על אלדד יניב ומני נפתלי שנאזקו במהלך מעצרם דובר הרבה בימים האחרונים. סערה דומה עוררה גם הובלתו באזיקים של אלאור אזריה בעת הדיון במעצרו בבית הדין הצבאי.
אבל עם כל הכבוד לשלושתם, לא הם הסיפור. לא עליהם צריך לדבר אלא על הקשיש בן 83 שהובא לבית משפט השלום בירושלים מבית החולים "כפר שאול" כשהוא כבול בידיו וברגליו. האם מישהו יטען ברצינות שהיה חשש אמיתי לבריחתו של אותו קשיש?
ומדוע נאזק נכה היושב בכיסא גלגלים שהובא לדיון בעניינו באותו בית משפט? בדוח שפרסמה הסנגוריה הציבורית מתואר כי מבקרים מטעמה של הסנגוריה הבחינו באותו נכה באחת הביקורות שערכו בשנת 2016 במתקני מעצר שונים, כאשר דם ניגר מרגליו שנאזקו במהלך הנסיעה לבית המשפט.
במקרה זה סיפר העצור למבקרים כי יש באמתחתו המלצה מרופא בית הסוהר שלא לאזוק אותו, אך מסתבר שלא היה די בהמלצה. לטענת אנשי יחידת הליוויים של שב"ס שהיו אחראים להובלתו, רק הנחיית רופא מוסמך מחייבת לעניין הסרת האזיקים, ואילו כאשר מדובר בהמלצה נתון להם שיקול דעת בשאלה האם לאזוק את הכלוא.
אבהיר כאן, שמבחינה חוקית חובה לכבד המלצה כזו, ואין מקום להבחין בינה לבין הנחיית רופא. ייתכן כמובן שאנשי יחידת הליווי לא הבינו עד תום את ההנחיות המחייבות אך כאן בדיוק נעוץ שורש הבעיה. מי שלא רגילים להפעיל שיקול דעת ולשאול את עצמם בכל מקרה ומקרה האם יש צורך אמיתי באיזוק, סופם שיאזקו ללא סיבה גם את מי שברור לכל שלא נשקפת ממנו סכנה.
"כבילתו של אדם פוגעת באופן קשה בכבודו. הכלל לפיו אין לכבול עצור במקום ציבורי למעט חריגים, מקורו ברצון למנוע פגיעה שאינה מידתית בזכויותיו החוקתיות של אדם, גם אם הוא נתון במעצר, ולמנוע השפלתו בפרהסיה", כתבה השופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן כבר לפני עשור.
אלא שאמירות עקרוניות לחוד, ומציאות לחוד. בביקורים שערכו אנשי הסנגוריה הציבורית במהלך שנת 2016 נחשפה, ולא לראשונה, מציאות המנוגדת לחוק, שבה מופר האיזון שקבע המחוקק בין הרצון למנוע פגיעה שאיננה מידתית בזכויותיו החוקתיות של אדם ומניעת השפלתו בפרהסיה הנובעת מעצם הכבילה, לבין צרכי ביטחון וסדר ציבורי.
נראה שפעמים רבות הכבילה נעשית באופן גורף וללא הפעלת שיקול דעת פרטני. באופן זה מפרים במשטרה ובשירות בתי הסוהר את הוראות החוק, על פיהן ככלל אין לאזוק כלואים במקום ציבורי אלא במקרים החריגים הקבועים בחוק, ובכפוף לבחינת הצורך באיזוק בנסיבות המקרה.
הדברים היו ידועים הרבה לפני האירוע האחרון בו נאזקו אלדד יניב ומני נפתלי. מדי יום נאזקים עצורים רבים, בהם כאלו שלא יועמדו לדין בסופו של יום, וכבודם סופג חבטה שקשה לתאר את עוצמתה. החובה להפעיל שיקול דעת פרטני נותרת על הנייר בלבד.
סערת האיזוק של אזריה הייתה סימפטום לתופעה רחבה
גם הסערה שקמה כשהתפרסמו תמונותיו של אלאור אזריה מובל באזיקים הייתה רק סימפטום לתופעה רחבה יותר. לפני מספר שנים, עת שימשתי בתפקיד הסנגור הצבאי הראשי, ניהלנו בסנגוריה מאבק במטרה למנוע את הובלתם של כלל החיילים העצורים במתחמי בתי הדין הצבאיים כשהם אזוקים.
עו"ד יגאל בלפור, אשר שימש כעוזרי אותה העת, ניהל תכתובת ארוכה עם חיל המשטרה הצבאית, שבה הודגשה עוצמת הפגיעה בכבודם של החיילים המובלים באזיקים במתחמים הציבוריים של בית הדין לעיני בני משפחותיהם.
בסופו של מאבק נרשמה אמנם הצלחה, כאשר ההוראות המחייבות שונו, ונקבע שטרם כבילתו של עצור יופעל שיקול דעת פרטני הבוחן את הסיכון הנשקף ממנו. ההוראה הצבאית אמנם שונתה, אלא שהשינוי בפועל לא היה כה חד.
אסכם ואומר - הקשיש, הנכה, הצעיר שהתגייס או הקטין שהוריו צופים בו כשהוא מובל אזוק בידיו וברגליו, הם אלה שלמענם חשוב לדרוש בקול רם וברור שעצירים לא יאזקו כעניין אוטומטי, אלא רק לאחר הפעלת בחינה ושיקול דעת פרטני כדי לוודא שהאיזוק באמת הכרחי.