הרהורים של קיץ. בלי פוליטיקה.
בשבת ביליתי בגן שעשועים עם בת הזקונים שלי עמליה. בואו נאמר שהמילה ביליתי מעט מוגזמת כי יש בילויים עדיפים מבחינתי, אבל אי אפשר להפלות את מספר ארבע. זה שאני כבר חמור זקן, לא צריך לפגוע בילדותה הבריאה של הילדה החייבת לכלול שכשוך שבועי בארגז חול מנוקד חרא של כלבים.
בכל אופן מולנו, על ספסל, ישבו סב ונכדו. סבא רוסי אני חושב, כובע מצחייה של "מנופי אבי", מכנסים קצרים וסנדלים עם גרביים כמיטב המסורת של העדה. הבטתי בסבא מבצע הליך כירורגי מורכב בבננה באמצעות אולר. ניתוח מעקפים של ממש. בסבלנות נוקדנית הוא סילק את החלק הרקוב (החלק שסבתי המנוחה התעקשה לקרוא לו דבש), אכל אותו וחתך לנכדו חתיכות נקיות.
ואז ראיתי אותה. חצופה ורוטטת. לא חלילה בקטע מיני. מבעד למכנסים, בצבצה ביצה שנכנעה לכוח המשיכה באופן שאין לתאר אותו אלא ככניעה רופסת. לפתע עלו דמעות בעיני. נזכרתי באחד מסבי עליו השלום, יושב בתחתונים על הספה והיה נדמה שיש לו ארבע ברכיים. לקראת סוף חייו, הצמד חמד של סבא הצליח להגיע לקרסוליים ממש, מבצבצים בקצה הגטקס בנחישות של זוג אסירים קשוחים הלכודים באזיקים אך מנסים בשארית כוחם להימלט. כל המחזה גרם לי לתהות - באופן אקזיסטנציאליסטי כמובן - בהתקרב אלי, העשור החמישי, האם זהו גורלו של גבר? האם כולנו בחזקת ביצי ניוטון בהתהוות.
בעודי מבכה את נעוריי האבודים וגם את השבוע הלא קל שעברנו כולנו במלחמות שבטים ותתי שבטים, הזכרתי לעצמי שבחיים כמו בכדורגל יש עליות וירידות ושאין טעם באושר אם לא חווים רגעים כואבים של כאב והשפלה. שהצמיחה מתחילה בשפל. פתאום נשמעתי לעצמי כמו קואצ'ר שעשה קורס קואצ'רים במכללה שנפתחה עבור אנשים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות בחיים עד שמשום מה בהארה שבאה בעקבות בהייה בקרחת של אלון גל הם החליטו שמה שהם רוצים לעשות בחיים שלהם זה להדריך אנשים אחרים מה לעשות בחיים שלהם. היות שאני חושב שלקבל הדרכה מקואצ'ר שלמד בקורס קואצ'רים לאנשים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות בחיים זה כמו לקחת עצה פיננסית מבנאדם שמשתין לך בטעות על הרגל בשירותים ציבוריים, סטרתי לעצמי מטפורית על הלחי כדי להתעשת.
אבל אני מבין מה עובר עלי, אני מותש מאקטואליה. אני כמו אוגר שרץ על גלגל של טקסטים, רץ מרתון שבמקום שפשפת בתחת חוטף הרפס בפה מרוב לחץ. ובעודי מרחם על עצמי כהוגן נזכרתי במאמר מבריק של מורי ורבי אמנון דנקנר ז"ל, מאמר שכותרתו "שירת האידיוט: נגמרו לי הדעות" שהתפרסם אי אז במעריב. דנקנר הודיע בטור הנפלא שהוא נפטר מכל דעותיו, אין לו עוד צורך בדעות והוא אף העביר את העסיסיות שבהן לזרים גמורים. יתר על כן, דנקנר המליץ לקוראיו בתוקף השמור אך ורק לבעלי דעות מנומקות כמוהו, להיפטר לאלתר מדעותיהם וכך ייטב להם. יפה? מאוד. אבל מה אני שווה בלי איזו דעה או שתיים? מי יאכיל את ילדיי אם אנטוש את דעותיי כמו זקנים אסקימואים על קרחון, כמו בחורה שמסתלקת עם ברנש מפוקפק שהיא פוגשת במסיבה ומשאירה מאחור את החברה השמנה שבאה איתה למסיבה, יושבת לבד ליד קערת הפופקורן עד שהלשון שלה מתנפחת מהמלח?
