לקראת גיוס הקיץ לחיל השריון, שיתרחש מחר (ראשון), מובא הפרק הראשון מתוך הספר "האדם שבטנק", שבו מספר אלוף-משנה איציק רונן על כניסתו הראשונה לטנק.
רונן לא חשב בכלל להיות שריונר, אבל אז נכנס לטנק הראשון שלו וראה את חבריו. בספרו הראשון, הוא מכניס אותנו להוויה הצה"לית בגוף ראשון, מתחילת הטירונות ועד תפקידו האחרון כמפקד חטיבת הראל. בספר מתוארים רגעי דם ואש, חורפים קרים וכדורים שורקים - רגעי שבירה, התגברות וניצחון. הספר מלווה, דרך נקודת מבטו, את מלחמת המפרץ, מלחמות לבנון והמלחמה בטרור.
הספר נועד להעניק במה ללוחמי חיל השריון, שלו מורשת ענפה וערכים ייחודיים. כמו כן, הוא מיועד להציג את ההוויה בצה"ל כפי שהיא - מול הניסיונות להכפיש לוחמים ואת פועלם במסגרות שונות.
ניתן להיכנס לאתר הספר, שנמכר גם באתרי הספרים הדיגיטליים.
המשימה - שכם
אפריל 2004 ואנחנו נכנסים למשימה הבאה: שכם. בירת הטרור. העיר הכי בעייתית ביהודה ושומרון. משם, אפשר להגיד, הכל מתחיל. כל אמצעי הלחימה, כל מטעני נפץ, הכל מגיע משם. עיר מאוד מאוד קשה. עיר שמוציאה הרבה מאוד פיגועים לעורף. לנתניה, לתל אביב, לחיפה, לחדרה. פיגועים קשים. פיגועים שבהם מחבלים נכנסים לחתונה ומרססים, קניונים בנתניה שמתפוצצים על ימין ועל שמאל. אוטובוסים. דברים נוראיים.
אתה זה שהולך עכשיו לסכל את הפיגועים האלה. ברגע שאתה מקבל מודיעין שיש עוד פיגוע כזה מתגלגל, אתה והגדוד שלך הולכים לסכל אותו. ואם אתה מפספס את הסיכול, שעה אחר כך אתה שומע בום. וברדיו אתה מקבל דיווח על עשרים-שלושים הרוגים. זה הסיפור שמחכה לנו, ואנחנו נכנסים אליו.
אחרי שבועיים אינטנסיביים של חפיפה, ופעילות להכרת הגזרה, אני יוצא הביתה.
שבת בצהריים, יושבים אחרי הארוחה. רעייתי תמי יוצאת עם הילדים, נותנת לי זמן מנוחה ואני מנקר מול המסך. ובאחד הניקורים אני מרים את הראש ורואה בטלוויזיה טנק בוער. מסתכל שוב ומזהה שזה טנק מהגדוד שלי.
אני ממהר ומתקשר לרון, הסמג"ד.
"מה קורה? מה קורה?"
"אל תשאל", הוא עונה לי, "נכנסו צנחנים למבצע עם כוח מפלוגה ח', בפיקוד אריק הסמ"פ שלנו, כדי לעצור איזה מחבל מתאבד, נתקלו ועכשיו יש חילופי אש".
אני מתקשר ומודיע לתמי שאני חוזר לגזרה.
בכלל, בתקופה הזאת של החיים אתה בא הביתה אחת לשבועיים. וגם זה לא ממש, כי כשאתה מגיע אתה כל הזמן בטלפון. ולפעמים אתה מגיע, ואחרי שעה אתה נוסע חזרה. זר לא יבין זאת. זו תקופה מטורפת. אבל אשתי מדהימה ותומכת. היא סוחבת את כל המסע הביתי לבד, בלי לצייץ, לגמרי-לגמרי בלי לצייץ. זו גבורה ענקית.
כשאני מגיע לגזרה אני מבין שהייתה תקרית בעיר, ובעקבותיה חילופי אש עם נפגעים. מסתבר שבאישון ליל נכנס לעיר כוח כדי לסכל פיגוע, גדוד חי"ר עם פלוגת שריון שלי. אחרי שסיכלו את הפיגוע, גדוד החי"ר יצא החוצה, ואילו הכוח המשוריין התעכב כי באחד הטנקים התגלתה תקלה. שכם היא עיר מאוד גבעית, עם עליות תלולות. ונדרש חילוץ.
המפקד במקום, אריק, סגן מפקד הפלוגה, בנדיט במובן הטוב של המילה, חיבר כבלי גרירה והתחיל לחלץ החוצה את הכוח. רק מה, התחיל לעלות השחר, המואזין שר מלמעלה והעיר התעוררה מלמטה, והתחילו להקיף אותו אנשים. בשלב מסוים גם התחילו לירות עליו.
הוא מצא את עצמו עם שני טנקים ועם הרכב שלו. היריות התחילו לסגור עליו, כך שהיו לו שתי אפשרויות: או לקחת את הטנקים, להתחיל לירות לכל הכיוונים ולרסק רחוב שלם עם מאה אזרחים הרוגים או לנסות לצאת מהאירוע הזה תוך שימוש בטקטיקה חכמה יותר.
אז הוא לא אישר לאף אחד לירות עם התותחים. הוא ביצע ירי מדויק רק עם נשקים אישיים, פגע במספר חמושים והצליח לחלץ את הכוח החוצה מבלי שאף אחד מהחיילים או מהטנקים נפגע.
אני יושב בתחקיר האירוע ואומר לעצמי " האיש גיבור!"
הראל, מפקד החטיבה המרחבית, עושה סבב התייחסויות בין משתתפי המבצע ומסכם, "יש פה אירוע חמור", הוא אומר למפקד כוח החי"ר. "איך עזבת את כוח הטנקים ככה? ואפילו לא בדקתם שהם באמת יוצאים החוצה? בסדר, יכול להיות שקיבלת החלטה להוציא את הגדוד שלך החוצה, אבל תישאר בקשר... בשליטה".
"תשמע", אומר לי הראל, "אני מוצא פה סגן מפקד פלוגה שפועל באומץ, באיפוק רב וברמת מקצועיות שהלוואי וכולם היו כך".
"חבריי החי"רניקים יש לנו כאן שריונר רציני, לא רק שהרג פה מחבלים עכשיו, לא רק הוציא את החיילים ללא פגיעה, הוא גם מנע אירוע רע שאחר כך היה גורם לנו נזק עצום"...
אני קולט את המתרחש ורואה הזדמנות להרים את הדבר הזה לגובה של ערך. אני מחליט לעשות את האירוע הזה כאירוע מעצב. זאת ההזדמנות שנותן לי צה"ל, ואני דוחף אותה בכל הכוח.
אני ממליץ שאריק, הסמ"פ, יקבל ציון לשבח. לוקח חצי שנה של מאמצים, אבל זה שווה כל סנטימטר של זמן. בינתיים אריק הספיק לחטוף כדור ברגל ולהחזיר לגזרה את מפקדו, יובל, שכבר היה על כבש המטוס בדרך לסיור בפולין.
ביום העצמאות של אותה שנה מוענק לאריק צל"ש, ואנחנו מרימים הפקה. גדוד 77, עליו אני מפקד, הוא הגדוד של אביגדור קהלני. אני מביא אותו לשם ומפיק במקום אירוע של גבורה. אנחנו עושים חגיגה שלמה שעוברת מדור לדור בגדוד 77.
לאחר מספר חודשים הפעילות שלנו מול הטרור מגיעה לשיא. בעת ההיא מדברים על הרגעת השטח, ואנחנו נדרשים לאבטח צירים, כאשר אנו נעים ברכבים ממוגנים לירי.
ערב אחד אני מבקש לצאת עם החפ"ק שלי לסיור, אבל הרכב הממוגן נמצא בטיפול.
דילמה?
ברור שאין דילמה. מניעים את הרכב הלא-ממוגן ויוצאים לסיור.
מספר דקות לאחר היציאה אני מזהה הבזק, ניצוץ מימיני.
"תן גז, יורים עלינו", אני צועק לנהג שלי רמי, והוא דורך על הדוושה. אחרי מאה מטר אנחנו עושים פרסה, פורקים מהרכב ופותחים באש מהנשקים האישיים.
הסגן שלי הישאם חובר אלינו וגם הצוות שלו מבצע ירי. בשלב מסוים אנחנו מזהים צללית עומדת מתחת לעץ. הכל חשוך. אנחנו מדליקים אורות ומכוונים לעבר הצללית.
נער צעיר עומד שם, עם הידיים למעלה.
"חדל אש", אנחנו צורחים ורצים לעברו.
הוא מחזיק בידו נשק מאולתר. בחור אמיץ, החליט להתעסק עם מג"ד 77. רק מה, אחרי מכת האש הוא קצת נכנס להלם, ומהריח הבנו שגם עשה במכנסיים.
תיחקור מהיר שלו ואנחנו מבינים מי שלח אותו ומאיפה. חצי שעה אחרי זה יש לנו גם את הנער, גם את הנשק וגם את מי ששלח את הנער.
סיכול מלא של האירוע וללא נפגעים.
הישג מדהים. ושוב הראל המח"ט מפרגן לנו.
זה הגדוד שלי, חיבור מדהים בין יהודים ודרוזים, בין דתיים לחילונים. אנשים, יחידה למופת, וכך אזכור אותם לנצח.