אחרי ששלחו את ילדיכם לספסל הלימודים: ראשי עיריות נזכרים בבית הספר

"כך נכנסתי לכתה א', בן שש וחודשיים, עם החיוך הנבוך ועם ההתרגשות בעיניים לבית הספר 'אוסישקין' בעיר. כיום הלשכה שלי ממוקמת בדיוק מעליו הזה, וניתן לראות ממנה גם את מגדל המים שמופיע בסמל שעל חולצת בית הספר. פעמים רבות בין פגישה לפגישה אני משקיף על הילדים בבית הספר משחקים וצוחקים בהפסקות בחצר שבה אני שיחקתי עם חבריי לפני כ-35 שנה. זה המחזה הכי טוב שיכולתי לבחור, שמזכיר לי למען מי אני פועל. אני זוכר את ההליכה ברגל מביתי עד לבית הספר, עם הילקוט על הכתפיים. מרגיש בוגר וצעיר בו זמנית. בזמני למדנו 40 תלמידים בכתה, ללא מזגן. הלכנו וחזרנו מבית הספר לבד ברגל, עם המפתח תלוי על הצוואר בחוט. צפינו ב"גבי ודבי" בשחור לבן והרגשנו מאושרים בחלקנו. כיום, כשיש לי אחריות על יותר מ-9,000 תלמידים במערכת החינוך בעיר, אני מאמין שלסביבת הלימודים יש השפעה רבה על איכות החינוך, ושבמקביל עלינו לספק לילדים סביבת לימוד שתאפשר להם למצות את חזקותיהם וחלומותיהם. לא לכולם יש את אותם כישורים וכישרונות, לא כולם צריכים להגיע לאותו יעד".

"היום הראשון בבית הספר זכור לי כיום מרגש במיוחד, שנערכנו אליו בהתרגשות רבה ובציפייה דרוכה. בכלל, הלימודים זכורים לי כחוויה טובה. אהבתי ללמוד ואהבתי לא פחות את המשחקים בהפסקות. בבית הספר 'גורדון' בפתח תקווה הייתה לנו חורשה קטנה שבה נהגנו לשחק כדורגל, מחבואים ועוד משחקים שבהם כבר כמעט לא משחקים כיום. הלימודים היו מאתגרים אבל האמצעים היו פשוטים. לעומת זאת, היום אנחנו משקיעים בלמידה מתקדמת וטכנולוגיה חדשנית, ובתי הספר שלנו הם ברוח הלמידה במאה ה-21. אני מאחל לכל התלמידים בכלל ולתלמידי פתח תקווה בפרט שנת לימודים מוצלחת ומאתגרת, והכי חשוב - אל תפסיקו לחקור ולחלום".

"לילה לפני היום הראשון ללימודים לא נרדמתי מרוב התרגשות. בבוקר אמי הלבישה אותי בחולצה לבנה ובסנדלים וסירקה אותי יפה. הרגשתי באווירה חגיגית כי לבשנו חולצות לבנות רק באירועים מיוחדים ובשבת. אמי הלכה איתי יד ביד עד שנכנסנו בשער בית ספר 'ביאליק' בחולון, והרגשתי פתאום גדול כמו האחים שלי שכבר למדו שם. חיפשתי את אחי יהודה, שהיה מבוגר ממני בשנה, אבל לא מצאתי אותו, ופתאום הרגשתי קצת לבד בין כל כך הרבה ילדים בחצר הגדולה. המורה חווה שקד קיבלה אותנו בכיתה והתאהבתי בה מהרגע הראשון בגלל האהבה והיחס האישי שנתנה לכל ילד".

