במכירה פומבית, בדרך לבית הזונות

מאת תולי שרגאי

במהלך העשור האחרון הובאו לישראל אלפי נשים, בעיקר מחבר העמים, ונסחרו כאן, פשוטו כמשמעו, בתעשיית המין הפורחת. הן נמכרות עבור אלפי דולרים, לעיתים במכירות פומבית, מוחזקות בשיעבוד חוב ונאלצות להמשיך ולעבוד עד שישלמו את סכומי הכסף שהן חייבות לסרסורים. חלקן נחטפו ממדינותיהן בניגוד לרצונן, או פותו להגיע לארץ בהבטחות כוזבות. זו התמונה המצטיירת מהנתונים שאסף ארגון זכויות האדם הבינלאומי אמנסטי.

על רוב הנשים חלה הגבלה מוחלטת של חופש התנועה. הן נכלאות על ידי "בעליהן" בדירות ובמכוני הליווי, דרכוניהן נלקחים מהם ומופעלת נגדם אלימות פיסית וכן התעללות מינית.

תופעת הסחר בנשים היא תופעה כלל עולמית. בעבר היה מדובר בעיקר בסחר בנשים מהדרום לצפון, אולם בשנים האחרונות נפתחו "מסלולי סחר" חדשים. גל של סחר בנשים למטרות עבודה בתעשיית המין הגיע בעיקר מברית המועצות לשעבר.

מתחילת שנות התשעים הוכר נושא הסחר בנשים כתופעה גלובלית, אולם הממשלות מתמקדות במלחמה בפשע המאורגן המעורב בתופעה. בנשים, הקורבנות האמיתיים של הסיפור, מתעניינים הרבה פחות. לא פותחו אסטרטגיות מתאימות למניעה, חקירה והענשה של הפרות זכויות האדם שלהן. למעשה, במקרים רבים, גם כשאנשי החוק מצילים את הנשים מידי ה"סוחרים", הן מקבלות יחס של פושעות. הן מוחזקות בבתי מעצר עד גירושן מהארץ בשל שהיה בלתי חוקית.

ב-1991 אישרה ישראל את האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות. אמנה זו קובעת את הזכות לחופש מעינויים, יחס בלתי אנושי או משפיל. האמנה קובעת כי "מדינות שהן צד לאמנה ינקטו בכל האמצעים ההולמים, כולל חקיקה, בכדי לדכא את כל צורות סחר הנשים והניצול של הזנות".

בפועל, עד לפני פחות משנה סחר בנשים לא היה אסור במפורש על פי החוק בישראל. ביוני 2000 קיבלה הכנסת, ביוזמת קואליציית הנשים, תיקון לחוק העונשין המגדיר לראשונה את הסחר בבני אדם לצרכי זנות כעבירה שהעונש עליה הוא עד 16 שנות מאסר. במרץ 2000 התקבל חוק הגנת האשה הקובע כי כל אשה זכאית להגנה מפני אלימות, הטרדה מינית, ניצול מיני וסחר בגופה. את ההגנה אמורה לספק המדינה.

בינתיים המדינה אינה מצליחה להגן אפילו על נשים המגיעות לטיפולה. להיפך, הן עוברות מסכת נוספת של הפרת זכויות אדם. בחמש השנים האחרונות הוחזקו בכלא נווה תרצה כ-600 נשים שהיו קשורות בתעשיית המין ונגדן הוצאו צווי גירוש. עשר מתוכן היו בנות פחות מ-18. ב-1998 גורשו מישראל 132 נשים מחבר העמים - עליה של יותר ממאה אחוז לעומת השנה הקודמת.

בעקבות פעילות ארגוני זכויות אדם קוצרה השהות של הנשים בכלא לשבועיים בממוצע. אולם עדיין קיימים מקרים בהן הנשים מוחזקות במשך חודשים בגלל צו איסור יציאה מהארץ, עד לתום עדותן במשפט נגד הסרסורים.

בחודשים האחרונים פעלה בנווה תרצה עובדת סוציאלית דוברת רוסית מטעם קואליציית הנשים. זו היתה הפעם הראשונה שנשים אלו קיבלו עזרה נפשית, אולם התקציב לפעולתה של העובדת הסוציאלית נגמר. קואליציית הנשים מנסה כעת להפעיל מקלט לנשים שנסחרו.

נשים רבות אינן מגישות תלונה במשטרה או מעידות בהליכים משפטיים בשל הפחד שיגורשו או חששן מפני הסרסורים. תובע שרואיין על ידי אמנסטי אמר כי ב-90 אחוז מהמקרים הנשים אינן מוכנות להעיד נגד האנשים המעורבים בחטיפתן. פרקליטות המדינה הודתה בפני אמנסטי כי אין לה את היכולת לספק הגנה לנשים החוששות לחייהן בארץ או בחו"ל באם יעידו.

המידע באדיבות ארגון אמנסטי