אל תוך הבוץ.
כשהודיע דונלד טראמפ בנאומו השבוע על תגבור הכוחות באפגניסטן, והוא לא נקב במספרים ולא בלי סיבה, ריחפו שני צללים כבדים מעל האולם. לא בטוח שטראמפ מודע להם, אבל אמריקנים רבים אחרים כן, ודאי הגנרלים שביקשו את תגבור הכוחות. צל אחד, מובן מאליו, הוא וייטנאם. השני הוא, ובכן, אפגניסטן עצמה.
טראמפ הודיע שארצות הברית אינה עוסקת עוד ב"בניין אומות", לא תילחם עוד למען השלטת דמוקרטיה במדינות רחוקות. טראמפ מתגבר את הכוחות באפגניסטן כדי למנוע ואקום במדינה, שלא תהפוך שוב להיות בסיס של אל קעידה בתוך מדינת טאליבן, כדי - במילותיו שלו - להרוג טרוריסטים. וזה קצת מזכיר את מטרות מלחמת וייטנאם, או את הרציונל של האסטרטגיה האמריקנית בדלתת המקונג ספירת גופות. אותה פרקטיקה ידועה לשמצה שבה סיורי חיילים מבוהלים, העולים על מלכודות של הוייטקונג יורים לכל עבר, מקבלים סיוע ממטוסי קרב המפציצים ג'ונגלים ומודיעים על הריגת עשרות אנשי אויב. כל אלה נכנסו לטבלאות יפות על שולחנו של שר ההגנה רוברט מקנמרה שבא מתחום חקר הביצועים. זה היה הגיוני. זה היה רציונלי. ולא היה שום קשר בין זה לבין המציאות, והסוף זכור לכולם.
זכורים גם הציטוטים האופטימיים.
מדי שנה כשביקש מפקד הכוחות האמריקנים בווייטנאם ויליאם ווסטמורלנד תגבור הוא הבטיח שרואים את האור בקצה המנהרה. וכה אמר:
"התמונה הצבאית מבטיחה ומעודדת", 1967
"האויב פשוטו כמשמעו על סף רעב", 1967
"לאויב עומד להיגמר כל המיץ", 1968
"הזמן עומד לצדנו", 1968
תגידו שמפקד הכוחות אמור להפיץ אופטימיות, אחרים צריכים לראות את התמונה הכוללת. ובכן, אין מחסור בציטוטים (מתוך "דבר המומחים, תחזיות שלא בדיוק התגשמו" מאת כריסטופר סרף ו-ויקטור נבסקי, הוצאת גלורי):
"הניצחון כבר נראה לעין". גנרל פול הארקינס מפקד הכוחות בדרום וייטנאם, 5.3.1963
"הוייטקונג עומדים להתמוטט תוך שבועות. לא חודשים אלא שבועות". וולט רוסטוב ראש המועצה לתכנון מדיניות, יולי 1965
"הגענו אל נקודת המפנה. הוייטקונג לא יכול לנצח ואותנו לא ניתן להביס". הנרי קאבוט לודג', שגריר ארה"ב לסייגון, 1966
"החיילים יוחזרו הביתה תוך 18 חודשים". גנרל הרולד ג'ונסון, רמטכ"ל הצבא האמריקני, 1967
"האויב הפסיד במלחמה מבחינה צבאית. סימני ההידרדרות ברורים". הנסון בולדווין, הכתב הצבאי, של ניו יורק טיימס, 1969
"האוייב שוחק עצמו למוות". ג'ון פול ואן, היועץ האזרחי הראשי האמריקני בדרום וייטנאם, 1972
"מבחינה צבאית ופוליטית האנוי מפסידה". ריצ'רד ניקסון, נשיא ארצות הברית, 1972
וייטנאם היא צלקת המבעתת עד היום את הצבא האמריקני. משימה לא ברורה, בלי לכידות לאומית מאחוריה, שלא הוגדרה כמלחמה, צבא היבשה מורכב ממגוייסים חסרי ברירה בעוד בני הלבנים האמידים מצליחים למצוא דרכים לא להגיע לוייטנאם. איך אמר הפילוסוף ואיש הרוח ויזיני הסיציליאני בסרט המופת "הנסיכה הקסומה"? "לעולם אל תיכנס למלחמת יבשה באסיה".
אחרי מלחמת העולם השנייה לחמה ארצות הברית באסיה בארבע מלחמות גדולות: קוריאה - תיקו מדמם אחרי שלוש שנים, וכן וייטנאם, עיראק ואפגניסטאן. שום דבר מההיסטוריה הזו לא משרה ביטחון ביכולת להכריע את האוייב הפעם.
השאלה הייתה ונשארה איך מנצחים במלחמת גרילה וטרור מתמשכת? האם זה בכלל אפשרי?
זה ניתן בכמה תנאים. ראשית, השקעה עצומה של משאבים. החל בחיילים, המשך בכסף וכלה ברצון לאומי. במאה ה-20 הבריטים הביסו מרד במלאיה ואת המאו מאו בקניה. רוסיה ואיראן הביסו כמעט לחלוטין את ההתקוממות בסוריה.
אבל אפגניסטן היא משהו אחר. תמיד היתה קללת המעצמות שפלשו אליה. בעידן המודרני שלוש המעצמות החזקות בעולם כולו פלשו בקלות לאפגניסטן, הגיעו לקאבול תוך ימים, ושלושתן הושפלו.
גדול משוררי האימפריאליזם הבריטי, רודיארד קיפלינג, כתב בין השאר שיר לחייל בריטי צעיר, ואלה שני הבתים המסיימים, בתרגום חופשי:
"אם הקצין שלך מת והמש"קים חיוורים,
זכור זה חורבן להימלט מהקרב:
אז הקשב לפקודה, שכב, והמתן במקומך,
המתן לתגבורות כמו חייל.
חכה, חכה, חכה כמו חייל...
וכאשר נפצעת ונעזבת במישורי אפגניסטן,
והנשים באות לחתוך את מה שנותר,
התגלגל אל הרובה שלך ופוצץ לעצמך את המוח,
ולך אל אלוהיך כמו חייל.
לך, לך, לך כמו חייל".
הצבא הבריטי במאה ה-19 היה הצבא הקולוניאלי הטוב בעולם. מאומן להפליא, חמוש בנשק חם מצוין. הם הובסו בקרב כזה או אחר בידי הזולו בדרום אפריקה, בידי צבא המאהדי בחרטום בירת סודן - אבל אלה היו קרבות במלחמות מוצלחות.
ובשנת 1839 יוצא כוח בריטי של חברת הודו המזרחית ומקומיים לפלוש לאפגניסטן, כדי להחליף את השלטון במלך פרו-בריטי. בדיוק כמו שינסו לעשות לימים הסובייטים והאמריקנים להביא לכס השלטון במדינה הגובלת בשטחם (בריטניה שלטה בהודו באותה עת והודו היתה היהלום בכתר הבריטי) שליט נוח להם. הם כבשו בקלות את מצודת עזנה שנחשבה בלתי ניתנת לכיבוש, הגיעו לקאבול, כבשו אותה בקלות, החליפו את השליט והסיגו את מרבית הצבא. ואז החלו מתקפות הגרילה. חילות המצב הקטנים יחסית בערים הגדולות היו חשופים. הפיקוד הצבאי היה עלוב. שלוש שנים אחרי הכניסה מלאת ההוד של עשרים אלף החיילים, התותחים, עגלות הזהב והמדים הנוצצים ומה לא - חזר לגבול הודו אדם אחד בלבד, דוקטור ויליאן בריידון. עד היום מוצאים את עצמותיהם של הבריטים במקומות שבהם נפלו במסע הנסיגה הנורא.
מאה שנים ויותר אחר כך ברית המועצות פלשה בשנת 1979. ההיגיון הוא ההיגיון הבריטי שליט ידידותי במדינה פראית הגובלת בברית המועצות. וכך כתבה אז סוכנות טאס: "היחס של אפגנים הגונים כלפי החיילים הסובייטים הוא של אירוח לבבי ואמיתי מתוך הכרת תודה עמוקה". בעדינות נציין שלא היה כאן דיוק בעובדות. אבל היתה הרתעה: זה הצבא האדום מטיל האימה. הצבא שהביס את הוורמכט, אולי הצבא הטוב בהיסטוריה. צבא בלא עכבות רבות מדי בלחימה. אלפי מוסלמים באו מרחבי העולם לסייע למלחמת הקודש, לג'יהאד, וקראו לעצמם מוג'הידין, בהם צעיר גבה קומה מערב הסעודית. המורדים המפוצלים על פי עמים, שבטים ומה לא, קיבלו סיוע מארצות הברית בימי שיא המלחמה הקרה. ועשר שנים אחרי הכניסה שופעת הביטחון יצא החייל האחרון.
כמו בוייטנאם, שם נהרגו כ-50 אלף אמריקנים מול שני מיליון וייטנאמיים, מספר האבידות הסובייטיות היה נמוך יחסית, כ-15 אלף. נהרגו יותר ממיליון אפגנים, בהם כמאתיים אלף חמושים. אבל כוח רצון לא היה שם. זו לא היתה הגנה על המולדת, זו היתה וייטנאם הסובייטית, והכישלון שם זרז את קץ האימפריה.
וזמן קצר לאחר יציאת ברית המועצות ונפילת המשטר הפרו סובייטי השתלטו הטליבאן על אפגניסטן. מנהיגם מולה עומר חיתן את בתו עם אוסמה בין לאדן, שהחל לתכנן מהלומה בלתי נשכחת על הכופרים. ואחרי הפיגוע במגדלי התאומים היה זה תורה של ארצות הברית להיכנס למדינה המקוללת. ושוב, כמו בריטניה, כמו ברית המועצות, אפגניסטן נכבשה בקלות רבה. הבעייה התחילה, כמו בעבר, אחר כך. במלחמת גרילה וטרור בלתי פוסקת, מול מחבלים מתאבדים, מול אוכלוסייה עויינת, באזור קשה מכל בחינה, טופוגרפית, אנושית.
יומיים לפני הפיגוע בתאומים ביצע הטליבאן את ההתנקשות הפוליטית אולי החשובה בעידן המודרני מחבלים מתאבדים שהוסוו כעיתונאים התנקשו בחיי אחמד שאה מסעוד, מנהיג הברית הצפונית שלחמה נגד הטליבאן. מסעוד היה גדול המפקדים הצבאיים במלחמה נגד ברית המועצות, מנהיג כריזמטי, מסולמי מתון שנלחם נגד הטליבאן ואל קעידה בהצלחה ושלט על שליש מאפגניסטן. הוא היה היחיד שאולי, אולי, יכול היה להפוך את אפגניסטן למדינה מתפקדת. אבל הוא חוסל, וקרזאי היה לנשיא למרבה הצער.
והמלחמה שאליה התגייסו גם שאר מדינות נאט"ו נמשכה. ונמשכה. טליבאן נעקר, אבל השלטון היה מושחת, אילי המלחמה המשיכו להיות הצ'יפים המקומיים, סחר הסמים לא פסק. והארונות המשיכו לחזור הביתה. נכון, אל קעידה נעקר, ואפגניסטן לא היתה עוד בסיס לטרור האיסלמי. אבל בעידן האינטרנט כבר אין צורך בבסיס בדמות מדינה, וממילא התאים התפזרו לסומליה, למדינות ערב, לניגריה, לקווקז. ועייפות המלחמה, יחד עם החשש הגובר מוויטנאם בהרי טורה בורה הביאו לנבואה המגשימה את עצמה.
כוחות הועברו לעיראק, הוסגו מעיראק, הושבו לעיראק הוסגו מאפגניסטן וכעת יוחזרו לשם. אבל מה מטרת המלחמה? והאם אפשר לנצח בה, בפרמטרים המקובלים או שהיו מקובלים של ניצחון המלחמה? לא ברור כלל.
איך לנצח מלחמת גרילה?
טוענים שטראמפ שוכנע ממראה הנשים הצועדות בקאבול לבושות באורח מערבי בראשית שנות השבעים. אם הוא מנסה להפוך את קאבול לתל אביב או ניו יורק, מבחינת הנשים או הגברים, ובכן, בהצלחה. והרי הוא עצמו אומר שהמשימה השתנתה ואינה עוד שינוי משטרים.
איך יוגדר הניצחון? בזמנו שאל נשיא ארצות הברית את הסנטור פולברייט מה צריך לעשות בווייטנאם. תשובת פולברייט היתה להכריז שניצחנו ולעוף משם. אז ניקסון הכריז על ניצחון בוייטנאם, בוש בעיראק, ורבים אחרים. אלה היו מילים חלולות, וכל המאזינים ידעו זאת. בעיקר התושבים המקומיים שהבינו מצויין את משמעות הנסיגה של המעצמה. בריטניה נסוגה אחרי שלוש שנים. ברית המועצות אחרי 10. ארצות הברית נמצאת באפגניסטן כבר 16 שנים, והיא עייפה מהמשימה שבה אין אור בקצה המנהרה.
טראמפ נזהר מלהגדיר מהו הניצחון, מה לוח הזמנים. בצדק - אלה איתותים לאוייב, והאוייב האסיאני, המוסלמי, סבלני יותר מארצות הברית. אבל יממה בלבד אחרי הנאום של טראמפ היתה הצהרה של שר החוץ שלו, רקס טילרסון שאמר מילים כמעט בלתי נתפסות: אתם (הטליבאן) לא תנצחו. אולי אנחנו לא ננצח, אבל גם אתם לא. בפעם הראשונה בהיסטוריה, לדעתי, מעצמת על במלחמה מצהירה שמטרתה אינה ניצחון. כנראה משא ומתן שיאפשר הצהרה על ניצחון ויציאה מכובדת ככל הניתן.
אז כעת מתגברים את הכוחות כי האלטרנטיבה המעשית היחידה היא נסיגה. יציאה משפילה, ובעקבותיה, אחרי שנה-שנתיים, חזרת הטליבאן, או אל קעידה, או וריאציה כזו או אחרת של איסלם קיצוני לשלטון בקאבול. אין אלטרנטיבות טובות ובסופו של דבר, בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלו, טראמפ עשה השבוע את מה שהגנרלים האמריקנים רצו, ויתגבר את הכוחות. בעצם הוא עושה את מה שעשה אובמה בעיראק, על פי אותן המלצות. בעיראק זה פחות או יותר הצליח, בעיקר בגלל מנהיגות מקומית שהשתנתה והשתפרה. אפגניסטן סיפור אחר לגמרי, ומעתה זו לא רק המלחמה של בוש, או של אובמה זו המלחמה של טראמפ.