לשם שינוי, טראמפ עלה על משהו נכון ומעורר מחשבה

פסל גיבור הדרום במלחמת האזרחים הוא עוד חזית במאבק העולמי על שכתוב העבר. זה קרב על תיקון עוולות שפעמים רבות מדי גולש לוויכוח לוהט בין תומכי התקינות הפוליטית לאלו המתפלצים מהניסיון לשפוט את העבר על פי ההווה. ולפחות בעניין הזה, טראמפ צודק: טהרנות יתר מזיקה

02/09/2017
קרב מתמשך על נשמתה של ארצות הברית. המאבק על פסל גיבור הדרום בשרלוטסוויל(צילום: רויטרס)

הדי הקרב על שרלוטסוויל עדיין מהדהדים ברחבי ארצות הברית. לא, הכוונה הפעם אינה לקרב ברחובות בין אנשי הקו קלוקס קלאן, ניאו נאצים ותומכי עליונות לבנה מול מפגיני הנגד – אנטיפה, B.L.M. ואחרים. הכוונה לקרב המתמשך על ההיסטוריה של ארצות הברית, לקרב על נשמתה. והקרב הזה, בעצם על תוצאות מלחמת האזרחים - הוא רב פנים: מורשת דיכוי השחורים הנוראה בדרום, חוקי הגזע, מוסיקה, ספרות ומה לא. אבל אולי הסמלים הברורים ביותר הם, ובכן, סמליים: דגלים. המנונים. פסלים. ואוסיף גם שמות רחובות ובנייני ציבור.

הביטוי "שכתוב ההיסטוריה" היה למגונה ולא בלי סיבה: אנו משתמשים בו כיום כדי להראות כיצד מדינות, אבל לא רק, מעלימות מעברן פרקים בלתי נוחים ומדגישות, או ממציאות, פרקים ראויים. כך למשל כל מדינה אירופית כמעט מנסה להדגיש כיצד היא לחמה בנאצים, גם כאשר חלקן שיתפו פעולה בחדווה ובזרי פרחים עם הוורמאכט והאס. אס.
שנים רבות נחשבו גנרלים של הדרום גיבורי תרבות ברחבי ארצות הברית – כן, גם בצפון הג'נטלמנים האביריים של הדרום מוירג'יניה באחוזות הפאר היו מקובלים בכל מקום אחרי מלחמת האזרחים, וגנרלים כמו סטונוול ג'קסון ונייתן בדפורד פורסט היו לאגדות. בדרום הם היו גיבורים מוחלטים, אך גם בצפון, בניו יורק הליברלית עצמה יש היום רחוב על שם רוברט אי.לי, מפקד צבא הדרום, בוגד על פי ההגדרות המקובלות. והרחוב הזה נמצא בבסיס צבא בברוקלין, פורט המילטון, הצבא שלחם נגד לי והביס אותו. יש כאן אירוניה מסויימת. תסכימו אתי.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הברכיים - בלי לצאת מהבית

מוגש מטעם אפוסתרפיה
פסל של לנין באוקראינה מוסב לדמותו המרושעת של דארת ויידר(צילום: רויטרס)

וארצות הברית כמובן איננה יחידה בתחום הכה בעייתי הזה של התמודדות עם צללי העבר. באוקראינה סיימו רק עתה להפיל את האחרון באלפי פסלי ולדימיר לנין שפיארו – אם זו המילה – את המדינה. המבט המצועף, היד המושטת אל האופק אינם עוד. כמובן, מבחינת אוקראינה – ומדינות נוספות – ברית המועצות לא היתה המשחררת אלא הכובשת. וכעת מפילים פסלים לטובת פסלים אחרים. אבל מי הם האחרים – גיבורי העם האוקראיני. ואלה שמות: בוגדן חמלניצקי (שמבחינת האוקראינים אכן גיבור לאומי שלחם לשחרורם, ובדרך כמובן ביצע פוגרומים נוראים ביהודים), וכאשר הרגש הוא שנאה לרוסיה אז הגיבורים הם אלה שנלחמו נגד הרוסים. זוכרים מי נלחם נגד הרוסים לפני שלושת רבעי מאה? בדיוק. וכך מנציחים בקייב את סטיפן בנדרה ששיתף פעולה עם הנאצים, את האנטישמי סימון פטליורה, הנשיא האחרון של אוקראינה לפני שסופחה לברית המועצות שאנשיו ביצעו פוגרומים ביהודים.

