בשנת 1985 פרץ ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין (חז"ע) בהנהגת אחמד ג'יבריל לתודעה הישראלית. שלושה חיילי צה"ל שנחטפו על ידי הארגון במלחמת לבנון הראשונה שוחררו תמורת 1,150 אסירים ביטחוניים, בהם אסירים שנשפטו למאסרי עולם בגין רצח ושמות בפרופיל גבוה מאוד כמו קוזו אוקמוטו, שייח' אחמד יאסין וג'יבריל רג'וב. עסקת השבויים היוותה מכה מוראלית לישראל ודחפה את הארגון לביצוע פיגועים נוספים.
בנובמבר 1987 חדר מחבל מארגון חז"ע לשטח ישראל באמצעות גלשן אוויר, נחת במרחב קריית שמונה, חדר למחנה צבאי, הרג שישה חיילים ופצע שבעה נוספים. בפברואר 1988 בוצע ניסיון חדירה נוסף של ארגון חז"ע מהים. חיל הים זיהה סירת מחבלים 13 קילומטרים מצפון לראש הנקרה. 'דבור' שזיהה את הסירה השמיד אותה והרג שני מחבלים.
אחמד ג'יבריל עסק כל העת בתכנון פיגועי ראווה נגד ישראל וקהילת המודיעין האיצה את הניסיון לפגוע בתשתיות הארגון. באפריל 1988 יצא אל הפועל מבצע 'נס הרים 17'. מטוסי חיל האוויר תקפו בסיס של אחמד ג'יבריל באזור נועיימה, 70 קילומטרים מגבול ישראל. חמישה מחבלים נהרגו, מבנים נפגעו, אך מחבלים רבים הסתתרו במערות ובבונקר תת-קרקעי - ושרדו. המערכת הביטחונית האיצה בדרג המדיני לאשר פעולה מסוג אחר כדי להנחית מכה על הארגון. הפעם מהקרקע, למרות הסיכון הרב הכרוך בפשיטה שכזו.
בדצמבר 1988, תחת קור עז, יצא אל הדרך מבצע "כחול וחום". כוחות גולני ושייטת 13 בסיוע חיל האוויר הגיעו למתחם הארגון באזור נועיימה שבקרבת ביירות. המטרה: להרוג מחבלים ולהשמיד אמצעי לחימה. התכנית פשוטה: הכוחות הפושטים יונחתו בחוף, ינועו רגלית אל היעדים ולאחר ביצוע המשימה יפונו מעומק שטח לבנון באמצעות מסוקים או דרך הים.
במשך יותר מחודש התאמנו הכוחות על המשימה ותרגלו שוב ושוב את מסלול ההליכה המפרך ואת ההפתעות שצפויות מהרגע שייפשטו על החוף. לילה לפני המבצע, יצא כוח "דקל" ל"ארוחה אחרונה" במסעדת "אל גאוצ'ו" בנהריה. הם היו חמישה. סרן ברק דקל מפקד הכוח, סגן ניר גמליאל החובש, סג"מ גיא מרום הצלף, שלומי לוק המא"גיסט ועדי כרמי.
"היינו צעירים. חשבנו על זה שמישהו לא יחזור למרות העובדה שמאוד האמנו ביכולות שלנו ובמבצע עצמו. הרגשנו מאוד מוכנים. מאוד בקיאים בפרטים הקטנים. ובכל זאת, צעירים", סיפר עדי כרמי, לשעבר בכיר בשב"כ ומי שהיה באותם ימים מפקד מחלקה בגדוד 13 של חטיבת גולני.
בתחילה, הלוחמים שהו על גבי ספינה וסמוך לשעה 20:00 החלו לפשוט על החוף הלבנוני. מרגע המגע עם היבשה החלו הכוחות לצעוד על ציר מפותל ומורכב באורך שישה קילומטרים, בחסותו הגיעו למרחק של מאות מטרים ממתחם הארגון. "הקושי היה גדול", נזכר כרמי, בחור חסון גם כיום, כשהוא בן חמישים. "שישה קילומטרים זה לכאורה טווח קצר, אבל כשאתה עולה ויורד בבולדרים והולך בציר הררי קשה, אתה מתחיל להיזכר במסעות שעשינו בסיירת גולני תחת פיקודו של אמיר מי-טל".