אין מצב. פתגם אמריקני נושן קובע ש"דעות זה כמו רקטומים, לכל אחד יש אחד". בפשט של הדברים, זהו ניב גס ומבריק המחזק את טענת דנקנר המנוח באשר לחוסר חשיבותן של דעות כלשהן, תפקידן השולי בהיסטוריה, טרחנותן וכו'. אבל בעומק של התובנה בעצם אומרים לבנאדם, 'אתה חייב דעה' כי אתה יכול להסתדר בעולם בלי אפנדציט ועם כליה אחת, עם לב חשמלי וברך מקרמיקה. אבל בלי חור תחת? אוי ואבוי לך, זה חתיכת תיק תרתי משמע. ללכת לכל מקום עם השקית המזוויעה שמכילה אתם יודעים מה, כאילו אשתך קיללה אותך בעונש אינסופי בו אתה מוריד את הזבל לנצח. לא סתם הקצתה ההלכה היהודית ברכה מיוחדת ליוצאים מבית הכיסא. ולכן, גם ברגעים מפרכים של ויכוח טרחני לא אוותר על זכותי להשמיע ולכתוב את דעותיי בכל מקום שיסכים לשלם לי על כך - וכמה שיותר הרי זה משובח.
ועם דעה נסיים. במקרה שלא ידעתם אז לואי ה-16, המלך הצרפתי בזמן המהפכה הצרפתית, כתב יומן אישי. כן, כמו ילדה בת 16. בטח הייתם מצפים שביום חמישי, 14 ביולי 1789, היום בו נפלה הבסטיליה, לואי כתב: "יומני היקר, אני מודאג מאוד. האספסוף עם המוגלה בעיניים והסמארק הסתער על הבסטיליה. בראש הכנופיה צעדה בחורה עם ציצי בחוץ וקלשון. פפפפפפפ...קטסטרוף. הם שיחררו שבעה אסירים, ארבעה זייפנים, שני חולי נפש ואריסטוקרט שאוהב ילדים קצת יותר מדי. הם עשו לינץ' במושל דה לונאי ותקעו את הראש שלו על כלונס. אמרתי למארי אנטואנט, מון אמור, אולי כדאי שלעת עתה תירגעי עם כל המשלים שלך על עוגות במקום לחמים כי זה לא הזמן המתאים. זהו יומני, אין לי כוח. אני הולך לשים את הראש".
אבל לא, על דף יום 14 ביולי 1789 התנוססה מילה אחת, "rien". "כלום" בצרפתית. לואי כתב כלום ובזכות הכלום הזה הרווחנו את האירוניה הדקה שמפזרת על ההיסטוריה סוכריות קופצות. לואי ה-16 לא קלט בזמן אמת שההיסטוריה סוגרת עליו וסופו להב גיליוטינה על צווארו. ולמה לנו לואי עכשיו? כי הרהרתי בו בזמן שיא המשבר עם צפון קוריאה. באופן לא ברור, בעוד הסופגנייה הפסיכוטית איימה לפתוח במלחמת עולם, עסקנו כולנו בקטטות רחוב פוליטיות על שטויות. זה אולי יכנס להיסטוריה כמשבר יותר חמור ממשבר הטילים בקובה, רק שאז היו מעורבים שחקנים רציונליים. ניקיטה חרושצ'וב של ברית המועצות וג'ון פ קנדי האמריקאי. איכשהו הדיאלוג המטורלל ומשחק הצ'יקן שטראמפ שיחק עם קים נראו לנו כמו סרט קומיקס על גיבור על שנלחם בנבל. אבל רבאק - הכל קורה במציאות. יש פה עסק עם פצצות גרעין שמאיידות אנשים, הופכות אותם לכתם על מדרכה. ואל תשכחו, ב-1994 הנשיא קלינטון הרי השיג הסכם עם צפון קוריאה והבטיח, "תסמכו עלי. לא תהיה להם פצצת גרעין". אז אמר. גם אובמה השיג הסכם עם האיראנים. גם להם תהיה פצצת אטום. ברור. והתחזית לסיום: יהיה חם וחם.