אני זוכר את הפעם הראשונה שהבנתי. זה קרה באוגוסט 2008, הייתי בסוג של פרשת דרכים. מחד שאיפות התעשרות מנדל"ן ומאידך קריירה תקועה בתקשורת. נקצר ונגיע לסוף, לא התעשרתי מנדל"ן. מה שכן, באותה שנה הסתובבתי לא מעט בדרום תל אביב בחיפוש אחר מציאות. באותם צהרים, הלכתי מפלורנטין לאזור התחנה המרכזית הישנה. הרחובות המוזנחים והמאובקים ניגפו בשמש הסדיסטית של אוגוסט ומנגרייה סמוכה עלה ריח דבק מגע והתערבב בצחנה של נבלת חתול בתוך פח אשפה שעלה על גדותיו. אפילו הזבובים היו מסטולים מהמרקחת הרעילה ונעו באטיות בין הפגר לפחי הזבל. על פינת שדרות הר ציון ראיתי בחור שחור גורר ספה עלובה ומרוטשת שמתוכה בצבצו קרעי ספוג צהבהב כאילו אפילו הספה התייאשה מהחום וביצעה חרקירי. ואז ראיתי עוד בחור שחור ועוד אחד, הבנתי שאשכרה אני רואה מטמורפוזה מול העיניים.
לא נייפה את המציאות, גם לפני עשרים שנה התחנה המרכזית הייתה אזור עוני ומוקד משיכה למהגרים לא חוקיים אבל היא הייתה מגוונת, הטרוגנית. מול העיניים ראיתי צבע אחד.
אני לא אעשה לעצמי חיים קלים כי כמו שאומרת הגמרא, "לא עכברא גנב, חורא גנב" לא העכבר אשם אלא החור, פרצה קוראת לגנב. אין טעם להאשים את המסתננים, מדינת ישראל שלא התעוררה בזמן היא זו שאפשרה לקטסטרופה להתרחש בסיוע ניכר של ארגוני שמאל ובג"ץ שהשבוע חסם בפעם הרביעית חוק שנועד לטפל בבעיית המסתננים.
מאז אותו יום בתחנה המרכזית אני כותב על המסתננים כמו תקליט שבור. משנת 2008 אני משתתף פעיל בוויכוח הזה. כל פעם שאני כותב או מדבר על הנושא זה מרגיש לי כמו ללכת יום אחר יום לרופא שינים כדי לעבור טיפול שורש באותה שן. עצבים ורגזנות לא יעזרו פה, כמו לדפוק את הראש בקיר ולקוות שיהפוך לרך.
מול עיניי נגלו הטמטום והרפיסות של הריבון בתחילת זרם ההגירה, המוסר הכפול של ארגוני זכויות אדם והאקטיביזם המהולל של בג"ץ. אין לי ספק מה הביא למספרים המטורללים של גנבי גבול שמחד מאמללים את תושבי דרום תל אביב ומנגד הפכו לשואבי המים וחוטבי העצים שלנו. עבדים פלוס.
עשר שנים בדיוק עברו מאז העתירה המשמעותית ביותר בסיפור המעשה שלנו. ההחלטה המשמעותית ביותר ב-2007. עתירה לבג"ץ 7302/07, מוקד הסיוע לעובדים זרים נגד שר הביטחון. עד 2007 צה"ל שמר על גבול מצרים וגירש מסתננים שניסו לחדור בנוהל "החזרה חמה". כלומר, מסתנן שנתפס הוחזר לידי הצבא המצרי. אלא שאז, המוקד ועוד שורת ארגוני זכויות אדם עתרו לבג"ץ בדרישה לעצור את נוהל "החזרה חמה" משום שכמה מהמסתננים נורו על ידי חיילי הצבא המצרי. המדינה נבהלה מהעתירה והורתה לחדול מהנוהל. העתירה הוסרה והגבול נפרץ לחלוטין. נמנעה היכולת של מדינת ישראל להתמודד עם הבעיה - ולו באופן חלקי - בזמן שהמספרים היו נסבלים. יש להודות בצדק שאכן עולה תהיה מוסרית אל מול ההתנהלות של הצבא המצרי. אני לא ערל לב. איש לא רוצה במותם של מבקשי מקלט. מצד שני, מדינה ריבונית צריכה לדעת לשמור על גבולותיה והתוצאה של הפסקת הנוהל הייתה עשרות אלפי מסתננים.