סמוך לשעה 02:30 הגיעו הכוחות לנקודת ההתפצלות. בזמן שלוחמי יחידות עלית של צה"ל מתצפתים במרחב על המתחם הצבאי ונערכים לכל צרה שלא תבוא, התפצל הכוח בנקודה למספר מוקדים נוספים. כוח בפיקודו של מפקד סיירת גולני ארז גרשטיין. כוח נוסף בפיקודו של מפקד הפלוגה המסייעת מגדוד 13, סרן ברק דקל, שנבחר למשימה על ידי מג"ד 13 סא"ל גדי איזנקוט, לימים הרמטכ"ל. כוח נוסף בפיקודו של מפקד גדוד 12, סא"ל אמיר מי-טל. רגע לפני שהחל סא"ל מי-טל בצעידה לעבר המערות בהן הסתתרו מחבלי חז"ע, הוא טפח על השכם של עדי כרמי מ"כוח ברק", חייך, איחל בהצלחה ונעלם בחשיכה.
"זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי בחיים את המפקד הנערץ שלי מימי השירות בסיירת גולני. ראינו בו תמיד גיבור על. מפקד אמיץ, קר רוח, כריזמטי ומקצוען. הערצנו אותו לאורך המסלול וגם אחרי", נזכר כרמי שהתקרב עוד יותר למפקדו באותה תקופה. "במסגרת האימונים למבצע יצא לי לדבר עם אמיר לא מעט. על פרטי המבצע ועל החיים בכלל".
זמן קצר לאחר מכן הכוח של גרשטיין זיהה מחבלים בין קבוצת מבנים ופתח באש. המחנה התעורר והחל לפתוח באש לעבר כוחות צה"ל שנערכו בשטח. ממכת האש הראשונה נהרג סא"ל מי-טל. הכוח בפיקודו של ברק דקל זיהה מחבלים במרחק קצר. בהתאם להערכות המודיעין המוקדם, כוח תגבור של מחבלי חז"ע יצא במהירות מהמבנה המרכזי עם כלי רכב כדי לסייע. "היינו מאוד קרובים למחבלים. מרחק של 40 מטרים. כל כך קרוב ששמענו אותם צועקים. פתחנו לעברם באש. ירינו טילי לאו. שקט, ואז מכת אש נוספת כוללת ירי של טיל לאו לתוך הרכב. פגיעה ישירה במנוע. זה היה ממש לפי התכנית - לאתר מחבלים רבים ולפגוע בהם מול הפרצוף שלנו. זה חלום של לוחם צעיר. אף אחד מאתנו לא חושב באותם רגעים מה יקרה לנו אם ניפצע. לאחר מכן שקט מוחלט. נדלק אור באחד החלונות. טיל לאו נוסף. שוגר ושוב שקט. פגענו בערך בשבעה-שמונה מחבלים, ביניהם מפקד בכיר בארגון", סיפר עדי כרמי כשהוא משתמש בידיים כדי להמחיש את הדיוק של הפרטים.
בזמן שהלוחמים בחנו את תוצאות התקיפה התקבל הדיווח ברשת הקשר: "אמיר מי טל נהרג". מאוחר יותר התברר כי אמיר נפל כשספג צרור של מחבל שיצא מאחת המערות.
"בלב תחושה קשה וכואבת של צער, מחשבה שדבר כזה לא יכול לקרות. אבל אני זוכר מצוין את הרגע הזה. מיד ממשיכים במשימה בקור רוח. ברק ניהל שיחה קצרה בקשר. ומבחינתנו זה היה ברור שממשיכים משם בצורה ישרה לכיוון של אמיר מי-טל. עברנו מדרון, בולדרים. ריצה לאורך מאות מטרים אבל קשה מאוד. חייבים להגיע לאמיר כמה שיותר מהר", משחזר כרמי. "בזמן שאנחנו יורדים כנגד כל היגיון לתוך לוע של אש, אל הנקודה, אנחנו שומעים פיצוצים. קליעים שורקים לנו מעל הראש. אחד מהם - ממש הרגשתי אותו קרוב לראש. אם יש דבקות במשימה, זה זה. זו הייתה אש תופת ואנחנו רצים. לא חשבנו לרגע לעצור. אני חושב שכבר היו מסוקי קרב באוויר. אני מגיע ורואה את אמיר שוכב ליד אלונקה חדשה בת ארבעה חלקים. למדנו לתפעל אותה לראשונה לפני המבצע. היו עוד שני פצועים באורח בינוני וקשה".
גופתו של מפקד גדוד 12 הועברה לאלונקה. תוך שניות הרימו אותה עדי וגיא והחלו לטפס על ההר התלול בדרך לנקודת האיסוף על ידי חיל האוויר. אחרי דקות קשות מאוד בטיפוס הצטרף אופיר, לוחם משייטת 13, לסייע בפינוי.
