גדול לוחמי צה"ל חיסל מאהל בדואי כנקמה. אז מה רוצים מאלאור?

מתוך פסק דין בערעור אלאור אזריה:

"הפעילות השוטפת של לוחמי צה"ל באזור יהודה ושומרון קשה, שוחקת וללא ספק מסוכנת. העייפות והשחיקה, כמו גם הכעס כלפי מחבלים שמנסים ולעתים מצליחים לפגע בחיילים, הם כר פורה לשחרור הרסן, להפעלת שררה וכוח שלא לצורך ושלא כדין. אין להשלים עם מעשים כאלה, אשר פוגעים בצבא ובמדינה. יפים לכאן דבריו של דוד בן-גוריון במסגרת נאום שנשא ביום 13 ביוני: "צבא נשען לא רק על כמויות, על ציוד, על נשק, על אימון. אמנם בלי אלה אין צבא, אך אלה בלבד אינם מספיקים. הנשק העיקרי של הצבא הוא כוחו המוסרי. ואם יכולנו לעמוד – ואכן יכולנו! – בחדשים האחרונים בפני צבאות שעלו עלינו לא רק במספרם, אל גם באימונם, בניסיונם, בנשק ובפיקודם ... הרי זה בעיקר בגלל יתרון אחר שהיה לנו – היתרון המוסרי" .

משעה שהשופטים בערעור אזריה דחו את טענת ההגנה כי הנאשם הרג את המחבל משום שחשש ממטען וכי המניע שלו היה נקמה, היה די צפוי שהשופטים המכובדים יגייסו את דוד בן גוריון כאבי האומה ואתוס "טוהר הנשק" לטובת ההרשעה, אלא שמשחק הנוסטלגיה בבן גוריון והיתרון המוסרי הוא מעט סלקטיבי.

לדוגמה, באוקטובר 1953, לאחר פשיטת פדאיון על יהוד, יצא צה"ל לפעולת תגמול בכפר הפלסטיני קיביה. לשון הפקודה הייתה כדלקמן: "תקיפת הכפר קיביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם...פשיטה לכפרים שוקבא ונעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר".

הכוחות הפושטים, יחידה 101 וגדוד 890 בפיקוד אריק שרון, פוצצו 45 בתים. במהלך הפשיטה נהרגו קרוב לשבעים אזרחים. שבעים בלתי מעורבים. לאחר מעשה וזעזוע, טענו הלוחמים שלא ידעו כי הבתים מאוכלסים. ב-1992, 40 שנה לאחר הפעולה, פרסם שרון מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו הודה כי מטרת הפעולה הייתה לגרום למקסימום אבדות בנפש אך הוסיף: "היו אלה אזרחים, שהיו מורגלים כנראה לפעולות צה"ל בעבר, בהן היו מסתפקים ברוב המקרים בפיצוץ בית בפאתי הכפר. הם הסתתרו בבתיהם מבלי שהבחנו בהם ונהרגו בעת שפוצצו הבניינים". עוד טען שרון כי בשיחה אישית שקיים עם בן-גוריון ימים אחדים לאחר הפעולה אמר לו בן-גוריון: "אינני מייחס חשיבות של ממש למה שייאמר על פעולת קיביה ברחבי העולם. החשוב הוא כיצד ייראה הדבר כאן באזורנו, זה יאפשר לנו לחיות כאן".

סגן מפקד יחידה 101 שלמה באום סיפר בריאיון כי הם הוכו בהלם נוכח ממדי ההרג אבל גם סיפר שכשנפגשו הוא ואריאל שרון עם בן-גוריון, לאחר שכבר נודעו ממדי ההרג, קם ראש הממשלה לכבודם ואמר "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי". ‏בהצהרה לתקשורת אמר דובר משרד החוץ שאת הפעולה כנראה ביצעו תושבי ספר בתגובה לרצח אם וילדיה. דוד בן-גוריון עצמו מסר דיווח לפיו בליל הפעולה: "אף יחידה צבאית אחת, הקטנה ביותר, לא נפקדה מהמחנה".

אם לחלץ קצת מתוק מעז, משפט אזריה הוא סוג של תעודת כבוד לחברה הישראלית, בתווך של גל טרור שהולך ובא, תקופה בה בכל העולם מוסלמים פנטים יוצאים לרצוח, מדינת ישראל עסקה במשך שנה בשאלת מותו של מחבל נאלח. נחזור ונאמר, העובדה שציבור גדול (אם לא מרבית הציבור הישראלי) מביע תמיכה בחייל אינה מעידה כי מעשהו היה מעשה גבורה וכי הציבור הישראלי צמא דם אלא על תחושה אותנטית של עוול שנעשה לחייל. ציבור גדול חש שלא הוגן למרק את המצפון הלאומי על גבו של לוחם אחד, גם אם הוא אוהד בית"ר ירושלים שסימן לייקים ל"צל". נדמה לי שהציבור הישראלי לא שכח כיצד גלעד שליט היה הילד של כולנו ומרגיש כך גם כלפי לוחם צעיר שאלמלא היה מגויס בגיוס חובה ומשרת כלוחם בגזרת חברון לא היה נקלע לסיטואציה שבה קרב יריות בזירה מבצעית הפך לזירה פלילית.

