אידיאולוגיה דומה באופי שונה: נתניהו וטראמפ, התאומים הכמעט זהים

(מסיבת עיתונאים משותפת של טראמפ ונתניהו בבית הלבן, בפברואר)

תארו לכם עצרות המונים ובהן בסיס התומכים הנלהב מגיע כדי להריע למנהיג התוקף את התקשורת ואת היריבים הפוליטיים, את מערכת המשפט ואת האליטה התרבותית. את מי שלדעתו, ולדעתם, פשוט אינם מסוגלים לקבל את הכרעת העם ועל כן מפברקים תיקים משפטיים כדי להפיל את שלטונו. כמובן שעיקר הזעם מופנה כלפי התקשורת – סליחה, התקשורת המזויפת, פייק ניוז - המגויסת כולה נגד המנהיג, איש הימין. כל זאת בארצות הברית כמובן. ובישראל.

עכשיו, נסו, אני יודע שזה בלתי אפשרי, אבל נסו לרגע לשים בצד את דעותיכם הפוליטיות והאישיות על דונלד טראמפ ובנימין נתניהו כדי לענות, או לקרוא אותי מנסה לענות, על השאלה – עד כמה באמת דומים נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל? אידאולוגית, אישית, פוליטית?

לכאורה התשובה ברורה. כמעט מצמררת: שני בנים לאבות דומיננטיים, כשהם כמעט בני אותו גיל. בנעוריהם, למרות ההישגים המשפחתיים יש תחושה של אאוטסיידריות – במקרה של טראמפ כי המשפחה גרמנית מיד אחרי מלחמת העולם השנייה; במקרה של נתניהו כי הממסד האקדמי והאינטלקטואלי לא באמת אימץ לחיקו את פרופסור בן ציון נתניהו. האח הבכור של שניהם מת בנסיבות טרגיות, ובמקרה של נתניהו הרואיות, כשהיו בשנות השלושים לחייהם - אחיו הבכור של דונלד טראמפ, פרד ג'וניור מת מאלכוהוליזם, עקב כך טראמפ לא שותה אלכוהול; ואחיו הבכור של ראש הממשלה הוא כמובן סגן-אלוף יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה.

שניהם נשואים כעת בפעם השלישית, לשניהם צאצא - בת במקרה של טראמפ, בן במקרה של נתניהו - מועדף המשמש להם כיועץ, במקרה של טראמפ בגלוי ובמשרה, וצאצא אחר שהוא באופן ברור מועדף פחות; לשניהם לשכה כאוטית ותחלופה מרובה של מקורבים, שניהם מואשמים בנהנתנות ראוותנית - במקרה של טראמפ אמנם בעיקר מכספו שלו; שניהם כתבו ספרי עיון בתחומי התמחותם – טרור במקרה של נתניהו, עשיית כסף במקרה של טראמפ; שניהם שמרנים פיסקלית ובעלי תפיסת עולם ימנית; שניהם מצהירים שאיראן היא סכנה לשלום העולם ומתנגדים בכל ליבם לאסלאם הרדיקלי; שניהם מתעבים את האליטות המסורתיות ורוצים בחיסולן; שניהם מדלגים מעל ראש התקשורת המסורתית, שאותה הם רואים כמוטה נגדם ושואפת להפילם ומשתמשים במיומנות ברשתות החברתיות.

שניהם נמצאים במסע בחירות מתמיד לתדלוק בסיס התומכים הנאמן, שניהם כריזמטיים ורהוטים בהופעות חיות וכמובן – שניהם נמצאים תחת חקירות שאותן, ואת הסיקור שלהן, הם רואים כרדיפה פוליטית מצד אותם גורמים שאותם הם מנסים לחסל, להפחיד או לפחות לשנות את הרכבם. ושניהם עורכים השוואה לאיפה ואיפה לטענתם הקיימת בחקירתם לעומת חקירת קודמיהם, שבאו מהמחנה הפוליטי "הנכון". שניהם "לא פרווה" - הם מעוררים רגשות עזים – תומכיהם ומעריציהם רואים בהם את המכשול האחרון בפני התמוטטות המדינה, שונאיהם ומתנגדיהם מתעבים אותם בלהט. עוד עניין קטן אחד – שניהם דוברי אנגלית, כמובן, כאשר האנגלית של נתניהו עשירה יותר וטובה יותר משל נשיא ארצות הברית.

אז אחרי הרשימה, המובאת בראשי פרקים כי הביוגרפיה שלהם, הישגיהם והקריירה שלהם ידועה בערך לכולם, התשובה אמורה להיות ברורה מאליה – מדובר בתאומים שהופרדו בלידתם. הנשיא הרפובליקני של ארצות הברית ומי שעליו נאמר לא פעם שהיה יכול להיות נשיא רפובליקני מצליח של ארצות הברית, לכאורה. מאוד לכאורה. ושאר הטור יעסוק בהבדלים, והם משמעותיים.

נתחיל במובן מאליו – איך כתב המשורר שאול טשרניחובסקי, באחד הציטוטים הידועים ביותר בישראל? האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. בלתי אפשרי לכמת, אבל ברור לחלוטין שיש הבדל גדול בין מי שגדל בניו יורק של שנות החמישים המשגשגות למי שגדל באותה תקופה בירושלים של שנות הצנע שלאחר מלחמת השחרור. בין מי שנולד לכסף למי שנולד למשפחה אינטלקטואלית, שבוער בה זעם על שלתחושתה, למרות כל הישגי האב העצומים הוא לא באמת היה חלק מהממסד האקדמי, האינטלקטואלי, של הזמן מסיבות פוליטיות.

ההבדל הבא משמעותי בהרבה להמשך דרכם: דונלד טראמפ, שנשלח לאקדמיה צבאית מצא את הדרך לא לשרת במלחמת וייטנאם. הוא לא היחיד, כמובן - ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן ורבים אחרים מבני דורם, בעיקר הסטודנטים הלבנים, הצליחו להסתדר בלי לראות מקרוב את דלתת המקונג. בנימין נתניהו חזר לישראל מארצות הברית, התגייס לסיירת מטכ"ל ושירת בה עד דרגת סרן ולקח חלק בפעולות נועזות. הוא גם ישוב לישראל במלחמת יום הכיפורים כדי לשרת במילואים, ובישראל בהחלט יש לכך משמעות. לשני האישים השכלה אקדמית.

לאחר הלימודים טראמפ נכנס לעסקי המשפחה – נדל"ן באזור ניו יורק, ולימים הפך את המותג טראמפ לאחד הידועים בעולם. נתניהו לא המשיך ישירות את דרכו של אביו ההיסטוריון, ובלי להיות פסיכולוג נראה שהאירוע ששינה את חייו היה נפילתו של אחיו יוני. נתניהו פנה לקריירה ציבורית, בתחילה במשרד החוץ וזכור כשגריר אפקטיבי ומרשים באו"ם ולימים פנה לקריירה פוליטית בליכוד. וכאן מגיע הבדל משמעותי נוסף – דונלד טראמפ הצליח לעבור שלוש מפלגות במדינה הידועה בשיטה דו-מפלגתית. אמנם בימים שבהן היה בעל פרופיל ציבורי גבוה אבל לא פעיל פוליטי במובן המקובל של המילה. נתניהו עשה את כל חייו הפוליטיים במפלגת הליכוד, לא מובן מאליו במדינה שבה רבים דילגו, ומדלגים, ממפלגה למפלגה, שבה הימין והשמאל מתפצלים ומתאחדים לסירוגין. גם בימים הקשים ביותר, כאשר קדימה בהנהגת אריאל שרון איימה לרסק את הליכוד סופית נשאר נתניהו בתנועה.

אי אפשר לעשות באמת השוואה תקפה בין שני אישים הפועלים בשתי מדינות שהאחת היא מעצמת על והשנייה מדינה קטנה, וכמאמר הקלישאה מוקפת אויבים. והבדל קריטי נוסף בבחינת דרכם הפוליטית – ההבדל בשיטה הפוליטית. השיטה הפרלמנטרית הישראלית המחייבת ממשלות קואליציה שונה לחלוטין מהשיטה הנשיאותית האמריקנית, שאמנם גם בה כפי שטראמפ מבין כעת היטב יש תסכולים משלה. לשני האישים לכאורה חופש פעולה כמעט בלתי מוגבל – לנתניהו בזכות רוב מוצק בכנסת, לטראמפ בזכות ניצחון בבחירות ורוב רפובליקני בשני בתי הקונגרס, אבל בשני המקרים מתברר שמה שמאפשר חופש תמרון והחלטה מוחלט על הנייר אינו כזה במציאות.

ולהשקפת העולם – על הנייר נתניהו וטראמפ שמרנים רפובליקנים. כלומר דוגלים בממשלה קטנה עד מזערית, בקפיטליזם, בהסרת מגבלות רגולטריות וחסמים אחרים מעל יזמים, בהפרטה, בפגיעה במדינת הרווחה, בשימת דגש על אבטלה נמוכה, בעיקר אינפלציה נמוכה, בקיצוץ הסקטור הציבורי וכדומה. נראה שנתניהו מחויב יותר, אידאולוגית, לכלכלת השוק מאשר טראמפ. ויש לומר שלנתניהו יש בהחלט הישגים רבים בתחום הכלכלה, בעיקר בממשלתו השנייה ואילך. לגבי ההישגים של טראמפ – מוקדם עדיין לשפוט.

מבחינת מדיניות חוץ וביטחון שניהם באים מאסכולה ריאליסטית, המדגישה את ההסתמכות על עוצמה צבאית ומדינית על חשבון מה שמכונה "עוצמה רכה" – ושוב, העמדת העוצמה והפוטנציאל האמריקניים מול אלה הישראליים אינה בת השוואה, אנו מדברים על תפיסת העולם של המנהיגים. לשניהם חשדנות ואף טינה לגופים בין לאומיים, בעיקר האו"ם. שניהם חוששים מהתעצמות איראן ומדינות סוררות בעלות פוטנציאל גרעיני – במקרה הישראלי כל מדינה מוסלמית אחרת, ודאי במזרח התיכון; במקרה האמריקני, קוריאה הצפונית. שני האישים מצהירים על מלחמה בטרור ללא פשרות – טראמפ שם את הדגש, כמו אובמה לפניו על מאבק בדאעש, אך נתניהו חושש שהמאבק בו יביא להתעצמותה של איראן.

שניהם מסתמכים בסופו של דבר על מעגל יועצים ומקורבים קטן, אינטימי, משפחתי. במלוא מובן המילה. נדמה שהכול כבר נאמר ונכתב על שרה ויאיר נתניהו או על הבן דוד, דוד שמרון. במקרה של טראמפ מדובר בעיקר באיוונקה ביתו וג'ארד חתנו, אבל המערכת האמריקנית בבסיסה שונה לחלוטין ומחייבת מוטת שליטה שונה לחלוטין מזו הישראלית.

והגענו ל"אליטות הישנות". נראה על פי הצהרותיהם של שני האישים ובוודאי הצהרות הבסיס המחויב והנלהב שלהם ששניהם מאמינים שישנה "מדינה עמוקה" – כלומר שילוב שטני כמעט של תקשורת ממוסדת וגורמים באכיפת החוק המגובים באליטה תרבותית ליברלית ששמו להם למטרה לחסל את שלטונם באמצעות הכפשה, הוצאת דברים מהקשרם וכמובן – נסיונות להעמידם לדין או לקשור ביניהם לבין עבירות ופשעים.

