ברבי דנסק רעדה מקור מתחת לשמיכה דקה, כאשר היא שכבה בתוך תעלה צרה בעיר אאכן שהייתה נתונה תחת מצור בליל 12 באוקטובר 1944. המתקפה האמריקאית הגיעה בשעה תשע בבוקר. "זה היה פתאומי מאוד. רעש עצום ומהדהד. היתה סדרת התפוצצויות, ואחריהן ירי של רובים ומקלעים, צעקות וצרחות. נשפתי במשרוקית שלי כדי להשמיע אזעקה. מבעד למשקפת יכולתי להבחין בחיילי האויב. דרכתי את הנשק שלי, הבנות האחרות עשו זאת אחריי, והתחלנו לירות לכיוון החיילים האמריקאיים. פתאום היה הבזק ופיצוץ חזק. נפלתי לרצפה וראיתי את גופותיהן המוכתמות בדם של חברותיי. כמה מהן שכבו על הרגליים שלי, מתפתלות מכאב כאשר דם זורם מהפה שלהן. אצל נערות אחרות ראיתי עשן עולה מתוך חורים בגופן, ואדים מתוך הבטן הקרועה", מספרת דנסק. היא היתה אז בת 15 בלבד.
דנסק היא אחת מאלפי צעירות גרמניות שהיו חברות אז בארגון "אגודת הנערות הגרמניות". כמו נערות אחרות, דנסק התנדבה ל"אגודת הנערות הגרמניות" על מנת להגן על בני משפחתה מחיל הרגלים האמריקאי שהטיל מצור על העיר, תוך שהיא נשבעת אמונים לצורר אדולף היטלר. העדות של דנסק היא אחת מעדויות רבות של "נערות היטלר" המופיעות בספר חדש, "הנערות של היטלר יונות בין נשרים", שיצא לאור בימים האחרונים, פרי עטו של הסופר הבריטי טים הית'. הספר שופך אור על ההחלטות שהובילו אלפי צעירות גרמניות להתנדב לשרת את הצורר הגרמני ולהישבע לו אמונים, עד כדי הקרבת חייהן עבורו. מלבד האימונים שהכשירו אותן לתפקידי הלחימה, הן עברו הכשרות נוספות ובהן בישול, ניקיון ואמהות. הכל על מנת לשרת את המשטר הנאצי.
"אגודת הנערות הגרמניות" נוסדה בשנת 1920. תחילה, היא זכתה לשם "אחוות הנשים של היטלר יוגנד" אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, הוא הורה על חובת הצטרפות לתנועה החדשה. הצעירות נדרשו לעמוד במספר תנאים. ראשית, היה עליהן להיות "גזע ארי טהור" וכמובן גרמניות, לא נשואות וללא ילדים. האגודה הפכה בשלב מסוים כה פופולרית עד שילדות בנות עשר בלבד ביקשו להצטרף אליה ולקבל את הזכות "לשרת את הפיהרר", כדבריהן.
הית' חקר במשך שנים ארוכות את תולדות "אגודת הנערות הגרמניות", תוך ראיונות רבים עם הנשים שעדיין נותרו בחיים לאחר ששירתו בתנועה בילדותן. הוא אסף מידע רב והצליח לגלות פרטים חדשים על האגודה שהפכה לחלק חשוב ממאמץ הלחימה הנאצי ועל התמיכה שהעניקו הנערות לחיילי הרייך השלישי.
"לראשונה נתקלתי בתפקיד יוצא הדופן שמילאו הנערות ברייך השלישי לאחר מפגש מקרי עם שתי נשים בבית העלמין הצבאי הגרמני במחוז סטפורדשייר בבריטניה. אחת מהן היתה קירסטן אקרמן, אז בת 74" מספר הית', 52, בראיון לוואלה! NEWS. "עד המפגש הזה לא ידעתי הרבה על 'אגודת הנערות הגרמניות' ושתי הנשים האלו, שהיו חברות באגודה, סיפרו לי שהשתייכו אליה. לאחר שיחה ארוכה ומרתקת הן סיפרו על חברות נוספות שהיו חברות באגודה ובתום אינספור ראיונות צברתי כמות מידע עצומה על הנושא. הבנתי שזה דור של נשים שהולך ונעלם במהירות וסיפור לחימתן במאבק האחרון נגד בנות הברית ראוי להתפרסם".
"נערות היטלר" לשעבר סיפרו לו על הליכי ההכשרה שעברו עם הצטרפותן לאגודה. כל נערה נאלצה לעמוד בחמישה עקרונות יסוד: פעילות גופנית, בישול, כביסה, נקיון וגידול תינוקות. הדגש, מספר הית', היה על האימונים הגופניים שכללו גם ריקוד בעירום. בפרסומים השונים שנועדו למשוך נערות צעירות להצטרף לאגודה, נכתב כי "הצעירה הגרמניה חייבת להיות יפה, גמישה, קורנת וחזקה". לאחר שהפופולריות של האגודה צברה תאוצה, הוחלט כי ילדות בגילאים 10 עד 14 יצטרפו לקבוצות מקומיות, בעוד נערות בגילאי 14 עד 18 הורשו להצטרף למפגשים אותם פקדו לעיתים בכירי הנאצים כגון גבלס והימלר.
הלגה בסלר, "נערת היטלר" לשעבר, סיפרה כיצד היא וחברותיה הוזמנו לקחת חלק במצעד צבאי של הצבא הנאצי, במהלכו "זכתה לכבוד" ללחוץ את ידו של היטלר אישית. "הברכיים שלי התחילו לרעוד וחשתי פרפרים בבטן כאשר ראיתי את היטלר עושה את דרכו אליי. ילדות אחרות בכו וניגשו אליו, חלק מהן הגישו לו פרחים. מאותו יום ראיתי את היטלר כמושיע האישי שלי, בדיוק כפי שנערות צעירות מביטות בהערצה על כוכב הפופ האהוב עליהן. רבות מאיתנו התאהבו בו לאחר הפגישה הזו", מספרת בסלר בספר החדש.
אך האווירה הרומנטית השתנתה בשנת 1944, כאשר בנות הברית החלו לסגור על גרמניה והיטלר חש את הלחץ ואת המהפך במלחמה. הוא פירסם צו המורה לילדות בנות עשר לעבור הכשרה צבאית על מנת להיות מוכנות להילחם עד מוות בהגנה על ערי מגוריהן. הילדות הצעירות למדו במהירות כיצד להטמין מלכודות לחיילי בנות הברית, הפכו להיות צלפיות, חיבלו בכבישי גישה ראשיים, במסילות רכבת ובקווי טלפון, ואפילו למדו לשגר טילים נגד טנקים.
ברבי דנסק, שהתנדבה כאמור להגן על עיר מגוריה אאכן, ממשיכה לשחזר בספר את זכרונותיה מאותה תקופה ואת ההכשרה שהיא וחברותיה עברו. "הכנו את אמצעי ההגנה שלנו. תעלות, גדרות תיל, מכוניות הפוכות, משאיות וחשמליות. המשימה שלנו היתה להסב לאויב כמה שיותר אבידות. חשנו בטחון עצמי ביכולתנו למנוע מהאויב לכבוש את הערים שלנו". בדיוק לפני תחילת המתקפה האמריקאית, פנתה אליהן מנהיגת הקבוצה בנאום שנועד לעורר השראה ועוז רוח. "נערות גרמניות, אתן כמו הזאבים האפורים של האומה שלנו", אמרה המנהיגה. "כמו זאבה במדבר הגדול, הנקבה האנושית גם היא טורף טבעי, המספק את צרכי קרוביו ומגן עליהם. כזאבות, עליכן לשוטט בין הצללים ולא להשאיר את האויב בטוח. על האויב שלנו לטבוע בדם שלו עצמו, וגם בתוך הדם שלנו במידת הצורך". ודנסק מוסיפה באירוניה: "מעולם לא שכחתי את הנאום הזה, כי מיד כאשר התחילה המלחמה אותה מנהיגה החליפה את מדי הגרילה בבגדים אזרחיים ונכנעה. זו היתה 'מנהיגת הזאבות' שלנו...".
הית' מספר כי היה המום מדברים שלמד מחברות "אגודת הנערות הגרמניות" לשעבר. "בעיקר הופתעתי מהעובדה כי בתחילה הנאצים הגדירו את תפקידן כ'עוזרות בית ומגדלות ילדים', ועם התדרדרות מעמדה הצבאי של גרמניה הנאצית באמצע המלחמה הגדרות תפקידן השתנו בצורה דרמטית לטובת המאמץ המלחמתי. הדבר שהותיר את הרושם העז ביותר עליי הייתה העובדה כי בברלין לבדה תועדו לפחות 90 אלף מקרי אונס של חברי "אגודת הנערות" שנפלו בשבי הרוסי. ילדות מגיל 8 ונשים בנות 80 נפלו קורבן לאלימות מינית מזעזעת", מספר הית'.
