היה זה בסוף שנת 2006, כשמצאנו עצמנו במרדף אחר שלוש דמויות שחדרו את גבול הדרום הפרוץ, ולאחר שעתיים של פריסת מערך תצפיות, הזנקת מסוקים והפעלת כוחות מיוחדים - עלינו על עקבותיהם והם נתפסו. היינו בטוחים שמדובר בחוליית אל-קעאדה, אך לתדהמתנו מצאנו שלושה אריתראים שסיפרו לנו, ברוגע מוחלט, שבאו לחפש עבודה בישראל. לאחר הערכת מצב והתייעצות עם הרמות הממונות הוחלט להחזירם למצרים.
כך זה המשיך, בהתחלה אירוע בלילה, לאחר מכן שניים-שלושה, וכך זה עלה לעשרות בשבוע. קיבלנו אז הנחייה בעקבות קביעה משפטית שאין להחזיר יותר מסתננים למצרים עקב מחויבות ישראל לאמנה הבין לאומית בעניין פליטים. יתרה מכך, אלו שהוחזרו היו זוכים לעיתים לקבלת פנים "חמה" מהצד המצרי, עד כדי כך שחלקם נורו מאות מטרים מקו הגבול. הבנו שיש כאן משהו שהוא גדול עלינו, שהוא הרבה יותר מחיילים שעומדים בגבול מול אזרחי מדינות נחשלות שמחפשים חיים טובים יותר.
עוד בוואלה! NEWS:
"חובתנו לנרצחים": אנדרטה לזכר נרצחי הטבח במינכן נחנכת בגרמניה
חוקרי האו"ם אישרו: אסד אחראי למתקפת הסארין באידליב
מחדל בגן עירוני בפתח תקווה: השער נותר פתוח שעות - ללא אבטחה
לימים, הקמנו את מתקן השהייה במערב הנגב, וכן טכניקות הרלוונטיות לטיפול באתגר המתעצם. חששנו שבתוך הקבוצות האלו שמגיעות לגבולנו יוחדרו גם מחבלים ואמצעי חבלה. תוך חודשים ספורים עלה מספרם של המהגרים למאות, ולגברים שבאו לחפש עבודה הצטרפו נשים, וטף. משפחות שלמות שהגיעו מסודן, אריתראה וחוף השנהב, ערב רב של אנשים שכל רצונם היה בחיים משופרים. כמעט ולא ראינו מישהו שמגיע מדארפור, אותו מקום שבו התבצע רצח עם, וכל השורדים זוכים להגדרת "פליט". בשעה שבבתי הדין התנהל פולמוס של דאגה לפליטים, לנו בגבול ממש לא היה ברור על מה. מתוך אלפים שהגיעו אולי בודדים היו מדארפור. אולי.
במציאות החוקית שנוצרה כל שנותר בידנו היה להעביר את המוני המגרים לידי משטרת ההגירה. אך גם למשטרה לא היו כלים ולא סמכויות לטפל באתגר. מסיבות משפטיות יוצאי אפריקה החדשים שוחררו לרחובות הערים, ושם החלו לארגן את חייהם, לרבות עבודה, חינוך ואף בריאות. לימים, כשנולד בני השלישי באחד מבתי החולים בדרום, לימינה ולשמאלה של רעייתי שכבו שתי נשים אפריקאיות. את המחזה הזה לא ראו לא באיכילוב, בלינסון, שיבא, או רמב"ם, זו הייתה המציאות של הדרום.
לימים הצגנו בכל שדרות הפיקוד את הצורך להקים מכשול כדי לרסן את ה"מערב הפרוע" שקם לנו בנגב. מי לא הגיע לבקר אז בגיזרה? נשיא המדינה, שר הביטחון, חברי ועדת חוץ וביטחון, משפטנים, אך ללא הועיל. ההחלטה המיוחלת לא התקבלה, ואילת ובאר שבע זכו לצונאמי של מהגרים בלתי חוקיים. בתחילת 2007 החליט שר הביטחון אז, עמיר פרץ לאשר תקציב למכשול, אך הוא הוחלף לאחר חודש וההחלטה לא התממשה. גלי ההגירה הלכו והתעצמו, ומתקן השהייה הורחב והוצף.
באמצע 2009, עם החלפתה של ממשלת אולמרט, נכנס נתניהו לתפקיד ראש הממשלה. הוא הגיע לדרום, ראה את המציאות ותוך חודשים ספורים הוביל החלטה להקמת מכשול לאורך 240 קילומטרים, מים סוף ועד ים תיכון. פרוייקט חסר תקדים שהושלם תוך שנתיים. מכשול שעצר בפועל יותר ממיליון מהגרים שהמתינו לשעת כושר בתוך סיני. זו האמת, נתניהו אחראי לכך שבמקום מיליון מהגרים מאפריקה אנו עוסקים ב-40 אלף. אין ספק, בחמש השנים האחרונות משרדי הממשלה נכשלו בניהול ופתרון האתגר שנוצר בדרום תל אביב. לא ניתן לנקות מאחריות את שופטי בג"ץ שפוסלים כל מתווה, ולא מאפשרים לחקיקה הנדרשת לצאת לדרך. זו אחריות משותפת של הממשלה, הכנסת, ומערכת המשפט. כולם בעניין הזה כושלים, והגיע הזמן לשינוי. אך גם המצב המתואר חייב להילקח בפרופורציות - הממשלה בראשות נתניהו לא טיפלה באתגר בסדר גודל עירוני, אך מנעה מאתנו קטסטרופה בסדר גודל לאומי.
רונן איציק הוא חוקר ומרצה במדעי המדינה, בעברו שירת כקצין צה"ל בסדיר ובמילואים בדרגת אלוף משנה. שימש מפקד חטיבת הראל.