לציבור הזה אין ספק שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, צבא שעושה ככל שניתן למנוע פגיעה בחפים מפשע. יחד עם זאת, הטענה לפיה אזריה פגע ברוח צה"ל ובמוסר היהודי היא טענה בעייתית שלא לומר מעט חלולה וצבועה. אם אזריה סרח, כיצד עלינו להתייחס למאיר הר ציון ז"ל, גדול לוחמי צה"ל שחיסל מאהל בדואי כנקמה על רצח אחותו או לאורד וינגייט שפיתח את כל תורת הלחימה של צה"ל (כולל "נוהל שכן" המקורי והלקאות פומביות). אם הלוחם מכפיר הוא מוציא להורג קר מזג הרי שווינגייט והר ציון כמשל הם פושעי מלחמה מפלצתיים.

למרבה המבוכה, הדיון התאורטי ברוח צה"ל ובמוסר היהודי אינו מתעלה מעבר לרמת הקלישאה. כי מוסר יהודי אינו חד משמעי. הוא יכול להיות פרופסור לייבוביץ' וגם הרב כהנא. קצת מוזר שאנשי שמאל משתמשים במושג "מוסר יהודי" רק כשיש מחבל ערבי מת בסביבה. אם כל השנה יהדות עבורם קשורה בכפייה, בחשכה דוגמטית, בפרימיטיביות ובמשיחיות גזענית הרי כשצץ ערבי בסביבה פתאום נזכרים במוסר יהודי מבית סבא שלי היה רב. כולם עוברים תהליך הדתה. מתרפקים על המוסר היהודי, מתכסים בו כמו בשמיכת פיקה קלה, כולם הנביא ירמיהו. מצטער, לא קונה את זה. גם לא במקרה אזריה. ברור שערכית, אסור לירות במחבל גוסס, אבל במקרה אזריה היה ברור מהרגע הראשון שהמערכת כולה התייצבה כדי להפריך את טענתו כי חש סכנה ואלמלא הצילום של בצלם והלחץ מלמעלה, לא היה משפט. נאמר כך, ערכים אינם פועל יוצא של תיעוד וידאו. ואת כל זאת, הישראלים מבינים.

ובכלל מהו מוסר יהודי? דוד המלך הכורת 200 עורלות פלשתים ואת ראשו של גוליית חסר האונים ואולי הנביא שמואל שמחסל באבחת חרב את הגג העמלקי. וכיצד עלינו להתייחס להרשל גרינשפן שבנובמבר 1938 התנקש בפקיד זוטר בשגרירות גרמניה הנאצית בפריז כנקמה במשטר הנאצי, התנקשות שבעקבותיה פרץ ליל הבדולח. האם הוא רוצח או קדוש? הרב שך למשל אמר פעם: "אשרינו שאנו מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים". לכאורה משפט מוסרי עצום אלא מה, אותו עם נרצחים אומלל עסק בזמן השואה בשאלה אם חל על תינוק בוכה במסתור ועלול להסגיר את היהודים, דין רודף. והוא חל. מוסרי?

מי שבא לרצוח יהודים אינו אדם חף מפשע אלא חלאה מתועבת, אסור לנו לשכוח זאת. תשאלו את עצמכם אם בזמן שאתם צופים בסרטי תעודה על מלחמת העולם השנייה אתם חשים חמלה על חיילים גרמניים. אני לא. כל עינוי ועינוי, כל כאב וכאב - הם הרוויחו ביושר.

מוסר בשעת מלחמה, ואנחנו במלחמה, משתנה בהתאם לנסיבות. על פי אמות המידה המוסריות של המערב היום, מצביאי צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה היו מקבץ אדיר של פושעי מלחמה. מפקד חיל האוויר המלכותי הבריטי, סר ארתור "המפציץ" האריס הלך במישרין ובמכוון על אוכלוסייה אזרחית. הבריטים פגעו ביותר אזרחים גרמנים מאשר הגרמנים בבריטים. חיל האוויר המלכותי הבריטי פירק את גרמניה, רק בהפצצת דרזדן בשלהי המלחמה נהרגו עשרות אלפי אזרחים. הצבא האדום שאיבד 12.5 מיליון חיילים נקם בגרמניה בסטנדרט של גרמניה עצמה, נקמה בסדר גודל של דאעש מעורב במשחקי הכס על סטרואידים. למעלה משתי מיליון נשים גרמניות נאנסו תחת הכיבוש הרוסי. ועוד לא אמרנו כלום על הירושימה ונגסקי. אז מי הרע? יש בכלל שאלה? אנו מבינים שרוע מוחלט ניתן להביס רק ברוע. מוסר משתנה מתרבות לתרבות, מתקופה לתקופה וממקום גאוגרפי למשנהו. יש דבר אחד חשוב ממוסר, הישרדות.

מוסר במלחמה הוא לעולם אינו סטטי אלא דינמי ויחסי ומשתנה בהתאם לנסיבות זמן ומקום. המוסר שבשמו דיברו השבוע בבית הדין אינו מוסר יהודי אלא תפיסה הומניסטית אוניברסלית שהתפתחה בשבעים שנות שלום באירופה. מדינת ישראל נלחמת בטרור. מחבלים צריך להרוג. כל נשימה שמחבל שואף על האדמה הזו, היא נשימה אחת יותר מדי.

פסק הדין השבוע לא שכנע את הציבור (כך על פי הסקרים) כי הציבור לא שמע ולו טיפת אמפתיה מהשופטים כלפי אזריה. איזושהי הבנה או הזדהות עם תחושות של ציבור שומר חוק, נורמטיבי, ציבור שאינו ימין קיצוני. משפט אזריה למרות הפמפום התקשורתי לא ייזכר כאירוע מכונן של חשיבות "טוהר הנשק" אלא כמאבק לא שווה כוחות בין מערכת אדירה שדרשה הרשעה ללוחם צעיר שהתעקש כי ירה מפני שחש סכנה.