ברית המועצות העמידה פסלים של חייליה המשחררים בכל רחבי הגוש המזרחי, הפסלים האלה מופלים כעת. בעיני מוסקבה המרשלים הלוחמים, החיילים שיחררו את ההארצות האלה מהנאצים. בעיני אותן מדינות עצמן במקרה הפשוט הן נאלצו להחליף כיבוש בכיבוש.

שרידי חומת ברלין. איתה נפלו גם סמלי הקומוניזם ברחובות העיר(צילום: רויטרס)

אבל לא רק שם – גם בברית המועצות עצמה, ברוסיה עצמה. פסלי סטלין ששלטו על הנוף באימפריה הופלו לפני זמן רב. חלק מפסלי לנין הלכו בעיקבותיהם. פסלו של מייסד הצ'קה האימתני, פליקס דז'רז'ינסקי שעמד בחזית מטה הק.ג.ב. בכיכר לוביאנקה הוסר. וזו דרך הטבע: כשנפלה חומת ברלין וגרמניה אוחדה בין שאר השינויים כל שמות הרחובות כמעט שונו. כל המנהיגים הקומוניסטיים הוסרו בלא גינוני טקס. למעט אחד, חשוב: קרל מרקס. מדוע הוא נותר? ראשית כי הוא חשוב. שנית – הוא לא זר. הוא גרמני חשוב.

כשמתחלף שלטון, עולה שושלת חדשה, בדרך כלל אחרי הפיכה או מרד היא רוצה להדגיש שמכאן הכל משתנה. אחת הדרכים הבדוקות היא שינוי עיר בירה: אתאטורק מעביר את הבירה מאיסטנבול העותמנית לאנקרה הטורקית. ברית המועצות מסנט פטרבורג למוסקבה. ושמות הערים משתנות גם בהמשך – סטלינגרד תהיה לוולגוגרד. לנינגרד תשוב להיות סנט פטרבורג. ובארץ ישראל שמות הערים והישובים הם לעתים הד לשמות שהיו שם קודם, לעתים מדלגים אחורה עד ימי התנ"ך.

נהנה מקונסנזוס בדרום אפריקה, בינתיים. מנדלה(צילום: רויטרס)

קחו למשל את דרום אפריקה. כשנפל משטר האפרטהייד, אמנם בהסכמה של המיעוט הלבן השולט החל מבצע של שינוי, אם תרצו שכתוב היסטוריה: נמל התעופה על שם יאן סמטס, גנרל ומנהיג בורי חשוב (על שמו הקיבוץ רמת יוחנן) היה מייד לנמל התעופה אוליבר טמבו – על שם מנהיג בקונגרס הלאומי האפריקני. שמות הרחובות משתנים. בינתיים האנדרטות – ביניהן האנדרטה המפורסמת לטרק הגדול, המסע של הבורים הנודדים למדינתם החדשה - נותר בעינו. והקרבות האלה על זיכרון מגיעים לעתים לאבסורד. הטלוויזיה הדרום אפריקנית הכריזה על תחרות מאזינים מי הם מאה הדרום אפריקנים החשובים בהיסטוריה. רעיון טוב, אולי, אבל זה הפך מהר מאד לזירת קרב בין לבנים לשחורים, בין גזענים לבנים לשחורים זועמים. תוצאות ההצבעה נגנזו, זה מעולם לא שודר – אבל התוצאות דלפו: במקום הראשון מנדלה. כמובן. אבל לא היו מספיק שחורים. ויותר מדי מנהיגי אפרטהייד גזענים במוצהר. וכך איננו יודעים מי לדעת הדרום אפריקנים, או חלקם, הם החשובים והנערצים.

חישבו על ישראל – כשאליהו חכים ואליהו בית צורי רצחו את לורד מוין כל היושב גינה אותם. היום יש רחובות על שמם. חישבו כמה רחובות על שם מנהיגי ימין היו בישראל לפני ארבעים שנה, כמה היום. וזה הגיוני וסביר. שינוי, או שיכתוב היסטוריה? כל צד משוכנע שהצדק איתו בסוגיה הכה רגישה הזו. ורק השבוע דרשו ותיקי הפלמ"ח תקציבים להנצחת מורשתם ומורשת חטיבת הראל פורצת הדרך לירושלים בשער הגיא. הם דרשו לקבל בדיוק את אותו תקציב שהופנה להנצחת השר לשעבר רחבעם זאבי (גנדי), ולא במקרה. הם תובעים לעצמם את השטח שיועד להנצחת השר שנרצח. ולא במקרה.