"כשהגעתי לארץ ממרוקו עם עליית הנוער, לבד בגיל 15, נשלחנו לקיבוץ עין הנציב. בכל יום למדנו ארבע שעות, ועבדנו ארבע שעות. אותי הציבו ברפת, ועבדתי שעות נוספות גם בחורף הקשה. לא היינו רגילים לעבודה בביצורים ולחיי המשק הקיבוצי. הרוב רצו לעזוב והמדריכים הסבירו שכדאי ללמוד להתרגל למקום החדש. המשטר היה קשה וכיבוי האורות היה בשעה תשע, אבל קיבלנו משפחה תומכת שאצלה התארחנו בשבת. מנוחה הייתה אפשרית רק על הכורסה הנוחה בחדר המשפחה. מאז עברנו כברת דרך, ואני שמח שהעיר בראשותי מספקת לבני הנוער כיום הרבה יותר הזדמנויות ואפשרויות משהיו לדורות לפניו".

"ביומי הראשון בבית הספר נכנסה לכיתה המורה אביבה, צעירה בת 25 מרשימה ונאה. אני זוכר שאחריה נכנס מנהל בית הספר והסביר לנו שאביבה היא אלמנת צה"ל שאיבדה את בעלה במלחמת השחרור. השיחה דרשה מאתנו לא רק לגלות בגרות, אלא גם להבין כילדים מהי המדינה המיוחדת שאנחנו חיים בה ומה הוא מחירה. לימים כשהתחתנתי עם אהבת חיי רבקה, אלמנת צהל בעצמה, נזכרתי במורה ובשיחה הזו שנחקקה בזיכרוני".

"כשאני מסתכל על הילד שהייתי, אני רוצה להגיד לו שהכל יהיה בסדר. שמותר לו לשחק, לטפס על עצים, לחלום חלומות וליהנות מהחיים. היום כשאני ראש עירייה, אני רוצה להאמין שכל אחד מהילדים בעירי רעננה ובמדינה כולה, ידע שזו זכותו. אנחנו כהורים וכאנשי ציבור צריכים לספק לכל ילד את האפשרות להשכלה, ללמידה ולהתפתחות, ולעמוד לצדו כדי לסייע לו למצות את עצמו. מי שגדל בסביבה אוהבת, שמאמינה בו ומקבלת אותו על חסרונותיו ויתרונותיו, מוצא את דרכו בחיים והופך לאדם בוגר, שלם וערכי. שנת לימודים מוצלחת לכל ילדי רעננה ומדינת ישראל".

"פתיחת שנת לימודים תמיד מרגשת, בטח כתלמיד בבית הספר היסודי 'אחד העם' בחדרה, שהיה בית הספר הראשון של העיר ומהווה עד היום מקור גאווה לתלמידיו. כראש עיר אני סוגר מעגל שכן לאחרונה התחלנו בשימור בית הספר בשיתוף אגף המורשת במשרד ראש הממשלה ובמסגרת התוכנית להעצמת תשתיות מורשת לאומית. המבנה ההיסטורי יהפוך למרכז מבקרים שאליו יגיעו, בין היתר, תלמידי מערכת החינוך בעיר כדי ללמוד על עברה המפואר של חדרה".

"הייתי תלמיד ממוצע במקצועות מסוימים אבל 'תותח' במקצועות כמו אזרחות, היסטוריה ובהתנהלות פוליטית. אהבתי אז מאוד להתבודד עם עצמי. אני זוכר שבכל פתיחת שנת לימודים החל מהגן ועד לכיתה י"ב תמיד התרגשתי מחדש. ההתרגשות הייתה מהולה בסוג של חשש: 'מי ילמד אותנו השנה ומי יחנך?', 'את מי צירפו לכיתה?'. אבל תמיד, תודה לאל, העניינים הסתדרו ואף פעם לא התאכזבתי. סיום יום לימודים היה עבורי אז רגע עצוב מאוד, בניגוד להרבה מחבריי, וסיום לימודי התיכון היה רגע מעיק. אמנם לא כל כך אהבתי את הלימודים, אלא את המסגרת, אבל בכל זאת הייתי תמיד מגיע בבוקר עם חיוך ועוזב בסוף היום עם חיוך, רק קצת עייף".