במקרה של נתניהו התיקים הידועים כעת לכל בשמות הקוד תיק 1000 ותיק 2000, וכן פרשת הצוללות; במקרה של טראמפ, בעיקר הקשר של אישים במטה הקמפיין שלו, כולל בנו, עם גורמים מרוסיה. בשני המקרים שני האישים לוחמים בחזרה נגד התקשורת שאותה הם תופסים לא כמדווחת אלא כגורם אופוזיציוני. זאת, באמצעות תקשורת הנוחה להם בכל הפלטפורמות: עיתונות מודפסת, טלוויזיה, רדיו ואתרי חדשות, וכמובן – ניסיון, מוצלח, לעקוף את התקשורת כדי להעביר את המסרים ישירות לעם. במקרה של טראמפ בעיקר באמצעות הציוצים היומיים בטוויטר. נתניהו משתמש יותר בפייסבוק. ובהצלחה.

שניהם מומחים בפוליטיקה מעשית. נתניהו, אמר פעם שר בכיר בליכוד שהיה יריב פוליטי של ראש הממשלה, הוא הפוליטיקאי הטוב ביותר שהיה אי פעם בישראל. הוא במיטבו עם הגב אל הקיר. הוא לוחם עם סכין בין השיניים – השוו למשל את נתניהו מול הרצוג במערכת הבחירות האחרונה, מי היה מוכן להתאבד על ניצחון ומי לא. נתניהו שומר על קשר קבוע עם הבסיס הפוליטי שלו, לא חורג מהקונצנזוס המאפשר לו שלטון, שהרי מימינו נמצאים ליברמן ובנט – סכנה שלא מרחפת על טראמפ. ראה פרשת אזריה, למשל. ניתן לבקר אותו על זאת, כמובן - שהרי איך אמר בן גוריון: "אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך".

מנהיגות בין השאר משמעותה להוביל את העם למקום לא מובן מאליו. ודונלד טראמפ פונה לעתים קרובות, קרובות מדי לשיסוי ופילוג במקום איחוד. זו הפוליטיקה החדשה, מתברר: הפיכת מה שהיה פעם דיון אינטלקטואלי על דרך, מאבק אידיאולוגי בין תורות פוליטיות וכלכליות למאבק פוליטי שבו המתנגד אינו סתם יריב פוליטי, הוא שמאל ליברלי במקרה האמריקני או שמאל רדיקלי במקרה הישראלי, בעצם אויב העם, שלא לומר בוגד.

שני המנהיגים גם טוענים לקיפוח ביחסה של המערכת המשפטית ושל התקשורת אליהם בהשוואה לקודמיהם. במקרה של טראמפ יחסית להילארי קלינטון, במקרה של נתניהו יחסית לאולמרט ושרון. שניהם ניהלו מערכות בחירות ארסיות ואפקטיביות, ונבחרו בניגוד לסקרים. ושניהם רואים את מהות הדמוקרטיה כהכרעת הרוב, וממנה נגזר מנדט כמעט מוחלט להעברת מדיניותם, כאשר הבלמים – נניח בית המשפט העליון - הם בניגוד לרצון העם ומכאן בלתי דמוקרטים.

טראמפ מוכן לבזות על בסיס יומי כל מי שיעמוד בדרכו, כולל ממפלגתו שלו - כולל אישים שיזדקק להם בעתיד להעברת סדר היום שלו. למשל סנאטור מקונל או סנאטור מקיין, שעליו אמר את המשפט הידוע שהוא אינו גיבור כי נפל בשבי, והוא עצמו מעדיף אנשים שלא נפלו בשבי. ישראל כמובן שונה לחלוטין, רבות כבר נכתב על הקשרים המיוחדים של יוצאי סיירת מטכ"ל, וגם אם נתניהו רואה באהוד ברק יריב פוליטי, נמסיס אם תרצו, הוא יבקר אותו בחריפות רבה, אבל לא יבזה את שירותו הצבאי של מי שהיה מפקדו הנערץ. זה מסוג הדברים שלא נעשים, עדיין, בישראל.

טראמפ כתב ספרים, או הכתיב ספרים כיצד להתעשר, בהם פרסם את תחום מומחיותו – עשיית עסקאות. נתניהו כתב ספרים שבהם פרסם את השקפת עולמו בתחום מומחיותו – טרור והמאבק בו. וכאן אנו מגיעים להבדל נוסף, ומשמעותי: גם מתנגדיו של נתניהו יודו שהוא איש ספר. אדם אינטליגנטי, קורא, בקיא, אינטלקטואל. בנסיבות אחרות, אם היה בוחר בכך, בלי ספק היה פרופסור להיסטוריה או למדע המדינה. טראמפ אינו אינטלקטואל, בלשון המעטה, והאמת היא שבאווירה הפוליטית בארצות הברית בימים אלה אינטלקטואל היא מילה גסה. במחשבה שנייה גם בישראל, ודאי בהקשר פוליטי.

נתניהו נמצא בזירה הפוליטית והמדינית בישראל כשלושים שנה. טראמפ פרץ לזירה הפוליטית האמריקנית כמטאור לפני שנתיים בלבד. נתניהו היה ראש ממשלה צעיר כשנבחר, טראמפ הוא הנשיא האמריקני המבוגר ביותר בהיסטוריה בעת בחירתו. הנשיא טראמפ הוא אדם פזיז, שלעתים קרובות מצייץ את דעתו או מאלתר תשובה על צפון קוריאה כאשר לא ברור עד כמה הוא זוכר שלכל מילה, כתובה או מדוברת שלו יש משמעות מרחיקת לכת.

עד כה הוא מצהיר על הצלחות רבות בחצי השנה שבה הוא בבית הלבן, בין אם הוא אחראי להן או לא, בין אם קרו או לא. ראש ממשלת ישראל נתניהו לעומת זאת הוא אדם זהיר, מפוכח, שאינו לוקח סיכונים מיותרים, מודע למגבלות הכוח ומנהל בשיקול דעת את המדינה. ואם לישראל יש שורת הישגים בעשרים השנים האחרונות, או אף בעשור האחרון – ובהחלט יש, ולשם השוואה ניתן להתבונן בשורת מדינות אחרות בעולם, משכנותינו הקרובות ועד מדינות חסרות דאגות לכאורה שמצבן טוב פחות משל ישראל – לבנימין נתניהו יש בהחלט חלק משמעותי בכך.

יש קווי דמיון בין טראמפ לנתניהו. יש קווי דמיון בין ישראל לארצות הברית. איך אמרנו על עצמנו לא פעם, לעתים בכיסופים, המדינה החמישים ואחת? אבל בסופו של דבר מדובר באישים שונים, בעלי ניסיון חיים שונה, הפועלים במדינות שונות לחלוטין, כשהאחת תלויה בשנייה. ועוד שני קווי דמיון: האחד - מדובר בשני אישים מרתקים, לא לגמרי מפוענחים, שמושכים וימשכו תשומת לב כללית בישראל ובארצות הברית, כמובן, אבל גם בעולם. השני - מדובר בשני אישים הרואים לא רק את ההווה, אלא גם את העתיד, ואת מקומם בו. נתניהו יותר מאשר טראמפ, כמובן. בסופו של דבר לנתניהו יש חזון מדיני וכלכלי ותפיסת עולם הנשענת על הכרת ההיסטוריה הישראלית והעולמית ומחשבה סדורה כיצד להגשים אותה. לגבי טראמפ – ברמה הרטורית והסיסמאות בהחלט, לגבי הגשמה - נצטרך להמתין ולראות.