אל תטעו בחיוך המבויש של אלאור אזריה. היום, כשיעמוד מול שופטיו לשמוע אם פניו לכלא הצבאי או לחופש, יכסה החיוך המבויש על מתח עצום של מי שמצא את עצמו בליבה של סערה ציבורית שזמן רב יחלוף עד שגליה העצומים יירגעו, עד שתשכך. אזריה ייזכר ודאי במי שהבטיחו לו מראשית הדרך שיגייסו למענו את דעת הקהל, שיעמידו למענו מדינה שלמה על הרגליים, כך שהוא לא יישב בכלא אפילו יום אחד, ויתפלל שלא טעו, שלא ריכזו את כל מאמציהם בזירות הלא נכונות, שהרי בסופו של יום עם כל הכבוד למובילי דעת קהל ולפוליטיקאים, לא הם אלא בית המשפט הוא שיחרוץ את דינו.
כשהמצלמות יתקתקו ייזכר אולי אלאור גם בעצה שקיבל לפנות לבית הדין בבקשה להסיר את איסור פרסום שמו ופרטיו המזהים. פרסום התמונה, השם, מקום המגורים, הביאו בתורם הזדהות ציבורית מוגברת עם החייל הלוחם כמובן, אבל כצפוי הם הביאו גם הטרדות ואיומים על המשפחה עליהם התלוננה מאוחר יותר אחותו. אם בכל מקרה אחר ההגנה עומדת בתוקף על כך שפרטי הנאשם יישארו חסויים ודווקא התביעה לא תמיד מסכימה להמשיך באיסור הפרסום לאורך כל ההליך המשפטי, הרי שהפעם התהפכו היוצרות ודווקא ההגנה ביקשה להסיר את הצו. בכלל, דומה שבפרשה הזאת הכול הלך הפוך, מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש, וכל ניסיון להגיע להבנות לאורך הדרך נכשל עוד לפני שצבר תאוצה.
ההרכב המורחב של בית הדין לערעורים שדן בעניינו של אזריה כולל חמישה שופטים. שלושה משפטנים בכירים בראשות נשיא בית הדין לערעורים, ושני קצינים בעלי עבר קרבי עשיר, נושאי דרגות אלוף, כלפיהם לא ניתן יהיה בשום מקרה לטעון ברצינות שאינם מכירים את הנעשה בשטח. השופטים יכריעו האם לקבל את ערעור התביעה ולהחמיר בעונשו של אזריה, לקבל את ערעור ההגנה ולזכות אותו, ואולי לדחות את שני הערעורים, ולהותיר על כנם את הרשעתו של החייל בעבירת הריגה ואת עונשו - 18 חודשי מאסר בפועל.
השאלה המשפטית הניצבת בלב ערעור ההגנה אינה מורכבת, שופטי הערעור יצטרכו להחליט האם טעה בית הדין המחוזי בכך שדחה את טענת ההגנה לפיה אזריה ירה כי חש סכנת חיים, בשל חששו מסכין או ממטען אותו יפעיל המחבל. בית הדין אימץ את עמדת התביעה וקבע שאזריה ירה במחבל לאחר שהאחרון פצע את חברו החייל, כיוון שהחליט ש"מחבל צריך למות", גם אם אינו מסוכן עוד. הכרעת בית הדין המחוזי התבססה על ממצאי מהימנות העדים שהופיעו בפניו. עדים אלה לא נשמעו שוב בפני בית הדין לערעורים. אלה הם עקרונות השיטה המשפטית הנהוגה בישראל. במצב דברים זה מלאכתו של המערער אינה קלה. בזהירות רבה ניתן להעריך, שיש סבירות שהרשעתו של אזריה תיוותר על כנה, אך גם אם כך יקרה, ייתכן בהחלט ששופטי בית הדין לערעורים יעלו שאלות נוקבות בנוגע להתנהלותם של המפקדים בזירה.
סוגיית התנהלות המפקדים לאורך האירוע נדונה בבית הדין המחוזי. בהכרעת הדין צוין שהמ"פ ננזף בשל אופן ניהול הזירה, אך השופטים קבעו ש"אין לתת משקל ממשי" להתנהלות המפקדים לעניין אשמתו של אזריה. שופטי בית הדין המחוזי לא מצאו שנכון לחבר בין ה"בלאגן" ששרר בזירה, הצעקות שנשמעו, האזרחים שהסתובבו באין מפריע, לבין התנהלותו של אזריה. השופטים ציינו בהכרעת הדין ש"לאורך כל האירוע התנהל הנאשם בשוויון נפש וללא כל דחיפות". מהכרעת הדין עלה שגם אם אזריה לא קיבל פקודות סדורות, לא זה מה שהביא אותו לפעול כפי שפעל.
"התרשמנו כי גם בשלב שלאחר הירי לא היה הנאשם נתון בסערת רגשות או בהלם, כפי שטען", כתבו השופטים. מעניין לציין שדווקא שני עדי תביעה, סמל ש' ורב"ט ב', העידו כי שהתרשמו ממצוקתו של אזריה ממש בסמוך לאחר האירוע. רב"ט ב' מסר כי הבחין שהוא נראה לאחר הירי "לבן, צבע העור שלו היה לבן". מורכבות הזירה והאירוע מצאה את ביטויה רק בשלב העונש שנגזר על החייל, עונש קל ביחס להכרעת דין כה מחמירה, שדחתה את טענות ההגנה אחת לאחת.
בהחלט ייתכן ששופטי בית הדין לערעורים ייתנו יתר משקל לאווירה "המורכבת והמתוחה" שאפיינה את הזירה, כמאמר בית הדין המחוזי, ולא יראו את אזריה כמי שפעל בשוויון נפש, בשקט, וכמעט באדישות. קביעות כאלה, גם אם לא יביאו לזיכוי או להקלה בעונש, יכול שישפיעו בעתיד על סיכוייה של בקשת הקלה בעונש או של חנינה.
הרשעה או זיכוי, אין ספק שבפסק דינם יקבעו השופטים קביעות ערכיות בנוגע לגבולות המותר והאסור בכל הנוגע לשימוש חיילי צה"ל בנשק, לערך של טוהר הנשק. נורמות ההתנהגות שייקבעו יילמדו בבה"ד 1 גם בעוד 20 שנה, וחשיבותו של פסק הדין תישאר על כנה גם הרבה אחרי שסערת החייל היורה מחברון תיוותר מאחור.
עו"ד אשר הלפרין הוא פרשן משפטי, והסנגור הצבאי הראשי לשעבר.