הרגשתי מושפל ורתחתי על נתניהו, אבל אז הבנתי משהו חשוב

כמו רבים במחנה שלי, רתחתי השבוע על נתניהו. כמו כולם חשתי מושפל כי אי אפשר שלא לחוש מושפל מול התמונות מירושלים ומאום אל פחם. תהיתי גם על ההיגיון המפוקפק של הפוטו-אופ עם המאבטח מירדן נוכח הנסיבות העקומות. זה לא היה חכם וזו לא הייתה תשובה לתחושת הרפיסות מול הרחוב הערבי.

ההחלטה להציב מגנומטרים התבררה כטעות משום שאתה לא נוקט במהלך שאתה לא באמת יכול או רוצה לשלם את המחיר המלא עליו. חמור מכך, חוששני שתרחישי האימים של מערכת הביטחון על הר הבית עם מגנומטרים עשויים להתברר כנכונים דווקא נוכח ההתקפלות הישראלית. ואחרי שאמרתי זאת, אני רוצה להזכיר כלל ברזל במדינאות: כאשר שפוליטיקאי לוקח החלטה שפוגעת בפופולריות שלו בתוך הבייס שלו, קהל היעד שלו, זה סימן מובהק שזו החלטה עניינית.

הסרט "Netanyahu at War" ששודר בPBS רשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב מוכיח שבכל כהונותיו כראש ממשלה, נתניהו ניהל מאבקים קשים מול הממשלים של קלינטון ואובמה כשזה נגע לסוגיות אסטרטגיות למדינת ישראל. באותן סוגיות שנתניהו תפס כקיומיות הוא התעמת עד כדי סיכון שלטונו. ממשל קלינטון התערב בבוטות לטובת שמעון פרס בבחירות 96. גם אובמה לא טמן ידו בצלחת.

מרטין אינדיק, השליח המיוחד של אובמה למשא-ומתן הישראלי פלסטיני חשף שבניגוד לטענות הפרשנים הישראלים והגרסאות הרשמיות של הבית הלבן, אובמה בחר במודע באסטרטגיה של ריחוק מישראל, במטרה לבנות מחדש את יחסיו עם מדינות ערב במזרח-התיכון. אובמה, מספר לנו אינדיק, בא עם תכנית מוכנה מהבית, התקרבות למדינות האסלאם ולאיראן על חשבון הקשר העמוק עם ישראל. לעמידת נתניהו תחת לחץ כבד בסוגיות אסטרטגיות יש מחיר, ארה"ב היא מעצמה, ישראל לא. אבל הסרט מוכיח מזווית אמריקנית לא אוהדת שבסוגיות שנתניהו תופס כקיומיות לישראל, הוא איננו מתקפל, להפך. אז מה קרה בהר הבית?

ברור, שכל ההתנהלות בסוגיית המגנומטרים בהר הבית לא היטיבה עם ישראל אך אין מדובר בהתקפלות ללחץ סינתטי. מערכת הביטחון הציגה לקבינט תרחישי האימים על הצפוי לקרות בשטח. החזית הצפונית נמצאת על סף עיצובה להרבה שנים. חיזבאללה מצליח השבוע לכבוש את מובלעת המורדים בהרי ערסאל, הישג צבאי כביר מבחינתו; ארה"ב מעורבת יותר ויותר בגבול ירדן-סוריה ובכלל באזור בכדי למנוע התבססות ציר איראני-שיעי. כל אלה הציבו את שאלת המגנומטרים אל מול אינטרסים אסטרטגיים רבי משמעות עבור ישראל ולכן הקבינט החליט את שהחליט. יכול מאוד להיות, שבעתיד יתברר שמערכת הביטחון והקבינט בעקבות המלצתה, טעו והסרת המגנומטרים תיתפס בדיעבד כטעות אסטרטגית. כקומץ שאינו משביע את הארי. אולם בנקודת הזמן שבה הקבינט החליט להסירם, זו הייתה החלטה טקטית מובנית.

למרבה הצער התברר במשבר המגנומטרים כי שאלת הר הבית כנראה אינה במעמד קונצנזוסיאלי עליו הציבור הישראלי מוכן להתגייס ולהתעמת. התקשורת, למעט הכיסים הימניים הידועים, התייצבה בעמדות הקבועות ופמפמה את המסר. האמת צריכה להיאמר, אם הקבינט היה מתעקש על המגנומטרים והתרחישים של מערכת הביטחון היו מתממשים, סביר להניח שלא היה קונצנזוס סביב המחיר. דעת הקהל בעידוד תקשורתי הייתה בוודאות יוצאת נגד הממשלה שהכניסה את ישראל לעימות סביב סוגיית הר הבית. זהו שיקול מרכזי שהנהגה צריכה לשקול: גם אם ההנהגה סבורה שמדובר בעניין עקרוני וקיומי, הרי שללא קונצנזוס שכרנו ייצא בהפסדנו.

המשותף לכל בית ערבי, בתוך הקו הירוק או מחוץ לו, אום אל פחם, ג'נין או יפו: בסלון תתנוסס תמונה של כיפת הסלע בסלון. סמל של דתיים אדוקים וחילוניים, עובדי כפיים קשי יום או אינטלקטואלים רבי תארים. אם בבית יהודי יש בסלון תמונה של הר הבית, ככל הנראה הבית במעקב שב"כ. יהודים והר הבית זה טירוף שיוביל למלחמת דת, כאילו שמה שקורה כאן מאה שנה אלו מלחמות על רקע מגדר. המסקנה: מה שהגיוני וטבעי עבור ערבים הינו טרוף מערכות כשמדובר ביהודים. התומכים בוויתור על הר הבית מקבלים את חשיבות הסמליות של המקום עבור הפלסטינים אולם ככל שזה נוגע ליהודים, העניין הסמלי מאבד משמעות והסנטימנט הוא תמיד הזוי, משיחי, מסוכן וחסר רלוונטיות לקיום היום יומי.

אל תזלזלו בערבים. הם אינם אינפנטילים כפי שטועים לחשוב בשמאל. עבורם, ויתור ישראלי יהיה החותמת של סוף המדינה הציונית. לא סתם אחמד טיבי אוהב לדבר על צלבנים. הפלסטינים רואים במדינת ישראל גלגול של הממלכה הצלבנית. זו כידוע התקיימה 200 שנה עד שנפלה. תחילת סופה באבדן ירושלים. הביצורים האימתניים, הבריתות שכרתה, המסחר הפורה לא סייעו לה. מי שנדחק מההר, בורח בסוף מהחוף.

"אין שם כלום" הבהיר יאסר ערפאת בקמפ דיוויד 2000 ואף הוסיף כי המקדש שבנה שלמה עמד בשכם ולא בירושלים. אל תבלבלו אותם עם עובדות. ערפאת טען כי "לא מצאו ולו אבן אחת שתוכיח שהמקדש היה שם" ואבו מאזן המתון אמר: "הם טוענים שלפני 2,000 שנה היה להם מקדש. אני קורא תיגר על הטענה הזו". בנאום שנשא ב-2012 בכנס "להגנת ירושלים" בקטאר שוב שלל אבו מאזן את הזיקה היהודית ההיסטורית לירושלים. "המקדש המדומה", כך מכנים הפלסטינים את בית המקדש. מתונים כקיצונים. ויש טעם לדבר. זו לא סתם עזות המצח של עם מאולתר ומומצא, אלא אסטרטגיה מתוכננת ומחושבת. הפלסטינים מבינים את משמעות ירושלים עבורנו, יותר טוב מאיתנו. מבלי ירושלים אין זהות יהודית ולכן הם עקביים בניסיון לקעקע את הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל.

זו הסיבה שהר הבית הוא סלע קיומנו. לא לחינם אמר אצ"ג "מי ששולט בהר הבית, שולט בירושלים. מי ששולט בירושלים שולט בארץ?ישראל". המאבק הפלסטיני על הר הבית נובע מאותה תפיסה, השליטה הדתית בהר מותירה בקרבתם את התקווה לרשת מאתנו את הארץ. לכן גם אם הפלסטינים מנהלים את מסגד אל אקצה, חשוב ביותר שהר הבית יהיה תחת ריבונות ישראלית. יש מטרות שבהווה אין לנו עדיין היכולת להשיגן ועלינו להתפשר בשל אילוצי המציאות הדוחקים, אבל כדי שבעתיד נוכל לממשן, הרי שעל כל הנהגה לשמור על הישגי ההווה. גם אם הר הבית איננו בידנו, הריבונות עליו כן, ואותה יש לשמר.

נדמה לי שאין עוררין על גדולתו של דוד בן גוריון. מנהיג אמיץ בעל זוג אשכי פלדה. בן גוריון שמול כל הלחצים הקים את מדינת ישראל. בן גוריון שכונן כאן ביד ברזל דמוקרטיה חלקית מאוד אמנם, אבל כזו שייסדה מדינה מכלום. והנה אותו בן גוריון נפגש ערב מלחמת ששת הימים עם הרמטכ"ל יצחק רבין ובדכדוך מיואש מזהיר אותו מפני יציאה למלחמה כי צפוי אסון. רבין חוטף כאפה שמשכיבה אותו ליומיים. אותו בן גוריון, עשר שנים קודם לכן כראש ממשלה, נכנס להרפתקה עם צרפת ובריטניה, מעצמות אימפריאליסטיות בשקיעה מפוארת ויצא למבצע קדש. צה"ל הביס את המצרים וכבש את סיני בסערה, בן גוריון עף על עצמו והכריז מעל במת הכנסת על הקמת מלכות ישראל השלישית לא פחות, אבל אז הנשיא אייזנהאואר התערב וראש ממשלת ברית המועצות, ניקולאי בולגנין, שלח מכתב אזהרה עם רמז גרעיני ובן גוריון הסיג את כוחותיו.