"זכרנו היטב שאנחנו רחוקים 70 קילומטרים מישראל"
"אני וגיא לא יצאנו מהאלונקה. רק החלפנו כתפיים. זה היה קושי אדיר. בלתי יתואר. המשקל. ההר. הירי ברקע. הפיצוצים. הכול ביחד. אני נזכר בפרק הזמן של החילוץ, שהיה עבורי כנצח, כשאמיר אינו בן החיים אבל צופה בי מעל האלונקה, סנטימטרים בודדים ביני לבינו, בין מבטו למבטי. והריח שלו לא עוזב אותי. ברקע לוחמים מחפים על החילוץ באש. תוך כדי החילוץ גם חיל האוויר הפציץ את יעדי המחבלים במרחק שנראה לי כמו 200 מטר מאתנו. כשכל זה קורה, אמרנו לעצמנו 'לא חוזרים בלי אמיר'. זכרנו היטב שאנחנו רחוקים 70 קילומטרים מישראל. בכינו בלב. בכינו. לא האמנו שאמיר מי-טל יכול למות. לקח לנו שעה ומשהו להגיע למקום הנחתת מסוק יסעור. אני נזכר בהגעה לאזור הנחתת המסוק. אני וגיא פוגשים בבן הצוות שלנו מהסיירת, צ'רלי אלבז. מסתכלים על אמיר ולא מאמינים שהוא איננו".
"לאחר מכן עולים אל מסוק היסעור ויוצאים מהתופת כשטיל סטרלה נורה לעברנו על ידי מחבלים וחולף על פנינו. חשוב לי להדגיש שטייס המסוק היה מאוד אמיץ. צריך להדגיש את זה שוב ושוב. פינה בו זמנית כמעט 70 לוחמים מיחידות שונות. חזרנו עם אמיר, אבל למעשה בלעדיו. נחתנו וכבר היה יום שישי. לא היינו צריכים שמישהו יסביר לנו. הבנו את גודל האובדן. אמיר היה עבורנו דמות. מנהיג גדול. מודל לחיקוי. דבר אחד אנחנו יודעים - אין לי ספק שאמיר היה גאה מאוד ברגעי החילוץ שלו ושל הפצועים הנוספים, חילוץ שהיה כנגד כל הסיכויים באותם הרגעים. בזמן, מרחב ובתנאי שטח קשים". 33 מחבלים נהרגו במבצע "כחול וחום". הרס רב נגרם לתשתיות המחנה. מאז, טוענים גורמים ותיקים לשעבר בקהילת המודיעין, החל ארגונו של אחמד ג'יבריל לדעוך בהדרגה.
לאחרונה נפגש כרמי עם הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט בלשכתו שבקריה בתל אביב. כשני לוחמים וותיקים, השניים נזכרו בקרבות בהם לחמו כתף על כתף באזור רצועת הביטחון. כרמי, נרגש מהפרטים, סיפר לרמטכ"ל כי הקים עמותה על שמו של אמיר מי-טל והזמין אותו לאירוע הגאלה בתיאטרון 'הבימה' ב-15 בספטמבר, אירוע שכל הכנסותיו קודש לפעילותה. יופיעו שם בהתנדבות אדיר מילר, ליאור סושרד ואמיר דדון. מטרת העמותה, מסביר כרמי, היא לתמוך בפעילות תיכון 'פסגת אמיר' על שם מי-טל, שהוקם בשנת 2010 על הר אמיר בישוב קציר. זוהי מסגרת חינוכית לנוער בסיכון שמהווה הזדמנות כמעט אחרונה לנערים להישאר חלק ממערכת החינוך. מתכונתו ייחודית בדרך הלימוד והחינוך הכוללת בין היתר התנסות בשטח, מנהיגות ותרומה לקהילה.
הרמטכ"ל קם מהכיסא, נעמד ליד ציור שנתלה על קיר בלשכתו, אותו צייר דוד מי-טל, אביו של אמיר, וסיפר בגאווה על משמעות הציור וחשיבותו. הציור נקרא 'חמשת רוכבי האפוקליפסה" לזכרם של לוחמי סיירת גולני שנפלו : אמיר מי-טל, נדב ליליאור, יוסי עובד, יואב סקל וארז גרשטיין. הציור מעוטר בפרחי פרגים בעקבות השיר 'שדות פלנדריה' שנכתב במאי 1915 על ידי רופא קנדי, סא"ל ג'ון מק'קריי שהיה עד למות חברו.
"המסע שהתחיל בעומק שטח לבנון לא הסתיים. זה רק ההמשך. אנחנו מבקשים להנציח את שמו של אמיר מי-טל באמצעות העמותה והתיכון המדהים הזה ובמסגרת חזון שלנו להקים רשת של בתי ספר דומים ברחבי הארץ כדי לתת לנוער שכזה עוד צ'אנס". סיפור שמתחיל בגבורה ורעות והמשכו בנתינה למדינה ולחברה שלמענן לחם אמיר ושילם בחייו.