וגם אם, נניח, נקבל את העמדה ההומאנית הראשונית של ארגוני הסיוע, הרי שהם לא הסתפקו בהפסקת "ההחזרה החמה" אלא הפכו למכשול היעיל ביותר לגירוש המסתננים חזרה לארצות מוצאיהם (עיין ערך החלטת בריטניה ודנמרק שאין סכנה להחזיר פליטים אריתראים לאריתריאה) או למדינה שלישית. הארגונים הללו עומדים בחזית המאבק, הם אלו שעותרים לבג"ץ. יכולתי לדבר בגנותם עד מאתיים אבל עייפתי. הבנתי את הקטע.
סוג של עוד הטרלה פרוגרסיבית, חלק מהמשחק העולמי של ימין מול שמאל, פרטיקולרי מעשי מול אוניברסלי משיחי. עבור קואליציית ארגוני זכויות האדם, העניין הדמוגרפי אינו שייך כלל וכלל. עצם המושג מגונה. מבחינתם, ככל שירבו המהגרים, צביונה של החברה הישראלית ישתנה ורעיון מדינת כל אזרחיה יקודם. ולגבי ההשפעה על תושבי שכונות הדרום? ההשלכות הכלכליות? הפשע המשתולל? למי אכפת? המתנדבים הרי לא שכנים של ארבעים סודנים בדירת שלושה חדרים.
ויש כמובן התבטאויות גזעניות, והן אכן צחנה אפלה, נוגדות את רוח היהדות וההומניזם. אבל הבעיה בעינה עומדת. חבל באמת שהמסתננים הם לא שבדים, אז אולי היה אפשר לדבר לעניין בלי להתפתל בניסוחים זהירים שיספקו טהרנים צדקניים. אבל מה לעשות, מדובר במהגרים מאפריקה.
כאמור, המדינה נתפסה עם המכנסיים למטה. לא בפעם הראשונה. עוד הצלחה מפוארת של ארגוני המודיעין הישראלי שבזמן אמת נרדמו על האף וכהרגלם בקודש, פספסו איום (שהיה עלול להפוך לאסטרטגי) רק מפני שלא נכנס לקופסה המקובעת של איומים משכבר הימים, צבא אויב או טרור. שנת האפס היא 2005. מאותה שנה זרם המסתננים הלך וגבר. התפישה בממשלת אולמרט היתה שגדר טובה יותר נגד מבריחים ולא נגד מסתננים שממילא מבקשים להיתפס. התחליף היה מתקן סהרונים שהוקם ליד קציעות. הוא עלה על גדותיו. גם הניסיון לפתור את הבעיה במישור הדיפלומטי כשל. מובארק נשיא מצרים דאז הבטיח לאולמרט שישראל תוכל להחזיר את המסתננים לארצו. דיבורים כמו חול. ההתחייבות של מוברק הסתכמה ב-32 מסתננים.
צה"ל לא עצר מסתננים אלא הפך לחברת הסעות. ממשלת נתניהו ירשה תפוח אדמה לוהט וב-2009 החליטה על הקמת הגדר בעקבות הצעת חוק פרטית של יעקב כץ (כצל'ה) מהאיחוד הלאומי. כן, בזכות כצל'ה. מערכת הביטחון לא עפה על הרעיון. בזמן הדיונים על אישור הגדר התעקשו אנשי משרד הביטחון בגיבוי פומבי של השר שלהם, אהוד ברק, שהמשרד יקצה מתקציבו כמה שפחות לטובת הגדר. גורמים במשרד הביטחון צוטטו כאומרים שעם מצרים יש גבול של שלום, ולכן עדיף להפנות את התקציבים לגבולות האחרים. בסופו של דבר, אחרי גרירת רגלים, הדבר נכפה עליהם. וטוב שכך. הזרם עצר. אבל עכשיו מה עושים?
לבי יצא אל המפגינים מול ביתה של כבוד נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. התושבים נלחמים מלחמת מאסף מול המדינה, מול העירייה, מול ארגוני זכויות אדם עשירים במשאבים, מול התקשורת ומול אג'נדה שהיא שילוב בין אמפתיה סנטימנטלית ואינפנטילית, בורות מקוממת, חתרנות דה לה שמעטה ותקינות פוליטית מסרסת.
הפגנות מול נאור לא תעזורנה. כדי לפתור את הבעיה צריך לטפל בשורש. והשורש הוא פסקת ההתגברות. אף גוף לא מוותר על כוח מרצון. את האחריות יש להטיל על נבחרי הציבור, וללחוץ עליהם לחוקק את פסקת ההתגברות שתגביל את כוחו של בג"ץ. ועד שנוציא את רוב המסתננים יש לפזר אותם. ואם לא לפזר, אז אנא מדינת ישראל, חלצי את אזרחייך האומללים וספקי להם דיור חלופי בתנאי לוקסוס. פיצוי על שנים של סבל.
.