האם הבחנת בתחושת חרטה מצד אותן חברות לשעבר ב"אגודת הנערות הגרמניות" על כך שלקחו חלק במכונת המלחמה הנאצית שניסתה להשמיד את העם היהודי ואחראית לעשרות מיליוני קורבנות באירופה?
"בהחלט. היתה תחושת חרטה אצל רבות מהנשים שראיינתי. רבות מהן עדיין מנסות לעכל את החוויות שעברו, וחלק מהן סובלות עד היום מסיוטים בלילות. כילדות הן נפלו קורבן לתעמולה, כאשר המבוגרים שהיו אחראים עליהם היו חסרי אונים ולא יכלו להתנגד לדברים שהנאצים לימדו את הילדים, גם אם לא הסכימו לאידאולוגיה הזו. רבות מהן אמרו שהן יצטרכו לשאת את הסטיגמה של צלב קרס עליהן עד הקבר. הם חשו אשמה בגלל המצב בו היו, שלא צריך לעבור לדורות נוספים של גרמנים".
מי שמצאו עצמם נלחמים בילדות שגוייסו בעל כורחן לצבא הנאצי היו חיילי בנות הברית. אחד מהם היה ווילי אנדרסון, ששירת בגדוד חיל הרגלים ה-26 האמריקאי. בריאיון שהעניק להית' לקראת פרסום הספר הוא סיפר על החוויה המוזרה של ילדות צעירות היורות לעברו. "זה היה הלם לראות ילדות יורות עלי. לא היתה ברירה אלא לירות בחזרה ולהרוג אותן. מקרה אחד נשאר חקוק בזכרון שלי. התקדמנו במעלה רחוב צדדי כאשר נשמעה יריה מתוך מרתף ואחד החיילים נהרג. ביצענו את הפעולה היחידה אותה יכולנו וירינו בזוקה אל תוך המרתף. לאחר מכן אחד מהחיילים שלנו זחל פנימה. הוא יצא משם מזועזע ואמר 'אלוהים אדירים, יש שם ילדה מתה'".
הית' מצטט בספר גם חייל בשם מרשל, ששירת יחד עם אנדרסון בגדוד 26 של חיל הרגלים, וסיפר גם הוא על נחישותן של הלוחמות הצעירות של היטלר. "הן לחמו בצורה טובה מאוד בהתחשב בכך שהיו ילדות צעירות. הן צלפו עלינו, השליכו רימונים, ובאופן כללי עשו את המיטב על מנת להרוג אותנו. אבל כאשר לכדנו אותן הן זרקו את הנשק שלהן, הרימו ידיים וצעקו 'אמריקנים, אמריקנים'. לאחר מכן הן ביקשו מאיתנו שוקולד וממתקים. הן היו רק ילדות שלא היו אמורות להילחם", מספר מרשל. המראות שראה בשדה הקרב - של ילדות מתות או נכנעות - הותירו עליו רושם קשה למשך שנים. "אחרי הקרב באאכן התפללתי מדי יום שלעולם לא אצטרך לחוות דבר כזה שוב. זה היה כמו חנות קצבים, עם חתיכות של בשר אדם זרוקות בכל מקום וגופות של גברים, נשים וילדים קטנים".
במהלך הקרבות באאכן נלכדה ברבי דנסק בת ה-15 על ידי החיילים האמריקאים. בריאיון שהעניקה להית' לקראת פרסום הספר סיפרה כיצד חקר אותה קצין אמריקאי שניסה להבין מדוע ילדה בת 15 נלחמת בשדה הקרב המדמם. "הוא שאל אותי כיצד נפצעתי, וסיפרתי לו את האמת. הוא שאל האם הנאצים עודדו אותי ולימדו אותי להילחם ולירות, ואמרתי לו 'כן'. לאחר מכן הוא רצה לדעת האם אני אוהבת את היטלר והאם אני רוצה להמשיך ולהילחם עבורו. אמרתי לו שרק רציתי לעצור את חיילי האויב מלפגוע בחבריי ובני משפחתי, ושראיתי את היטלר רק בסרטים ובתמונות. המלחמה שלי הסתיימה, ובדרך מסויימת שמחתי על כך. עם זאת, פחדתי מאוד ממה שעומד לקרות איתנו לאחר מכן", מספרת דנסק בספר.
אם המלחמה באאכן היתה עקובה מדם וילדים רבים מצאו בה את מותם, בברלין המצב היה גרוע עוד הרבה יותר. לקראת סיום המלחמה, באפריל 1945, הפכה העיר לעיי חורבות ותושבים רבים מצאו מקלט במרתפים ובתעלות הביוב. למרות זאת, המשיכו הרשויות הנאציות בתעמולה בלתי פוסקת. בניסיון כמעט נואש לשכנע את האזרחים לצאת מהמסתור ולהילחם, עברו מכוניות עם רמקולים ברחובות העיר והזכירו לתושבים המסתתרים מה יהיה גורלם אם העיר תיפול בידי כוחות הצבא האדום. אחד מכלי התעמולה בהם השתמשו הנאצים הייתה תחנת "רדיו זאב", שקראה ללא הפסקה לילדי ברלין להמשיך ולהילחם - ואף למות אם צריך - למען המולדת. "עדיף המוות מאשר האדום", זעקו הרמקולים. עבור "בנות הזאב" מאגודת הנערות הגרמניות, הקרב על ברלין הפך לסיוט מתמשך. "מעולם לא ידעתי פחד כזה. רמקולים חזקים ביקשו מהאזרחים לא לרוץ כמו פחדנים, והבטיחו כי סיוע יגיע בקרוב והמצב יירגע. גופותיהם של בוגדים השתלשלו מעצים ועמודי תאורה. זה היה נראה כאילו כולם השתגעו. בילינו את מרבית זמננו בחפירת בורות, יצירת חומות, והפיכת כלי רכב וחשמליות על מנת לעצור את כוחות האויב. היו הרבה מאוד אנשי אס.אס בברלין אז. המשכתי לשאול שאלות, עד שאחד מהם הסתובב אליי וצעק לעברי 'את יודעת מה יקרה אם הרוסים יגיעו לכאן? הם יאנסו אותך ולאחר מכן ירו בך, את מבינה?'. הסתובבתי ורצתי משם" מספרת היידי קוך, נערה נוספת ששירתה באגודה.
עדות נוספת שמביא הית' בספר היא של דנה הנשל, אז בת 21, שסיפרה כי "נאמר לנו כי עלינו למנוע מהאויב להשתלט על שדה התעופה. כצלפית, היה עליי לעבור לצד המרוחק של שדה התעופה, משם ראיתי חלק גדול מאנשי הצבא הגרמני נכנעים. כמה מהם נורו למוות על ידי הרוסים. השניות הבאות היו האיטיות ביותר בחיי. שכבתי מתחת לכלי רכב נטוש, כיוונתי את הרובה ובלב פועם הסתכלתי אל תוך הכוונות. כיוונתי את הרובה אל חייל רוסי, עצרתי את נשימתי ולאט סחטתי את ההדק. ראיתי את החייל הרוסי נזרק אחורה מהדף הפגיעה. חייל נוסף רץ מיד לסייע לחייל בו פגעתי, אז הרגתי גם אותו. באותו רגע נפלה פצצת מרגמה קרוב מאוד לרכב תחתיו הסתתרתי. שניות מאוחר יותר התפוצצו עוד שתי פצצות, אז החלטתי לברוח במהירות מהרכב תחתיו הסתתרתי. עוד מספר שניות חלפו, ושמעתי רעש עצום. חתיכה גדולה מכלי הרכב עפה באוויר", מספרת הנשל. בנסיון להציל את חייה, היא נמלטה אל תחנת עזרה ראשונה שמוקמה בסמוך, שם נקלעה למראות שהיא לא שוכחת עד היום. "היו שם גברים שזרועותיהם או רגליהם נקטעו בהפצצות. היה דם בכל מקום, כמו בחנות קצבים. כמה מהבנות שלנו לא יכלו להתמודד עם המראות המזעזעים והקיאו או בכו בהיסטריה. קיבלתי כוס מתכת עם מים מסוכרים ונאמר לי כי אני סובלת מהלם קרב", משחזרת הנשל בספר.
