי הפנים, אך גם לחוש בסבל ובכאב האנושי שמבצבצים מבעד לתפרים.

אהרון הצביע לעבר זוג הורים שחיבק בחור צעיר, פרוע שיער ומזוקן שעל גבו תרמיל מוצ'ילרוס. "תאר לך", אמר אהרון, "הבן עוד לא יודע, אבל לאבא יש סרטן סופני". אחר כך, נד בראשו כלפי גבר ושלושה ילדים שהתנפלו בחיבוק על אישה יפה. "היא חזרה מטיול יום הולדת בפריז", קבע. "הבעל קנה לה מתנה את הכרטיס. הוא לא יודע שהיא נפגשה שם עם המאהב".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל

סצינת הסיום של הסרט "אהבה זה כל הסיפור"

על בדידותו שלו, אהרון לא ממש רצה לדבר אז הוא סיפר על איתן. הבחור בעל החוטם האדיר שסירב לדבר איתי. לפני שבע שנים, סיפר אהרון, הוא פגש מישהי. "הוא היה בתול", לחש. איתן היה חייל, אפסנאי ביחידה עורפית לקראת שחרור. היחידה יצאה לנופש באשקלון ובלילה האחרון בפאב על חוף הים פגש בחורה שאולי בגלל תמימותו, עדינותו המסורבלת, מצא חן בעיניה. היא נטלה את ידו והובילה אותו לחוף הים. מרוגש, גופו בוער מתשוקה, הם התנשקו. הנשיקה הראשונה שלו. היא לא הסכימה לומר את שמה, רק סיפרה שלמחרת היא טסה לטיול בארה"ב. היא אמרה לאיתן שאם הם נועדו להיפגש שוב, עליו לחכות לה בעוד שלושה חודשים בדיוק, בחמישה בנובמבר 1989באולם קבלת הפנים בנתב"ג. אחר כך התגפפו בחול. איתן טעם אותה ונשם אותה, מאושר כפי שלא היה אי פעם בחייו. בחמש בבוקר היא עלתה על מונית. נפנפה לשלום ונעלמה.

איתן נשאר לשוטט בחוף. מאושר ועצוב. תחושה מתוקה של חידלון מעורב בהתרוממות רוח. הוא ספר את הימים, גופו כאב מערגה. בליל חמישה בנובמבר לא הצליח להירדם. לנתב"ג הגיע בשלוש, שעתיים לפני המועד. בשעה חמש נעמד בין קהל מקבלי הפנים, צופה בפה יבש בנכנסים, לבו דוהר, בטנו הומה. חמש וחצי, היא לא הגיעה. שש. שבע. שמונה וחצי. אין לה זכר. בעשר תפס את האוטובוס האחרון הביתה. למחרת התייצב שוב בשלוש. ממתין. אולי טעתה ביום. גם בשישה באפריל היא לא נחתה וגם לא בשבעה ולא בשמונה. איתן נכנס ללופ. אולי טעה בחודש. אולי בשנה. הביקור היומי בנמל התעופה הפך לתכלית חייו. שגרה שמצפה לגאולה. הסיפור נגע ללבי אבל סרט לא יצא ממנו בגלל שאיתן המשיך וסירב בכל תוקף להצטלם ולספר את סיפורו.

נוחתים בנתב"ג, 29 באוגוסט 2016. ראובן קסטרו
הביקור היומי בנמל התעופה הפך לתכלית חייו/ראובן קסטרו

עבר עשור ואיכשהו בשיחה עם מפיק נדלקתי מחדש על הנושא וחשבתי לצלם סרט בדגש על הסיפור של איתן.
נסעתי לאולם מקבלי הפנים בנתב"ג ולא התפלאתי לפגוש שם שוב את אהרון. מבוגר בעשור, כפוף יותר אבל כהרגלו ז'ונגלר בחליפת פסים ומטפחת אדומה. הוא לא זכר אותי אבל היה אדיב וחברותי כהרגלו. אחרי שיחת נימוסין קצרה פניתי לעניין שלשמו התכנסו ושאלתי אותו איפה אני מוצא את איתן ואם יש סיכוי שהפעם יסכים להצטלם לסרט.

"מסכן, עליו השלום, הלך פייפן לפני שנה. צעיר", התכרכמו פני אהרון בצער. "דום לב".

מסתבר שגילו אותו רק אחרי שבועיים. בהתחלה השכנים חשבו שהריח בא מפגר חתול שנתקע בפיר המעלית אבל אחרי שטכנאי בדק ולא גילה דבר והצחנה רק התגברה, הם הבינו שמדובר כנראה בשכן מהקומה השנייה. רווק שהתגורר בדירה עם אמו עד שזו נפטרה שנתיים קודם לכן. איתן ממועדון הלבבות השבורים של נתב"ג.

"אבל זה לא העיקר" נופף אהרון באצבעו. "הוא הפסיק לבוא לפני שנה וחצי אחרי שראה אותה".

"את מי", שאלתי.

"את הבחורה שלו".

"די, אתה עובד עלי", נבחתי. "איך פספסתי כזה סיפור, מה? היא חזרה סוף סוף מחו"ל"?

"לא", אמר אהרון, "היא באה לאסוף את בעלה והבת מטיול בת מצווה או משהו. עמדה מטר ממנו, אבל הוא לא ניגש אליה. אחרי שעה קלטתי שהוא במצוקה. הלכתי אליו, הוא סיפר לי. למחרת הוא כבר לא בא לכאן. אחרי חצי שנה הסתלק".

  • עוד באותו נושא:
  • נתב"ג

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully