ים של איבה ומתח בין חלקי החברה הישראלית התנקז בראש השנה תשמ"ב למימי בריכת שחיה קטנה בגבול הצפון. קיבוצניק ממנרה שהתראיין לכתבת טלוויזיה על היחסים המתוחים בין קרית שמונה והקיבוצים תוך שהוא טובל במים הפך עבור ראש הממשלה מנחם בגין למייצג התנועה הקיבוצית, העשירה, היהירה והשבעה, כפי שבגין ראה אותה.
"המיליונר מבריכת השחיה של מנרה", לשון ראש הממשלה בריאיון החגיגי לקול ישראל, הפך למייצג הקיבוצים שעמדו בראש מחנה תנועת העבודה, אותה תנועה מובסת שהודחה כמה שנים לפני כן מהשלטון והפכה בן רגע לאובייקט שמולו רצה ראש הממשלה לסגור חשבון המבוסס על זכרון נדודיו במדבר הפוליטי.
בריכת השחיה הייתה ועודנה מפלט מהחום הכבד השורר כאן בחודשי הקיץ. גם כשהמזגן הפך פריט חובה ישראלי, היא נותרה אתר בילוי פופולרי עבור כל חלקי החברה, אך בשנים שבהן חופשה בחו"ל הייתה מנת חלקם של בודדים בלבד, תיפקד בית ההארחה עם הבריכה בחצרו כחלום הרטוב של כל פועל קשה יום. כך, הורכבה החופשה האידיאלית משבוע של מנוחה, ובו שלוש ארוחות מסודרות, הרצאה בשעות הערב ורביצה על שפת הבריכה בכל השעות האחרות.
לאורך השנים, עם זאת, סיפקה הבריכה הישראלית ייצוג גם לחלקים אחרים בישראליות המשתנה. היא הייתה לעתים סמל למותרות ולפערים, למתירנות ולמלחמות הדת, אך גם הייתה תזכורת לנורמליות, זו המאפשרת לאזרחים אתנחתא מחיי היומיום הקשים.
בתקופת היישוב היו בריכות השחיה המבוטנות והתקניות נדירות, והתושבים נהנו בעיקר מרחצה בים או בבריכות החקלאיות שאגרו מים לשימושים "חשובים" יותר. הסופר המפורסם ס. יזהר אף תיאר ב"רחצה בבריכה", אחד מסיפוריו הראשונים, טבילה של שלושה נערים בבבריכה הצמודה לבית אריזה חקלאי באחת מהמושבות, אך שם הרחצה כמעט ומסתיימת באסון נורא.
לרבים מהקיבוצים, המושבים והמושבות היו בריכות מעין אלה. כך, לדוגמה, נהנו תושבי קיבוץ גבעת ברנר מ"בריכת זקס", שנקראה כך על שם שופט יהודי בשם חנן זקס. הוא עלה ארצה בשנות השלושים, הקים משק חקלאי ליד הקיבוץ, וכדי להשקותו בנה בריכת מים ששימשה גם לרחצה, בעיקר של חיילים בריטים מבסיס תל-נוף הסמוך. לאחר שזקס עזב את המקום, החלה הבריכה לשמש את הקיבוץ, ולמרות שייעודה המקורי לא היה שחיה, חברי הקיבוץ הפכו אותה לכזו ושם לימדו את ילדיהם לשחות. שיטת הלימוד, אגב, הייתה פשוטה: קשירת קופסת פח חלולה למותני הילדים והשלכתם לבריכה, שם החלו לצוף ולשחות לאחר שבלעו קצת מים. השיטה המעט מחוספסת הולידה גם אלופי ישראל בשחיה, ואחד מהם, יצחק לוריה, אף ייצג את המדינה הצעירה באולימפיאדת רומא 1960.
בחברה המתהווה שמו באותן שנים דגש על מבני ציבור, תרבות וחינוך ששימשו את הכלל, והבריכות לא נכללו עדיין ברשימות המבנים. יישוב שכן העניק להן חשיבות ביטא בכך יכולת לגייס כסף ולאגד את אנשיו לצורך מאמץ משותף. כך, למשל, הוחלט ב-1945 במושב כפר חיים שבשרון להקים בריכה קטנה לפעוטות ברוחב עשרה מטרים בלבד, באורך כפול ובעומק שהגיע בשיאו ל-2.5 מטרים. ההקמה התאפשרה לאחר שהאגודה המשותפת לחברי המושב הפרישה "צורך" למיזם והחברים תרמו ימי עבודה לצורך בנייתה. איגוד "הפועל" הבטיח סיוע נוסף, ו"בניין הבריכה עורר שמחה רבה", כפי שנכתב באותו קיץ.
שנה אחר כך, נחנכה "בחגיגיות רבה וברוב עם" בריכה גם בפתח תקווה. אגודת הספורט המקומית "מכבי אבשלום" עמדה מאחורי ההקמה, ועיתון "המשקיף", הדגיש כי מדובר היה ב"נכס יקר ורב תועלת לא רק למכבי ולאנשי פתח תקוה בלבד".
מתקן הספורט הנדיר היווה בעצם נכס ששימש את היהודי החדש השב לארצו. לא עוד סוחר רופס שרירים בגולה, אלא איש עבודה וספורט בארץ ישראל. "נכס זה יקר הוא לספורט העברי, לתנועת התחיה העברית, כי בבריכה זו, כבאחרות, יקבלו את הדרכתם וחינוכם הימי אלפי ורבבות בני נוער, העתידים ללחום את מלחמת העם בשדה הספורט ולהביא בשורת ציון לאחים נידחים באניות הצי העברי", נכתב אז. שנה לאחר תום מלחמת העולם השניה, ובזמן שהיישוב הקטן נאבק על קיומו, אגרה בריכת המים במושבה הוותיקה תקוות רבות כל כך וסימלה את התחדשות העם והתבססותו בארץ החדשה.
עם זאת, בחברה מתהווה ודלה בחומר, הסתפקות במועט, על סף הסגפנות, הייתה ערך מרכזי, וימי הצנע שנכפו על המדינה החדשה תייגו לרוב בניית בריכות שחיה כצעד מרחיק לכת ולא ראוי. כך, לדוגמה, תקף עיתון "הבוקר" בקיץ 1950 את עיריית ירושלים שהתכנסה לדון על הקמת בריכה בעיר. היו אלה ימים של מצוקת מים קשה, ובעיתון התקשו להבין איך העירייה מעזה לדבר על מהלך שכזה כשהיא "מוקפת בתלונות להושיע".
האווירה הציבורית השתנתה בשנים הבאות, במקביל להפיכת ישראל לעובדה קיימת ומבוססת. הקמת בריכה ציבורית כבר לא הייתה סמל למותרות, אלא מבנה שסימל חיים נורמליים ומעין "תו תקן" ליישוב שמכבד את עצמו. כך, ניתן למצוא בדפי עיתוני שנות החמישים והשישים ידיעות חדשותיות רבות על תוכניות לבניית בריכות ביישובים ברחבי הארץ, או דיווחים על חנוכת בריכות. באוגוסט 1955 נחנכה בריכה בקיבוץ שובל שבנגב, שנה לאחר מכן הובטחה בריכה במושב שורש, בקיץ 1958 נחנכה בעפולה בריכה גדולה, כולל "מדור לתחרויות שחיה", וב-1961 נחנכה בריכה בנחל עוז שעל גבול רצועת עזה. מנגד, עמדה יבשה קריית גת ב-1966 ו"מעריב" נכתב כי "היא רוצה בריכת שחיה".
ב-1964 החלו לבנות בריכה אולימפית גם באוניברסיטה העברית בירושלים וב-1970 נחנך בעיר בית החייל, שכלל בריכה וגם דיסקוטק ואולם קולנוע. אולם בירושלים, כמו בירושלים, כמעט כל חידוש מעורר סערה, ובמוקד הקמת הבריכות העירוניות עמד כמובן הוויכוח על יחסי דתיים-חילוניים.
הגורמים החרדיים בעיר התנגדו בכל תוקף להקמת בריכות מעורבות, שבהן ירחצו גברים ונשים ביחד. מספר יוזמות כאלה זכו להתנגדויות חריפות, וב-1958 נערכו הפגנות קשות בעיר במחאה על הקמת בריכה במלון חדש שנבנה בתחומה. ליזם, חיים שיף, נשלחו עשרות מכתבי איום, כמו גם לראש העירייה ולמפקד המשטרה בנפת ירושלים.
גם הקמת בריכה במלון "הולילנד" ב-1960 עוררה סערה דומה, והעימות הפומבי בנושא המשיך ללוות את הבירה שנים ארוכות קדימה. ב-1983, למשל, איימה בריכה מעורבת בעיר ליצור משבר ממשלתי, כשח"כ הרב אברהם שפירא מאגודת ישראל הציב בפני ראש הממשלה תנאי מעבר לתביעות "המסורתיות" של מפלגתו: איסור על הקמת בריכה מעורבת בשכונת רמות בעיר.
מחלוקת על רקע דומה ליוותה גם את העיירה אופקים ב-1967, כשעלתה תכנית לבניית בריכה ביישוב. נציגי המפד"ל וראש המועצה מהסיעה התנגדו לכך מחשש ל"חילול שבת ולגילוי עריות", וחברי המערך פרשו במחאה מהקואליציה המקומית. כעבור מספר שנים, כשסיעת המערך זכתה בבחירות לראשות המועצה, הוקמה בריכה באופקים בהשקעה של מיליון וחצי לירות. החוגים הדתיים ערכו אסיפות מחאה וראש המועצה יחיאל בן-טוב טען כי "מדובר בצביעות ופוליטיקה, כיוון שאנשי המפד"ל בקואליציה בדימונה, בבאר שבע, ובמקומות אחרים אינם מתנגדים לבריכות השחיה המשותפות".
חמישים שנה קדימה, וסוגיית ההפרדה בין גברים ונשים מוסיפה להוות נושא רגיש בישראל. במושבה יבנאל, לדוגמה, נקראו לפני שבוע נשות קהילת ברסלב להימנע מהגעה לשטח הבריכה, וכרוז שנתלה בשכונה החרדית הסביר כי "רבני בית ההוראה ערכו בדיקה בבריכת השחיה ומצאו מחדלים ופרצות חמורות בחומת הצניעות". עם זאת, כך נדמה, גלש "ויכוח הבריכות" עם השנים יותר ויותר לקונפליקט הסוציו-אקונומי בחברה הישראלית, והפך מייצג לפער המעמדות.
ב-1956 הוגדרה בריכה בהרצליה ככזו שנבנתה עבור "בעלי דם כחול", ועיתון "קול העם", שזוהה עם המפלגה הקומוניסטית, יצא נגד הקצאת מגרש ציבורי עבור מתחם שיכלול מגרשי ספורט, אכסניה ובריכה ויגבה 50 לירות כדמי חבר. "מדובר במועדון סגור", נכתב. "הבריכה והמועדון אינם מיועדים לקהל הרחב, אלא לעשירים בלבד". רוח הדברים המדירה מלווה אותנו עד היום, ולא אחת מתפרסמים מקרים שמהם עולה כי בריכות ברחבי הארץ מונעות כניסת אזרחים ערבים בתואנות שונות.
דברי בגין בראש השנה תשמ"ב, כשלושה חודשים לאחר שהסתיימה מערכת בחירות סוערת, קשה ואלימה, אופיינו בביטחון עצמי. בגין הקים שוב ממשלה וחש נינוח יחסית על כסאו, אך הבחירות הסוערות כנראה עדיין בערו בו. הוא נדרש בריאיון לאחת הפרשות הקשות שליוו את הבחירות - האיבה הקשה שפרצה בין קרית שמונה והקיבוצים השכנים לה. זו הידרדרה יום לפני ההצבעה לכותרות שתיארו את האיום של "המאפיה הקיבוצית" ולדימוי של חיות טרף שמסתערות על העיר במקומון בקריית שמונה. "שקט, הנה הם באים. הם דורכים עליך, קריית שמונה", נכתב
שמעון פרס, מתחרהו העיקרי של בגין, התמודד באותם ימים מול מסע שנאה וספג מטחי עגבניות כמעט בכל סיור שטח, ו"נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז שפך עוד שמן למדורה האמורה. האש אחזה בכל, כך, כשצוות של הטלוויזיה הישראלית עלה לאצבע הגליל כדי לערוך כתבה על השסע שקרע את רקמת החיים בצפון, הוא הגיע למנרה, קיבוץ שקם ב-1943 על גבול הלבנון ושנאחז מאז בציפורניים על ההר, תוך שהוא משלם מחיר כבד של מתח ביטחוני וקשיי פרנסה ופנה מיד לבריכה המקומית.
המדיום הטלוויזיוני מלא התשוקה לסמלים קיבל את מבוקשו בבריכה שהוקמה רק שבע שנים קודם לכן, הודות לידידיו של נחמיה רבין, אביה של חברת הקיבוץ רחל רבין ושל יצחק רבין, שסיים את חייו בקיבוץ של בתו ושמותו הוביל את חבריו להנציח את שמו בעזרת תרומה לבניית בריכה קטנה. באותו יום צילומים שכשך במים החבר בנימין בנאי, בן 57 שנולד בגרמניה ונשלח על ידי הוריו לארץ ישראל ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, לפני שאלה נרצחו במחנה השמדה. הוא עבד במפעל המתכת ביישוב והיה אחראי על הוצאת עלון הקיבוץ. כשנשאל על כך, הדגיש את כאבו לאור האיבה שבין הקיבוצים וקריית שמונה, והסביר בצורה מפוכחת כי למרות העזרה שהגישו הקיבוצים לעיר, הייתה בכך מידה של אפוטרופסות ופטרנליזם שלא משרתים אף אחד מהצדדים. על קריית שמונה לחיות ולהתפתח ללא התערבות של אנשי הקיבוצים, הדגיש, תוך שהוא דוחה את הנחת הכתב שבישראל חיים שני עמים, אך סבור כי ישנן כאן שתי תרבויות.
שלושה חודשים לאחר מכן, נשאל בגין אם הסית בבחירות את בני עדות המזרח, והשיב כי לא הוא זה שדיבר "בהתנשאות על שתי תרבויות. אני אמרתי על אנשים שהם בקושי שין-גימלים (טופז גיחך בנאומו על מצביעי הליכוד והגדירם 'שין-גימלים בקריה', א.א)? אתם לא ראיתם בטלוויזיה את האיש הזה בקיבוץ מנרה יושב בבריכת השחיה כמו איזה מיליונר אמריקני ומדבר במידה רבה של זלזול על תושבי עיירת פיתוח סמוכה? האם אני ישבתי באותה בריכת שחיה? לי אין סידור כזה בכלל".
כצפוי, הוליד הריאיון סערה גדולה אף יותר מהדברים המקוריים, והדיון הראשון לאחר ראש השנה של ועדת החוץ והביטחון עסק יותר בבריכת השחיה של מנרה מאשר בסוגיות צבאיות בוערות. "בעיות חברה בישראל הן חלק מביטחון המדינה", הסביר לבגין מזכ"ל מפ"ם, ח"כ ויקטור שם-טוב. באופוזיציה האשימו את בגין בהסתה ובפלגנות ואף איימו בצעדים משפטיים, אך ראש הממשלה הסביר כי לא אמר שחברי הקיבוצים מיליונרים, "אלא רק אותו חבר קיבוץ, שישב בבריכה כמו מיליונר, הטיח דברים בתושבי עיירות הפיתוח".
האירוע הוליד תהליך ארוך של חשבון נפש בקיבוצים, כשחבריהם התקשו להבין איך הפכו מ"חלוצים שהולכים לפני המחנה" ל"נובורישים מתנשאים ומנותקים מהחברה". עשרות שנים לאחר מכן, נדמה כי השסע עדיין מאיים על החברה הישראלית כולה, בזמן שבקריית שמונה פועלת בריכה אולימפית, במנרה הבריכה המיתולוגית נטושה וריקה ממים, וברחבי הארץ צצות בהמוניהן בריכות פרטיות בחצרות בתים.