גם תרזה מול, צעירה נוספת ששירתה ב"אגודת הנערות הגרמניות" בברלין, נחשפה כילדה לזוועות. מול קיבלה אקדח והתבקשה לירות על החיילים הרוסיים המתקדמים לעברה. היא עשתה זאת, עד שהתחמושת שלה אזלה והיא מצאה את עצמה עומדת בידיים חשופות מול טנק T-34 רוסי שהתקדם לעברה. "אחת הבנות שלנו, נערה בת 18 בשם אנליז, התחילה למלמל, 'מישהו יצטרך לעצור אותו, או שהוא יהרוג את כולנו'. צעקתי לעברה לתת לי את הנשק נגד טנקים, ויריתי לכיוון הטנק. ראיתי את הרקטה הקטנה חודרת מבעד לשריון הטנק. היה הבזק חזק ולאחר מכן עשן כבד. פתאום, מכסה הטנק התפוצץ ומיד אחריו אירעה התפרצות של להבה אדומה וצהובה והבזקי פיצוצים באוויר", מספרת מול בספר.
עם נפילתה של ברלין, בתאריך 2 במאי 1945, מספר הקורבנות האזרחיים בעיר עמד על 125 אלף בני אדם. סירובו של היטלר להיכנע ועקשנותו להמשיך בלחימה עלו בחיי רבים מתושבי ברלין ובהם גם הילדות שהתנדבו להקריב את חייהן בלחימה למען הצורר. רבות מהן מצאו עצמן נאנסות, נפצעות או מאבדות את שפיות דעתן ממראות הזוועה שחוו בשדה הקרב. תרזה מול זוכרת במעומם חוויות מהשבי בידי חיילי הצבא האדום. "הייתי קשורה ומטושטשת לחלוטין. ראיתי שאני מוקפת בחפצים על הרצפה. לאחר שהראייה שלי החלה להתבהר, ראיתי ש"החפצים" האלו היו ראשים כרותים של חיילי הצבא הגרמני, מסודרים במעגל. חמישה חיילים דוברי רוסית עמדו במרחק כמה מטרים ממני והטילו את מימיהם על פוסטר שנשא את דמותו של היטלר. תהיתי מה הם עשו עם חברתי אנליז. מאוחר יותר הבנתי כי הם אנסו אותה ולאחר מכן ירו בה. אחד מהם נהנה מאוד לומר לי כי אני אהיה הבאה בתור".
חברה נוספת של מול ב"אגודת הצעירות הגרמניות", אניטה פון שוינר, נאנסה על ידי קבוצת חיילים רוסיים. אניטה, שכבר היתה אם לתינוק, סיפרה להית': "לא יכולתי לעצור אותם, כי בעוד אחד מהם אנס אותי, האחרים החזיקו אותי בכוח. הייתי חייבת לשרוד את מה שהם עשו לי למען הבן הקטן שלי, אז עצמתי את עיניי. הם היו כמו חבורת חיות טרף, וכאשר הם סיימו להתעלל בי לפי התור, היו לי סימני נשיכות על הצוואר, החזה והכתפיים. הדבר הנורא מכל היה שלאחר מכן גיליתי כי נכנסתי שוב להריון כתוצאה מהאונס. המשכתי עם ההריון עד הלידה, כפי שעשו בנות גרמניות רבות אחרות. עם זאת, היה בלתי אפשרי מבחינתי להראות סוג של חיבה לילד, ומסרתי אותו לאימוץ מיד אחרי הלידה. אפילו לא רציתי לדעת האם זה היה בן או בת", מספרת פון שוינר בספר של הית'.
הית' מבקש להבהיר כי עבורו הספר הוא קודם כל אות אזהרה לעתיד. לדעתו הלקח עדיין לא נלמד במלואו, ואם האנושות תאפשר לכוחות הרשע להמשיך בשטיפת המוח והתעמולה לדור הצעיר, אנו עלולים לראות מראות דומים גם בעתיד. "הספר ייחודי בכך שהוא מביא את נקודת המבט הנשית בלבד על החיים בגרמניה הנאצית, החל מהשנים הראשונות חסרות הדאגה ועד התבוסה בשנת 1945. אני מקווה שנשים רבות, מכל הגילאים, יקראו אותו. הספר מנסה לענות על שאלות הנוגעות למיליטירזציה של נשות ובנות גרמניה במלחמת העולם השנייה. אני חושב שהוא משמש כתמרור אזהרה לכך שאם ניכשל ללמוד ולהסיק מסקנות מטעויות שנעשו בעבר, ההיסטוריה עוד עלולה לחזור על עצמה שוב ושוב. זה רק עניין של זמן".