ותיקי הפלמ"ח דרשו א ת אותו התקציב שמופנה להנצחת מורשת גנדי. ולא במקרה(צילום: ראובן קסטרו, רפרודוקציה)

חישבו על צרפת, על צרפתי ספציפי: מרשל פיליפ פטן. גיבור מלחמת העולם הראשונה בקרב על ורדן, שהיה לסמל לתבוסת צרפת ושיתוף הפעולה של ממשל וישי עם הנאצים. איך, אם בכלל, צריך להזכיר את מורשתו בפרהסיה הציבורית הצרפתית?

וכמובן, יש אבסורדים נוספים. וככל שאנו במדינה תקינה פוליטית יותר, מדינה שבה יש מוסר כליות רב יותר על העבר שכלל בדרך כלל קולוניאליזם, חיסול העמים הילידים וכיבוש - ההיסטוריה היא חלק מזירת הקרב על התודעה הנוכחית.

וכך באוסטרליה השבוע מתבטא ראש הממשלה מלקולם טרנבול בחריפות יוצאת דופן: שינוי פסלים ושכתוב היסטוריה הם סטליניסטים, אמר. על מה הקצף? בסידני ישנו פסל לזכרו של קפטן ג'יימס קוק, מגדולי הספנים והחוקרים בהיסטוריה. אדם שעוד בחייו יצא לו שם כה גדול עד שצרפת הודיעה שגם במקרה של מלחמה עם אנגליה אין לפגוע בו או באוניותיו. הוא הראשון שהפליג בכל חמשת האוקינוסים, וחקר מחוג הקוטב הדרומי אל הצפוני. הוא מיפה לראשונה את החוף המזרחי של אוסטרליה. אז מה רע? שעל הפסל חרות שקוק גילה את אוסטרליה בשנת 1770. וכמובן הילידים, האבוריגי'נים (שאגב קוק כתב עליהם טובות והרהר בגורלם העתידי העגום בניגוד לחוקרים שהיו עימו וראו בהם יצורים נחותים) היו שם אלפי שנים לפני שקוק עגן במפרץ בוטאני. סוגיית פסלו של קוק, ופסל נוסף, של המושל שהפך את המקום ממושבת עונשין למושבה חופשית, הועברה למועצה מייעצת של ילידי אוסטרליה והם יפסקו.

בשם העוול שנעשה להם יש לשנות פסלים? האבוריג'נים באוסטרליה(צילום: ShutterStock)

הקרב היה לקרב פוליטי לוהט. לאוסטרליה יש רגשות אשם מוצדקים לחלוטין כלפי הילידים, שרק לפני 50 שנה קיבלו זכויות אזרח. השאלה היא אם בשם העוול שנעשה להם יש לשנות פסלים. קוק אכן לא "גילה" את אוסטרליה. האם להוריד את פיסלו? האם לשים לוחית להסבר נוסף? האם להתנצל על כל העבר הקולוניאליסטי האירופי בכל מקום ובשם ההתנצלות להשמיד אותו?

תוהה בצדק אם וושינגטון וג'פרסון הבאים בתור. טראמפ(צילום: רויטרס)

כן, טוען איגוד המורים של אונטריו, קנדה. הם דורשים השבוע להסיר את שמו של ראש הממשלה הראשון של קנדה מכל בתי הספר במדינה הקרויים על שמו. ג'ון מקדונלד הוא זה שחיבר את מזרחה של קנדה ומערבה באמצעות מסילת הברזל מחוף אל חוף. זו מסילה שהביאה אסון עד ג'נוסייד, טוענים המורים, לעמים הילידים של קנדה במקומות שבהם עברה. ושוב – הנושא הפך לוויכוח לוהט בין תומכי התקינות הפוליטית, לאלו המתפלצים מהניסיון לשפוט את העבר על פי כללי ההווה.

נשיא ארצות הברית טראמפ שאל - בין השאר בניסיונו הנואל והמגושם להגן על הגזירה השווה שעשה בין המפגינים בעד הגזענות למפגינים נגדה בוירגי'ניה - מה הלאה? האם יסירו פסלים של בעלי עבדים כמו וושינגטון, כמו ג'פרסון? וזו שאלה תקפה. מותר, אף חובה לזכור שאבות האומה עשו דברים איומים. כל אומה. בכל זמן. ועם זאת טהרנות יתר בדרך כלל לא מביאה לתיקון העבר, אלא רק לויכוחים מרים יותר בהווה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully